לפני מספר שעובדים זריםבועות יצאה לדרכה יחידה חדשה במשרד הפנים, "יחידת עוז". עיקרה, ריכוז הסמכויות בתחום ההגירה לישראל, אכיפתה והוצאה לפועל. עיקר הדגש הוא כלפי פליטים ועובדים זרים השוהים בארץ ללא רישיון. בנוסף לכך, אושר בכנסת המשך הדיון בחוק ה"מסתננים" שאושר כבר בכנסת הקודמת. עיקר החוק הזה, בדומה לרוח "יחידת עוז" היא העמדתם לדין פלילי של מסתננים מארצות שונות, ואף העמדה לדין של מסייעים לכך. החוק לא עושה הבדלה, ומגדיר את סודן כמדינת אויב, כך שאם במקרה ראיתם פליט סודני, רחמיכם היהודים גרמו לכם לתת לו כוס מים, הרי שמאתה אתם חשופים לתביעה פלילית ולמאסר ממושך בכלא.

כנראה אבל, שעד שפקחי אותה יחידה לא החלו בעצירתם של עשרות עובדים זרים, כולל ילידהם, הנושא לא ממש טלטל אותנו מהקורסא שלנו. הרי, זה כל העניין. אנחנו יושבים על הקורסא בסלון שלנו, רואים תוכניות טלויזיה שעיקר תוכנן נע מחבורת אנשים המשפצים בית זה מול זה, כאשר הפרס הוא הבית עצמו, אחרת, היינו מביאים איזה טייח לעשות את העבודה, ובמקרה אחר, התוכן נע גם למה חושב מר חוג'ה, הלא הוא הבובליל המקופח החדש, על הדוגמנויות, בנות יוצאות מזרח אירופה האלטיסטיות. זה נוח להמשיך בחיים הקלים שלנו. הזיז לנו לפני מספר חודשים שבתי ספר באזור תל אביב משחקים פינג פונג עם ילדי העובדים הזרים, רק כדי שהם לא ילמדו אצלם? הזיז לנו נוהל "חדרה-גדרה" הגזעני של משרד הפנים, שדואג לשכן פליטים ועובדים זרים במקומות שיהיה "נוח" לנו לא לראות אותם? ת'אמת, וזאת הנקודה העצובה, שזה לא הזיז לאף אחד. אפילו לא לאמנים שונים עם שמות עוד יותר משונים, כמו קוטג', קוואמי וממ"ב, שהחליטו לצאת למאבק דווקא עכשיו, לכתוב שיר עם מילות מחאה, שעיקר הרייטינג לטובתם תרשו לי לברך את היחצ"ן של מרינה מקסימיליאן בלומין שידע לתת לה במה לרדת על הצבא, וכעת מספק לה במה לא פחות קטנה כדי להפיק רווח על חשבון אחרים, שוב.

אחד הנושאים שרבים ממתנגדי הגירוש הנוכחי מעלים, הוא שדווקא מדינת ישראל, שקמה על רגלי השואה, צריכה להיות רגישה לנושאים שכאלה. כפי שהנאצים גירשו אותנו, למחנות ריכוז ואחר כך להשמדה, דווקא בגלל זה, ודווקא בגלל הטראומה של העם היהודי – אנו צריכים לגלות יותר הומוניזם וחמלה ולהשאיר לפחות את אלה שנולדו כאן, שלפי חוק הם אזרחים. זה טעון נכון, אך לצערי, אנחנו שוב משתמשים בו כדי שיהיה לנו נוח לשמר את המצב הקיים. בעוד שהיהודים באירופה עסקו במקצועות חשובים, והיו אור לפני המחנה במדינות בהן הם חיו, ובעוד שאותה שארית הפליטה הפריחה את הארץ הזאת, אנו זקוקים לתירוץ היהודי בכדי שוב לשמר את התחת שלנו עמוק על הקורסא. כי הרי, איזה יהודי יעלה על הדעת ללכת ולעסוק בסיעוד קשישים בימינו? כי האם באמת כיבוד אבא ואמא והדרת פני זקן הם מה שאנחנו הולכים אחריו היום? איפה היהודי שיילך ויבנה בעצמו את הבית שלו, ולא יעסיק ערבי? איפה היהודי שיילך וישטוף כלים, ולא יחייה על דמי אבטלה? איפה היהודי שיילך ויעבוד עבודת ארץ ופלחה ולא  יביא תאילנדים לכאן? מעם של חלוציות, הפכנו לעם של כדאיות כלכלית ואטימות חברתית. אנחנו מתעצבנים שביבי מפריט לנו את הקרקע? אין לנו מה להתפלא, כי אנו הפרטנו בזכות עצמנו את הערכים עליהם קמה המדינה הזאת, ולטובת מה?

נכון. קשה. הרי הסיבה שאנו מגיעים לאותה קורסא היא הקושי. בסופו של דבר לכולנו יש משפחה, הורים, ילדים, עבודה, דאגה כלכלית, אנחנו מתאהבים, אנחנו מתאכזבים, קשה. למי יש זמן עכשיו לשנות את ערכי החברה הישראלית, לשים על נס את חשיבות "העבודה העברית" (ולא הדיסק מוזיקה), לגייס עובדים למגזרים שבהם עובדים לא יהודים, ובכך לפתור את הבעיה? גם את לפתרון הביניים אין לנו פשוט זמן. כי אני רוצה לדאוג לילד שלי, לחברה שלי, ומבהיל אותי לעזור לעובד הזר, שהבוס שלו גנב לו את הדרכון. אני לא מסתובב בדרום תל אביב בלילה כי "מסוכן שם", ואני מפחדת מהבחור ההוא, שצבע עורו שחור, כי, טוב, כי ככה. הוא שחור. זה לא מתאים. קשה לנו לשנות את הנורמות הללו, כל עוד אנו עסוקים בקשיים שלנו. אנחנו מצפים אולי שאלה שבחרו בעשייה ציבורית, ובלהיות נציגי ציבור, יעשו את העבודה, אך גם כאן המצב הוא עגום.

"תגיד לי מי חברך ואמור לך מי אתה". אני אומר, "אמור לי מי נבחרך ואמור לך מי אתה". בזמנו אמר בגין כי "יש שופטים בירושלים", ועל אותו משקל אפשר לומר "שיש חברי כנסת בירושלים", רק שלצערי, לא מעניין אותם מי אנחנו, ולא מעניין אותם לעזור לנו בבעיה אליה הובלנו את עצמנו. שיהיה ברור. את הרב עובדיה יוסף, ואת השר אלי ישי מעסיק עכשיו מעצר הרבנים מניו ג'רסי, כי בזכותם מגיעים אליהם תרומות. מה שמעניין את חברי הכנסת הערבים, זה במקרה הטוב המצב הקשה של המגזר שלהם, ולא למשל, בעיות החיילים המשוחררים. מה שמעניין את קדימה וציפי לבני, זה להמשיך לעושת רעש כי הם אופוזיציה (ולכן לא אכפת להם להתנגד לחוקים שהם קידמו, למשל, חוק הקולנוע), ומה שמעניין את בנימין נתניהו, ראש הממשלה, זה להמשיך להיות ראש ממשלה, ולכן הוא מקדם בצורה מרשימה תיקון לחוק יסוד הכנסת ולא תיקונים לחברה הישראלית. ניכר, כי לחברי הכנסת אין כל עניין בלעשות צעד אמיץ ולעזור לנו כחברה. מה שלא בעיתון – לא מעניין, מה שלא קשור לתיק או לכסא – לא מעניין. אם הייתי עובד זר, הייתי עושה מה שניצולי השואה עשו, ובעצת יחצ"ן עומד עם פיג'מות וטלאי מגן דוד צהוב מול משרד ראש הממשלה. מה שלא זז בלחץ העם, יזוז בלחץ הכותרות והביקורת. אפשר גם לומר, שנוכל לאיים בנשק הפתק שנצביע בבחירות הבאות עד מחר. מישהו יצעק לראש הממשלה "סרק, סרק".

לסיכומו של דבר, אנו נרדמים בלילה רק עם עצמנו. בסוף של יום, כשאנו עוצמים עיניים, זה אנחנו מול עצמנו, או מול בורא עולם.  עדיף לא לעשות כלום בנושא מסוים, מאשר לעסוק בו ממניעים לא כנים. עדיף להבין, כי כל עוד לא נשנה את החברה, כי כל עוד לא תהיה כאן מהפכה, אנחנו זקוקים לעובדים הזרים מאד. הילדים שלהם יכולים להיות רגועים. כי אנחנו צריכים אותם כאן כדי שיגדלו ויעשו בשבילנו את הדברים הקשים. שיטפלו באמא ואבא שלנו, שיבנו לנו את בתים, שיגישו לנו אוכל וינקו אחרינו את השירותים… אם על הדרך הם רוצים גם לעשות צבא, מה טוב, הרי מישהו צריך להחליף את מרינה מקסימיליאן בלומין ואת החברים המשתמטים שלה.

אם כבר להתנגד לגירוש ילדי העובדים הזרים, אז לעשות את זה מהסיבות האמיתיות והכנות.