לא, לא מדובר על הגרסא הישראלית לסרט החדש בכיכובם של ג'ון טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון . מדובר בי, סטודנט, מן המניין כפי שמכנים, אשר חווה על בשרו את הפשיעה, אשר לפי דיווחים זרים, משתוללת ברחובותיה של מדינת ישראל.

קצת חומר רקע. לפני כמה וכמה חודשים עברתי להתגורר בהרצלייה היישר מן הצפון החם והתמים. אני לומד משפטים ברייכמן, מכללה, הידועה גם בשמה המרכז הבינתחומי. לא כפי שלא מעט מכנים אותה, הבני טחונים. למרות שבמקרה שלי, ניכר על הוריי, בני מעמד הביניים, כי הם נטחנו עד אין קץ בידי מדינת ישראל וסדרי העדיפויותמנעול המוזרים שלה. אז כן, אני משלם הרבה, ולא, אין לי פורד מוסטאנג. למעשה, כלי התחבורה שלי, היעיל ואף ירוק הם זוג אופניים בני חמש שנים. יש למעשה, כבר יתרון אחד בלגור בהרצלייה על פני חיפה. העיר שטוחה, ולא צריכים להקיא את הריאות בנסיעות בעליות ולהסתכן בלהימרח על קשישה בירידות.

אימי, שתחייה, מאד דואגת לבן הקטן שלה, שיצא מן הבית. לא נראה לי שהיא הייתה לחוצה על מה אני אוכל מאז שהייתי בצבא או בהודו, למרות שלגבי המקום האחרון עיקר הדאגה הייתה למה אני שואף שם. מטלות הלימודים האינטנסיביות במכללה, והיותי פלוץ אשר אוהב להתנדב, גרמו לכך שיש מינוס בחשבון בנק ושאני נוסע לבקר את ההורים בחיפה לא לעיתים רחוקות. סוף השבוע האחרון היווה הזדמנות טובה לשנות זאת, ולכן החלטתי שאני מחפש עבודה, וגם שאני נוסע להורים. חיש קל, העמסתי את התיק מלא הכביסה (“אתה לא תתן את הכביסה שלך למכבסות, זה לא הומניטארי!”) ונסעתי לי באופניי לעבר תחנת הרכבת (“שולה, תראי את המסכן הזה נוסע בחום הזה ב-2 בצהריים, תגבירי את המזגן"). את האופניים קשרתי במקום שעיריית הרצלייה הכינה לי, יחד עם הקסדה, והלכתי לתפוס את הרכבת הקרובה לחיפה, בירת הכרמל.

הסוף שבוע עבר בצורה טובה, נזכרתי מדוע עזבתי את הבית, ועוד יותר נזכרתי בפלא המופלא של אוכל שלא צריך להפשיר אותו. ביום ראשון בבוקר, חזרתי להרצלייה, וכאשר הגעתי לאופניי היכה בי הגורל, וראיתי שמשהו חסר.

עכשיו, באמת, אני לא מאלה שרגישים. עברתי הרבה. הייתי במלחמה אחת, ניצלתי כמה וכמה פעמים מתאונות דרכים ואפילו הצלחתי לראות משחק כדורגל בליגת העל עד הסוף בלי להירדם, אבל אני מודה שקצב פעימות הלב שלי גבר כאשר הבחנתי שהמנעול, הקסדה, הפנסים והמשאבת אוויר חסרים. מולי, הופיעו, דיי מרוצים מעצמם, האופניים. מן מבט של, אנחנו, אוקיי, אופניים ישנות, אבל לא מספיק טובות כנראה כדי שייקחו אותנו. אחרי מספר קללות בשפת בני דודנו, איתרתי את המנעול הפרוץ זרוק לו בשיח, אחרי שעבר אונס על ידי קאטר. חקירה ראשונה העלתה, שמישהו התסכל, התפקע מצחוק על האופניים, ואמר לעצמו שחשוב להיות בטוח בכביש, ולכן הוא לקח את הקסדה. התגובה השנייה הייתה להיעזר מהר מאד בגלגלי מערכת הצדק והמשפט הישראלית, זאת שאני לומד איך להיות חלק ממנה. התגובה השלישית הייתה צחוק של הנהג מונית הסמוך, אשר ראה אותי מנסה להרים טלפון למשטרה. עצרתי לחשוב.

אמנם, מפכ"ל המשטרה מתגאה באחוזי פשיעה שיורדים כל שנה (סאב-טקסט: “אני יודע שכבר התייאשתם אפילו מלהתלונן"), ואפילו שופט מחוזי אחד, זיכה איזה אברך, שדרס, איזו קופאית, כך שאולי, בעצם, אני תורם לכניסתם לחברה של אותם פורעי חוק אשר בזזו לי את מה שהיה על האופניים. כן. נו, זה בטח עובדים זרים. אמנם, עיריית הרצלייה ואגד השיקו עבורם שירות אוטובוסים בלעדי (קו 29 שמביא אותם לבתים בפיתוח), אך אין תחבורה בשעות הלילה בכאלה מקומות. על כן, אם אתלונן, אפגע בהתשלבותם בחברה, כי לא מספיק שכולנו יורקים עליהם, הם צריכים להרגיש מספיק ישראלים בחוצפה שלהם לעשוק את האופניים שלי, סטודנט סביר ותמים.

שמח וטוב לב, העמסתי את התיק עם הכביסה הנקייה ועם האוכל הארוז בקופסאות, מסודר לפי הא-ב, שדיר בלאק תשאר לי רעב או שתאכל שטויות, ונסעתי לחנות האופניים של ניסן. שם נפרדתי מסכום שהיה מספיק לי למנת הפתיחה ב"שגב", וכך הגעתי לביתי, בטוח עם קסדה ופנס, אך עם עוד חור בכיס.

כך, שאם במקרה, אותם פורעי חוק קוראים את מילים אלו, ואם הם, עשו מכה על חשבוני בתחנת הרכבת בסוף השבוע, יש לי מסר אליכם. תדעו, שמאחורי כל גניבה יש אדם. נכון, הפכנו לתרבות שבה זה לגטימי לדרוס אחד את השני, הכל לשם המטרה שיהיה לי טוב, אבל בכל זאת, קצת התחשבות, האופניים היו מבוטחות, היה סיפור לזרוק אותם איפשהו? או לעשות אותם טוטאל לוסט? באמת, אם כבר, אז עד הסוף, קצת דרך ארץ. אחרי הכל אני סטודנט, וזה אומר לקטר, ואחר כך אם נוח, לעשות מהפכות.

כך, שבין מבחן למבחן, בין עבודה להתנדבות, נכנסתי לסטטיסטיקה הכואבת של הפשיעה במדינת ישראל. גם אם יהיו לנו פי 4 יותר שוטרים, ואני מקווה שלטובת אוהדי בית"ר ירושלים, לא יהיו לנו, אין זה משנה את ובטח שלא פותר את הנגע שהתפשט בחברה שלנו. שכחנו להיות קצת יותר ערבים זה לזה. זה סבבה שחותמים על משכנתא, אבל זה מבוסס על עיקרון לא פחות חשוב, כזה שהשאיר אותנו עם בגלות מעל 2000 שנה + היטלר אחד, וכזה שמחזיק אותנו מעל המים בהתמודדותנו היומיומית באתגרי החיים (שידורי ה"בלוק" בערוץ 10, למשל).

למדתי את הלקח שלי, אני נשאר בהרצלייה, לפחות עד החורף, אז יהיה אפשר ללכת ברגל לרכבת ולא להסתכן.