להיות חזק בשבילם

הוא לא באמת התכוון לזה. לא באמת הבין, לא באמת ידע. אבל מאז אותן דפיקות בדלת, שבועיים אחרי הבר מצווה שלו, הוא הפך להיות החזק. הוא לא שוכח את מה שהרב אמר לו, שעכשיו, הוא לא סתם קיבל את עול מצוות, אלא שהוא ראש המשפחה, והוא חייב להיות חזק בשביל אמא והאחיות שלו. אמא ישר התפרקה. אמרה שהיא יכולה לחיות בלעדיו. הוא אז מיד דאג לה. דאג שהיא הלכה לישון, כי הוא חשב שהיא לא תקום בבוקר. היה לו גם מוזר. איך בן אדם חי אומר שהוא לא יכול לחיות. אבל כנראה שאמא לא באמת חייה באותה תקופה. לדנה, האחות הקטנה, שרק נולדה לפני בקושי שנה, היה קשה להסביר מה קרה. היא בקושי מלמלה איזו מילה, שיותר קרובה להישמע כמו "אמא". בטח יהיה לה מוזר הוא חושב. לשרה היה אפשר לבשר את מה שקרה. היא גם הבינה לבד. אמרה שאבא כנראה עכשיו בשמיים, ושהוא לא יחזור מהמילואים כמו שהבטיח. הפתיע אותו הקבלה שלה. למרות גילה הצעיר, היא הבינה שזאת באמת הבטחה שאבא כבר לא יכול לקיים. היא גם אמרה שבכלל היא לא אוהבת את הלונה פארק ושזה ממש לא נורא. בבית ספר המנהלת לקחה אותו לשיחה. היא אמרה שכל משפחת העממי מחבקת אותו. גם היא אמרה שהוא צריך להיות חזק. גם המחנכת אמרה אותו דבר. הוא זוכר עד כמה הוא היה חזק שקרא בעצמו את הקדיש מעל הקבר הטרי. מוזר. אבא תמיד היה גדול והוא תמיד היה קטן. וגם שהוא יותר גבוה מאבא זה תמיד שאבא עשה לו אווירון. הוא עשה לו אווירון כל כך גבוה שאמא תמיד הייתה נלחצת וצועקת שיוריד את הילד שלא ייפול לא בטעות. הוא מספיק חזק עכשיו כדי להבין שזה דווקא האבא שנפל לו, והוא הילד נשאר.

כהתגייס אמרו לו שהוא צריך להיות חזק. היה מוזר לו. לשמוע כמה חזק הוא צריך להיות. מהיום הראשון, שהגיע מפקד החיל המהולל לברך אותם לרגל גיוסם, הוא אמר להם, שהם, כן הם, צריכים להיות חזקים. חזקים בשביל המשפחה והמדינה שלהם. שאין מקום לבכיינים ביחידה. הוא היה רגוע. אמר לעצמו. אני חזק כבר 5 שנים. אני אמשיך להיות חזק. עכשיו אני גם חזק לא רק למשפחה שלי, אלא לכל עם ישראל.הוא שמח שהוא חזק. הוא היה בטוח שאבא שלו גאה בו עכשיו, שהוא עוד יותר חזק. הוא היה חזק באימונים, במסעות, בפעילויות המבצעיות. הוא גם היה חזק ששמעו את הפיצוץ ומיד רצו לחוליה האחורית. הוא ראה שם את יוסי, החבר הכי טוב שלו, יוסי צעק שהוא פצוע ושכואבת לו הרגל. הוא התסכל וגילה שכבר אין לו רגל, ושיוצא לו המון דם. הוא זכר את התרגולת וחבש אותו עד שהגיע הפינוי הרפואי. יוסי התסכל לו בעיניים ואמר לו שימסור לאמא שלו שהוא אוהב אותה. הוא אמר לו שאת זה כבר הוא יגיד בעצמו ושהוא חייב להיות חזק עכשיו ולהחזיק מעמד. הידיים שלו התמלאו דם והפינוי הרפואי לא הגיע. הוא עדיין זוכר את המילים האחרונות של יוסי, שהוא עכשיו חזק. חזק כמוהו. הוא היה חזק בשביל הצוות אחר כך. הוא הבין שככה מצופה ממפקד צוות ביחידה. להיות חזק. הוא ניחם את כל הלוחמים, החזיק אותם, שבכו, הם, על חבר צעיר כל כך. הוא לא יכל לבכות. הוא זכר את אבא שלו, וגם את יוסי עכשיו, הוא יודע שהם רוצים שהוא ימשיך להיות חזק. חזק הוא נשאר.

הוא עוד ישן שהרגיש יד מנערת אותו מתוך שברירי חלום. "אבא, קום כבר, יש לי כיתה א' היום". הוא פתח חצי עין ובנו, היפה והתמיר נגלה לו בעינו. חיוך עלה לו על הלחי. ב-6 שניות שחלפו עד שקם לנשק את הילד הרך והנלהב, הוא הספיק להזכר במילים שאביו אמר לו לפני שהוא בעצמו נכנס לראשונה לשערי בית הספר, "אתה צריך להיות חזק שם ולהאמין בעצמך". הוא קם וחיבק את הילד. יחד עם אימו הכין אותו ונסע להוריד אותו ליד הכניסה של הבית הספר, ליד הרחוב הצדדי. שום דבר לא השתנה חשב לעצמו, לא בטוח אם זה רע או טוב. הוא הידק את החתיכת בריסטול בצורה של סמיילי על דש חולצתו של בנו. "יוסי" היה כתוב בה. הוא התסכל ונזכר בחברו. למרות העצבות, הוא לא העז לבכות ליד בנו. הוא זכר, וזה כבר דיי ברור, הוא זכר, שהוא צריך להיות חזק.

מיד אחרי שחזר הביתה, כבר החלה לעלות השמש מעל רחובותיה של תל אביב. הטיסה לסאו פאולו יצאה באמצע הלילה, ועכשיו שחזרו, הוא ואשתו, הבית באמת מרגיש ריק. הבן טס לו לדרום אמריקה להתאושש משירות צבאי קרבי, הבת הגדולה כבר מזמן נשואה, והוא עכשיו מרגיש לבד. הוא מסתכל על הכלב שהתעורר, והכלב כנראה מחזיר במבט עמוס שתן. "אני לוקח אותו לסיבוב" הוא מעיר לאשתו, שנכנסת בדיוק למיטה, עצובה ספק עייפה. השמש זרחה לה לאיטה. תוך כדי הריחרוח לפני השתן, שמע את המשאיות סחורה שליד הפיצוצויות בבן יהודה. הוא גם קלט את האוטובוס שעצר מתחנה לתחנה, וחשב לעצמו, אם הנהג באמת מצפה לקלוט נוסעים בשעה מוקדמת שכזאת. הוא התסכל לשמיים, יודע שהוא לא ימצא את המטוס שלקח לו את הילד לכמה חודשים עמוסי חוויות. הוא נזכר בטיול שהוא עשה, שהיה בכלל במזרח, לפני המון שנים, שעוד היה זה לא כזה מקובל לקחת תרמיל ולגלות את עצמך. הוא נזכר גם בסנדרה, בחורה שוויצרית שהכיר, איי שם על גדות הגנגס בהודו, וחשב לעצמו מה היה קורה אילו לא נתן לה לחזור הביתה. זאת באמת הייתה אהבה? אין לו זמן לחשוב על כך. הוא מתיישב. הכלב עכשיו מרחרח לו את הנעל, אולי רומז לו שהגיע הזמן להמשיך ללכת, להמשיך הלאה. באותן שניות יכל לשמוע את גלי הקול של הגלים שהתנפצו על החוץ לא רחוק ממנו, הראש התמלא מחשבות. חשוב להיות חזק. הוא נזכר. חשוב מאד. הכלב משך בחגורה, והוא המשיך הלאה.

הוא התסכל עליה בפעם האחרונה. הוא חשב שזה עדיף מההמתנה המורטת עצבים שם במסדרון באיכילוב. הילדים ליוו אותו במבט מבוהל משהו שהרופא קרא לו. הוא לחש לו שאין מה לעשות בשבילה יותר, ושאלו הם רגעיה האחרונים. הוא פסע לתוך החדר וראה אותה שם. שוכבת. חלושה ובעיקר לא מוכרת מאותה אישה שהכיר כל חייו הבוגרים. הוא נכנס, ליבו דפק בחוזקה, הסתכל עליה, והיא במבט אחרון הסתכלה חזרה. הוא ליטף את מצחה, משתדל שלא תשים לב ליד הרועדת. הוא לוחש לה שהכול יהיה בסדר. היא כבר לא שמעה את זה. הוא התסכל בעינייה העצומות. הלב נצבט. הוא נשק על מצחה. הוא גם הרגיש את הלחץ בלב ובעיניים, אך ככל שפסע לעבר הדלת, הבין שגם עכשיו, הוא צריך להיות חזק. חזק בשביל הילדים, וגם בשביל הנכד הקטן שהבן החזיק. הוא יצא, התסכל עליהם. הם עליו, מחכים לאיזו בשורה שמחה, לאיזו הנדת ראש עם רמז טוב, אבל הוא הזיז את הראש לשלילה. הוא שמע את הצעקת "לא" של הבת, ואת הבן שחיבק אותה. הוא ניגש אליהם. חיבק חיבוק אבהי. הסביר להם שככה זה החיים, ושטוב שהמחלה הכניעה אותה במצב טוב, ולא במצב יותר קשה. הנכד הקטן התחיל לבכות והוא לקח אותו מידי אימו. הסתכל הוא על הילד הרך, החזיק, ונזכר באביו שהיה לוקח אותו הכי גבוה שיש.

הזמן עבר. הוא יושב עכשיו בבית. הילדים הבטיחו שיבואו בערב יום העצמאות, לראות איתו את הטקס המסורתי. הוא לבד. שם לב שאף אחד לא מסביב, ולא קרוב אליו. הטלויזיה, שידרה תוכנית זיכרון. תמונות של אלה שלא המשיכו, אלה שלא חזרו, הופיעו על המסך. והוא נזכר. הוא נזכר באביו. הוא נזכר בחבריו. הוא נזכר והתגעגע. הוא נזכר והרגיש שעכשיו זה מותר. הוא קם והכסא, הסתכל אל החלון, לשמיים. מחפש נחמה. אבל לא מוצא. הוא לבד. יש כאן סביבה אחרת, יש כאן מדינה. הוא כבר לא צריך להיות חזק. הוא בוכה. סוף סוף.