מה אילו.

דני הוא בחור מוצלח. ככה הוא חושב. רק לפני שבועיים הוא ציין את יום הולדתו ה-34. הוא תמיד צחק עם אשתו שאף פעם לא היה לו כלב שמזיז את הראש באוטו. שזה תמיד היה משהו של ערסים. הנה, יום אחרי מסיבת ההפתעה שהיא ארגנה לו, והבן שלו בן ה-8, הביא לו לאוטו כלב כזה ושם לו את זה על הדשבורד. כבר שבועיים שהוא נכנס לאוטו ורואה את הכלב שמזיז את הראש למעלה ולמטה. הכלב הזה מלווה אותו כל יום לעבודה. דני משוויץ בעבודה שלו. לכמה בני 34 הציעו להיות סגן נשיא בחברה מובילה? בגיל 34 דני מרגיש כמו החלום הישראלי. קצין קרבי, סרן במילואים ביחידה מובחרת, איש עסקים מאד מצליח, תפקיד נחשק, רכב ספורטיבי, אישה יפה ומצליחה ובן קטן שכל פעם מצליח לרגש אותו. בשנה האחרונה דני קנה בית צמוד קרקע באחד המושבים שליד הים. דני שתמיד עסק בפעילות ספורטיבית אהב את הים, ואת הבוקר הזה כמו רבים אחרים פתח בריצה וטבילה בים המלוח. מלקחת זריזה, נשיקה לאישה שלקחה את הבן לבית ספר, והוא נכנס לאוטו שלו. לא אכפת לו מהפקקים על כביש החוף, הוא כבר הגיע לשלב שאת הדין וחשבון היחידי הוא צריך לספק לבוס, והוא עוד לא החליט אם מדובר באלוהים, בבוס האמיתי שלו או באגו שלו. איתות שמאלה והוא עלה על הכביש. לחיצה על מערכת הבידור באוטו וקולות של משה פרץ בהופעה בוקעים מבעד לסראונד המושלם שיש באוטו, מערכת שעלתה לו עוד 4000 ש"ח, אבל איי, חיים פעם אחת אמר למוכר.

דני משייט לו בנוחות על הכביש, הכלב המשיך להנהן. הוא כל פעם מתפלא מהאחיזה המופלאה שיש לרכב הזה. כמה תחכום יוכלים גרמנים לדחוף לאוטו אחד חשב לעצמו. אחרי כמה דקות הוא החליט שנמאס לו ממשה פרץ. הגנים הקיבוצינקים שלו עשו את שלהם. הוא לא החשיב את עצמו לאליטה, או חס וחיליה לגזען, אבל היה משהו בסלסולים שלא התאים לבוקר הזה. גם ככה היה מעונן חלקית, וכנראה היעדר השמש הזמני השפיע על שיקול דעתו. בנתיים בקע קול מהאייפון שלו שהקריא לו את סדר היום שלו. דני היה פריק של גאדג'טים, והיה גאה שמצא את האפליקציה הגאונית הזאת שחוסכת לו לפחות שעה ביום ועצבים עם המזכירה שלו, שמזמן רצה לפטר. המילים הוא לקוניות ופשוטות. "שתיים בצהריים, פגישה שוטף עם המנכ"ל". אין כמו להתחיל את השבוע בלו"ז רגוע חשב לעצמו. הוא לחץ ליד ההגה על הרדיו, קיווה לתפוס את גלגל"צ. הוא לחץ והקשיב. הכלב הנהן לו, למעלה למטה.

פעם, המפקד שלו בצבא אמר לו שנוהגים הגוף נכנס למדיטציה. אבל מה שכן, הוא לא זוכר מה קרה בדקות שהוא הקשיב לשיר. הוא מצא את עצמו כמה קילומטרים דרומה יותר. הוא הרגיש דמעות. הוא הבין שהיה משהו בשיר הזה שגרם להן. דני היה בשוק? דמעות? הוא? אבל הוא נזכר והבין. זה היה לקראת סוף השירות הצבאי. הוא היה מאוהב בה עד סוף הראש. הוא רצה להתחתן איתה. הוא עשה הכל בשבילה. תמיד ששואלים אותו על התקופה הזאת דני העדיף לא לספר. בהתחלה זה נראה לו משהו כמו סרט רומנטי כתוב בקפידה. בהמשך הוא לא הבין את כל הרמזים שאמרו לו את זה. הוא רץ אחריה, החמיא לה, שינה את הלו"ז שלא ללא הרף. הוא בהתחלה אפילו קיבל את זה שהיא הציגה אותו בתור הידיד שלה. "היא באה ממשפחה שמרנית" חשב לעצמו וקיבל את זה. גם השיחות החשודות שלה באמצע הלילה לא הטרידו את מנוחתו. הדקות שבן היה בחרדה היו כלום לעומת הרגע שיכל לחבק אותה בלילה ולעשות איתה אהבה. גם שצעקה עליו קיבל את זה בהבנה. הוא קיבל את הכל בהבנה. הוא זוכר את הימים שהיא הייתה עצובה, והוא ניסה לשמח אותה, והיא נשארה עצובה. דני עקף את האוטו וחזר לנתיב הימני, כבר לא דוהר במהירות כפי שהיה רגיל, כל יום בדרך לעבודה. הכלב על הדאשבורד הנהן אליו כל הזמן, ודני כמו מנסה למצוא תירוצים להתנהגות המוזרה שלו, לא הפסיק לבכות. ומה אילו? אולי אני טועה, אמר לעצמו. אולי באמת הייתי צריך להתאמץ יותר. זה לא שבת זוגו הנוכחית לא טובה מספיק, הוא ידע שהיא מושלמת, אבל איתה לא היה צריך להתאמץ. היא התאהבה בו בזכות הדני החדש שהיה. בדני הישן, שהיה בראשית דרכו היא לא הייתה מסוגלת להתמודד. דני המשיך לנהוג, אחוז טירוף, יודע, שבסך הכל ככה זה החיים. דני לא ציפה להחזיר את הזמן אחורה, דני ידע שהמסלול הנוכחי שלו בחיים הוא הנכון, אבל לרגע הכל נראה בשביל דני מוחשי. הנגיעות בה, השיחות, האכזבות, העובדה שלא היה משהו שעשה, שלא היה מספיק טוב בשבילה. עדיין, דני ידע, בסתר ליבו שאולי יש אפשרות, אולי יש שם בחיים דלת שאם היה שם לב אליה, היום הוא היה במסלול שונה. הכלב הנהן אליו בהבנה, כאילו מנסה להוציא אותו מטירוף המחשבות הזה כדי להתריע לו שהוא הגיעה למחלף גלילות שבו הוא צריך לרדת. מקום העבודה נמצא בפארק תעשייה לא רחוק, יש לו עוד 5 דקות להגיע לשם ולהיות מאופס. המוזיקה ברדיו התחלפה לחדשות, ודני הרכיב את משקפי השמש. הוא טרק את הכלב, בודק שהכל יושב עליו בסדר, החולצה, החגורה, התיק מנהלים האופנתי. סמס באייפון. דני מסתכל. "שיהיה לך שבוע טוב אהובי". השולחת היא אשתו. דני מסתכל בענן שמסתיר את השמש, כבר סתיו. עוד שנה עברה. הכלב מהנהן אליו ואז מפסיק. דני ממשיך.