טקס הפרחת בלונים מסורתי

לפני שבוע במסגרת חגיגות חג הפורים שבא עלינו לטובה שמתי את פעמיי למסיבת ה-TFN שנערכה בחמת גדר. מה צריך יותר מחג יהודי עתיק, מקום אקזוטי בקצה של ישראל, מוסיקת טראנס וקצת שמח* בכדי לחגוג עד לא ידע מי אני, ומי זה הפיל הורוד ששר לי מעל הראש*.

תגידו מיד שמדובר בעוד מסיבת טבע, של אלפי סטלנים, שכל מה שהם רוצים זה לראות ירוק בעיניים*, לשתות ושבעצם מדובר בעוד הישג נכשל של מערכת החינוך הישראלית. אולי תאמרו שהנה אלה הם הצעירים האלה, שיוצאים לקרוע את המזרח ודרום אמריקה, שמוציעים למדינה שם של "רואים את המסך המפוצל ולא בטלויזיה"*. תגידו. זה לא יעזור לכם. לכם ובטח לא למשטרה שנאלצה להתמודד עם 5,000 כאלה.

כל היופי בסיפור הוא הצורה שבא העניין מתארגן. ע', חבר "מביא מתנות מסנטה"* יקר, סיפר לי המאורע, משם ומכאן, אמרתי לעצמי מדוע לא? אחרי הכל עברה חצי שנה מאז שהייתי בהודו, וככל יוצא הודו מצוי, הנוהג לקטר כל רגע שהוא "כל כך מתגעגע לארץ הזאת", עם כל הרוגע, האושר והסיפוק במועט, אשר, למעשה, לא משתווים למציאות הישראלית הנוכחית שכוללת, מעט עושר, ונשיא לשעבר שסיפק את עצמו עם כל הא-ב'. כך יצא שהתארגנו מספר חברים, והחלטנו לחגוג את החג בחפירות וב"לספור כבשים משובטות".

מסתבר אגב, לפני שאמשיך, שכל הנושא אורגן מראש עם המשטרה. המסיבה נערכה ברישיון וזכתה לאבטחה במימון של מיטב שוטרנו. אמנם חלקם דאגו להיטמא טוב טוב בין החוגגים, על מנת למנוע פעילות "ג'ימבורי אבל בלי גננות"* של החוגגים. כן, כן, גם לי נראה החשוד הבחור המתקרחן ההוא שיש לו אוזניה באוזן.

הגעתי למקום בלילה, והמקום היה מפוצץ. המון מכוניות, המון אנשים, תחפושות ומצב רוח טוב. כל החוגגים הביאו איתם אוהלים, כסאות ומחצלות. לרגע, המקום נראה כמו עיר אוהלים, ולולא הטארק החופר ברקע והביגוד השונה, כמעט היה מדובר בוודסטוק הישראלי. רוב

הפיתרון של מערכת הביטחון לבעיית הקאסמים מעזה

האנשים היו "שמחים"*, מקצתם אפילו "הסריטו את סרט ההמשך לדמבו"*. אושר.

השוס האמיתי היה לדעתי הכניסה החופשית למעיינות החמים. אכן מעניין וכיף, במיוחד אחרי לילה שלם ללא שינה מרובה. שחזור החוויה ההודית היה בשיאו, כאשר הריח של המים, כנראה, תוצאה של קלקול קיבה של הטבע, הזכיר בצורה יפה את ריח הביצה הסרוחה שזכורה לי היטב מרחובותיה של דלהי וקילקלת. הפעם זה היה שונה, הריח הגיע כאמור ממים חמים ולא מהודי עני, נטול רגל ושפתיים.

המוסיקה הייתה טובה. מיטב הטראקים של מיטב בחורינו ושל מיטב אירופה. כן, כן, מסתבר שישראל היא מעצמת מוסיקה אלקטרונית ושנותנים לנו ריספקט בלא מעט מקומות. כנראה שזה מה שנגזר עלינו להיות, נותנים בראש לערבים בעזה, וגם לכל ה-"משתמש בקרטוניה ולא כדי למחזר"* האירופאים.

מה שיפה בטארנסים זה שמדובר בדבר בלתי נגמר. אחרי הזריחה, אנשים חפרו ברחבה, גם אחר כך. בלי הפסקה. בניגוד לסצינת המסיבות במרכז, הזאת שמספקת לכם הזמנות בלתי פוסקות של אירועי, כגון, "ענת חוגגת 74 בוילה", שבה ההופעה היא מרכיב חשוב, במסיבת הטבע הזאת לא היה כל קשר בין הופעה או מחשבה של חיצוניות לבין הריקודים. אנשים אכן עפו שם, בלי לדפוק חשבון. יש כאלה שאשכרה באמת חשבו שהם מסוגלים לעוף, למזלם, "מומין אמא"* עצרה אותם.

נשאלת השאלה, האם זה מה שדרוש היום במדינת ישראל בכדי לשמוח? או האם זה שחבר'ה צעירים בגילם (נשבע לכם שראיתי שם גם סבתא 50+-) צריכים על מנת ל"השתחרר" קצת מכל המציאות המוזרה הזאת**? גם אם העניין נראה לחלק לא ענייני, ולאלה שיוצאים למקומות אחרים כאפילו מגוחך, התופעה הזאת כל כך רחבה שהגיע הזמן אולי לחשוב אחרת לגבי היחס של החברה אליה, אך כפי שאמרו זאת רבים וטובים (זהירות גאג קומי של סטודנט למשפטים), אשאיר זאת בצריך עיון.

לקראת הצהריים העניין באמת כבר הגיע מבחינתי לסיכומו. הבאתי את עצמי למקום שהכי טוב לקצת צ'יל, התחנה המרכזית בטבריה, עוגן של יציבות בכל הבלגן הזה. כשהגעתי הביתה קראתי ב-YNET על פשיטות שהמשטרה ביצעה במסיבה, ועל איך שכוחותיו של מפקד משטרת טבריה עצרו עשרות אנשים בחשד לשימוש בחומרים "שלא צריך ללמוד איתם למבחן"*. מבלי להיכנס לשאלה אם זה טוב או לא טוב להשתמש בכאלה חומרים, עולה השאלה, אם אין למשטרה דברים יותר טובים לעסוק בהם? או שמה, יותר מסוכנים?

תחי מדינת ישראל.

אורח הכבוד מקזחסטן

* = סמים/להתמסטל/סטלה

** = קורין אלאל באח הגדול VIP