ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יום שחרור מחנה אושוויץ, ציינה הכנסת במושב מיוחד את זכרון השואה. בישיבה נשא דברים ח"כ אחמד טיבי. לדעתי, מדובר באחד הנאומים המרגשים והטובים ביותר שנשמעו מעל בימת הכנסת. דבריו אלה, של אזרח ערבי במדינת ישראל, היא נקודת אור ותקווה בחיים המשותפים במדינה הזאת. דווקא מדינה יהודית ודמוקרטית צריכה לגלות רגישות למיעוטים החיים בה, לדעת לקבל ולשלב. אין לנו ממה לפחד. לא מדובר בגייס חמישי, דבריו מראים זאת.

יישר כוח. מובאים כאן הוידאו של הנאום והטקסט המלא. לשמור.

אדוני היו"ר,

רבותי חברי הכנסת, אין יותר טבעי מכך שהכנסת מתאחדת על כל סיעותיה כדי לציין את יום השואה הבינלאומי. יום השחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ. כוחות הרשע שלחו אז עשרות מיליוני אנשים – יהודים, סובייטים, פולנים וצוענים וסתם יריבים פוליטיים – למוות נורא. זה לא היה מוות פשוט, זאת היתה תעשיית מוות, שהיא תולדה של אידיאולוגיית שנאה, גזענות וטיהור הגזע.

זה המקום וזה הזמן לזעוק את זעקתם של כל אלה שהיו ואינם עוד איתנו, את זעקת השארית שמתקשה, ובצדק, להשתחרר מתמונות המוות והזוועה ההן. אני שב וחוזר ואומר כי אני מלא אמפתיה למשפחות של קורבנות השואה באשר הן בעולם כולו, לרבות אלה שאיתם אני חי באותה ארץ, באותה מדינה. זה הרגע שבו אדם חייב להשיל מעליו את כל כובעיו הלאומיים או הדתיים. להשיל את השוני ולגלום גלימה אחת ויחידה: גלימתו האנושית ולהביט בעצמו ובסביבה ולהיות בן אנוש. בן אנוש בלבד.

מכונה משומנת היטב, שהתבססה על הטיעון של צדקת האומה ועליונותה מעל כל ערך אזרחי או אנושי, דרסה בדרכה את הערך הנשגב שבערכים האנושיים – הזכות לחיים של עמים שלמים.

הנאציזם, אדוני היושב-ראש, צמח שם, באירופה. מישל פוקו אמר כי אידיאולוגיה זו צמחה מתוך העידן המודרני. אני מוסיף: היא צמחה במערב ולא במזרח. אכן, פוקו צדק, אך הוא שגה שלא הצביע בכתביו על האשמה המוסרית של כל אלה ששמעו, שראו אך שתקו, בהנהגה אך גם בעם. האמת העצובה, אמרה חנה ארנדט, היא שרוב מעשי הרשע נעשים בידי אנשים שמעולם לא החליטו במודע להיות טובים או רעים. הבנאליות של הרשע. אותו רשע החרות בזכרון של כולנו באמצעות "ראש האדם" המוצג מאחורי פרגוד במוזיאון בברלין בתוך מתקן זכוכית, ראש יהודי ששלח קצין נאצי לאישתו כמתנה ליום הנישואין.

אל האנשים הטובים בטבעם אני פונה ואומר: כוח רב משחית מאוד. כוחנות, לאומנות משיחית, פאשיזם וגזענות הם הדרכים למשוך אנשים על בסיס המוני כדי לתמוך במדיניות שלמעשה מיועדת למחוץ אותם, למחוץ את כולנו.

יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ הוא הנצחון הגדול של עובדיה. אספר לכם את סיפורו של עובדיה גיבורו של הסרט "יהי זכרך אהבה". עובדיה ברוך ואשתו עליזה צרפתי. תושבי סלוניקי במקור. ב-11/07/1942 ב-"שבת השחורה" אולצו 6,500 גברים יהודים להגיע לכיכר החירות בעיר סלוניקי שם התעללו בהם ונלקחו לעבודות כפיה בכפרים למשך מספר חודשים. ב-15/03/1943 בוצע הגירוש הראשון של יהודי סלוניקי. לאושוויץ. יהודי סלוניקי, אדוני היו"ר, נאלצו לקנות את כרטיסי הרכבת לאושוויץ מכספם. עובדיה היה איתם. על פי דבריו ד"ר מנגלה ביצע את הסלקציה, והוא היחיד ממשפחתו שעבר אותה ונשלח להיות אסיר באושוויץ 1. "כשהגעתי לשער קראו לי עובדיה ברוך, משעברתי את השער נהייתי 109432". במחנה הוא הכיר את עליזה. הם התאהבו. עליזה נקראה אז לניסוי על ידי ד"ר מנגלה. למזלה היה שם רופא יהודי, גיניקולוג בשם ד"ר סמואל שהיה בצוות של מנגלה. "אתה שטן!" הטיחה עליזה ברופא היהודי. "עליזל'ה, תשתדלי להישאר בחיים. יום אחד עוד תביני".

ב-1945 נשלח עובדיה בצעדת המוות למאוטהאוזן. ב-5/5/1945 שוחרר מאוטהאוזן. עובדיה חיפש ולא האמין כשפגש שוב את עליזה צרפתי שוב ביוון. כנגד כל הסיכויים. ביקש להינשא לה אך היא סירבה בגלל הניסויים של מנגלה. "לא יהיו לנו ילדים", אמרה עליזה. הוא התעקש. הם נישאו ב-1946. יום אחד הודיעה עליזה לעובדיה כי בטנה טפחה. היא היתה בהריון. בדיעבד נודע לה כי אותו ד"ר סמואל לו קראה "השטן" חיבל בכוונה בניסויי מנגלה והיא לא נפגעה. לימים נולדו להם ילדים. כמה שבועות לאחר שהציל את עליזה, נתפס ד"ר סמואל על ידי הנאצים והוצא להורג.

עד היום עובדיה אינו מצליח להבין למה דווקא הוא, בן של פועל פשוט, זכה לעבור את התופת ולשרוד. בספרו של האיטלקי פרימו לוי "הזהו אדם" הוא כותב על השיבה הביתה כאילו עונה לעובדיה ברוך:

"אנו חוזרים עשירים יותר או עניים יותר, חזקים יותר או ריקים יותר? זאת לא ידענו: אבל ידענו, שלטוב או לרע, על מפתן בתינו מחכה לנו מבחן, וקידמנו את פניו ביראה. הרגשנו שיחד עם הדם שנחלש, זורם בעורקינו גם הרעל של אושוויץ: מהיכן נשאב את הכוח לחזור ולחיות, להפיל את המחסומים, את הגדרות הצומחות מעליהן במרוצת כל ההיעדרויות סביב כל בית שומם, בכל מאורה ריקה? חשנו שאנו זקנים מופלגים, מדוכדכים משנה של זכרונות אכזריים, מרוקנים ונטולי הגנה. החודשים, הקשים אמנם, של נדודים בשולי התרבות שעברנו זה עתה, נראו לנו כעת כהפוגה, פסק זמן של פתיחות בלתי מוגבלת, מתנתו הדואגת של הגורל, שלא תישנה".

אדוני היו"ר,

אין דבר יותר מטופש ויותר לא מוסרי מאשר הכחשת השואה. לשם מה? למען איזו מטרה בדיוק עושים זאת אלה שעושים זאת? אנחנו כאן בעידן של מימוש הזכויות להגדרה עצמית, לחופש, ולא של פירוק מדינות או עמים. יש לעמוד באומץ מול תופעות של הכחשת האחר, דיכויו, הכחשת השואה. מול הגזענות יש לעמוד בעולם, כאן ושם, שם וכאן. אני, אחמד טיבי, ערבי זקוף קומה בכל רמ"ח איבריי, שמח וגאה שאני נמצא באותו צד שבו נמצאים אינטלקטואלים ערבים בולטים, שיצאו חוצץ נגד תופעות של הכחשת השואה במזרח התיכון ובמקומות אחרים בעולם - מחמוד דרוויש, סמיח אל-קאסם, אליאס ח'ורי, אדוארד סעיד, אליאס סנבר ואחרים. זה המקום לשלוח ברכה ועידוד לעמיתי מוחמד ברכה הנמצא כעת שם באושוויץ ואליו חבר כאורח האו"ם ועל פי הנחייתו המפורשת של של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) השגריר הפלסטיני בפולין.

זה המקום לשוב ולומר כי השואה אל לה להיות כלי בוויכוח הפוליטי, הפופוליסטי. אין למסחר אותה, אין לגחך אותה. השואה, אדוני היושב-ראש, היא הפשע הנורא ביותר נגד האנושות המודרנית, והנאציזם הוא הכלי הקר, המחושב שהוביל לפשע הזה. גזענות היתה החוט המקשר, שקישר בין קצותיה של האידיאולוגיה הנוראה הזאת.

כאן ועכשיו עלינו לעמוד ולזעוק בקול רם נגד כל תופעה של אפליה, של גזענות, של פוליטיקה של שנאה. הגזענות והשנאה לכל מה שהוא אחר, ערבי, הרימה ראש כאן בחברה הישראלית. גזענות הפכה מזמן להיות "מיינסטרים". ממשיכים לחבוט בקורבן ולנשלו מזכויותיו. מי שהיה קורבן של המוות הנורא ההוא, שהוא תולדה של שימוש לרעה בכוח, הכוח המוחלט, ההרסני, חייב להיות קשוב לזעקת האם השכולה שביתה נהרס וקבר את ילדיה, לכאב ולבכי של רופא שאיבד את בנותיו, לקורבן של האחר, גם אם הוא הקורבן שלו, לרבות אם הוא קורבן שלו ,קורבנו של הקורבן.

אדוני היו"ר,

על הטובים להשמיע את קולם ולא את שתיקתם הרועמת, כי בעת ההיא אנחנו נזכור לא רק את עוולות הרעים, כי אם בעיקר את שתיקת הטובים. ולאחרונה קצרה ידי מלמצוא את הטובים שתש כוחם מלומר את דבריהם האמיצים כדי לעמוד לצד האחר החלש והמוחלש. המדוכא והמנושל.

אדוני היושב-ראש, אלדוס הקסלי, הסופר הבריטי הנודע, אמר פעם משפט אדיר: העובדה שבני-אדם לא לומדים ממה שההיסטוריה מנסה ללמד אותם היא למעשה השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מההיסטוריה.

ויקטור פרנקל, גם כן פילוסוף, אמר: מאז אושוויץ אנחנו יודעים למה האדם מסוגל. מאז הירושימה אנחנו יודעים מה עומד על המאזניים. זה הזמן וזה המקום לומר די לנשק להשמדה המונית, לפרק את כל האזור מנשק נורא זה, ולחזק את ידיו של הנשיא ברק אובמה בקריאתו לפיקוח ולבקרה כצעד ראשון לפרק את כל האזור ואת העולם כולו מנשק להשמדה המונית.

אדוני היושב-ראש, שוב, העובדה שבני-אדם לא לומדים ממה שההיסטוריה מנסה ללמד אותם היא למעשה השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מההיסטוריה. עמיתי חברי הכנסת, רבותי האורחים, בואו נקשיב להיסטוריה כדי לבנות עתיד אחר ואז לבטח פשע זה לא יישנה לעולם.

רציתי להזמין היום כאן את עובדיה אך נאמר לי כי הוא עבר תאונה ואינו בקו בריאות. מי ייתן ופסק הזמן של הפתיחות הבלתי מוגבלת ומתנתו הדואגת של הגורל שניתנה לעובדיה ועליזה על פי פרימו לוי יהיו נחלת כל בן אנוש. אתמול ,היום ומחר.

תודה רבה אדוני היושב ראש.

——————————————————

הא. ומילה אחת לניסים זאב, זה שהשחיר את דפי הכנסת בברותו ובחוסר השכלתו, זה שגורם לדת ולכיפה להתבזות – כלל חשוב הוא ביהדות: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (מיוחס  ומופיע בתלמוד הירושלמי, נדרים, פרק ט, הלכה ד). נוכחותך כנבחר ציבור היא סכנה למדינת ישראל, מפלגתך מבזה את הדת ומחזירה אותנו שנות דור אחורה לבימה אחת עם איראן. חבל שהרב עובדיה יוסף, פוסק הלכה חשוב מעין כמוהו, הגיע למחוזות פוליטיים שכאלה, שעוסקים בחקיקת חוק סגני ערים ובגניבת הקופה הציבורית. עדיף לך לשתוק ולהקשיב לח"כ טיבי, אחר כך גם ללמוד מהי אמפטיה.

על הפילוג מקדימה, זילות חוקי היסוד ולוד.

גילוי נאות, הצבעתי קדימה. יותר מזה, אני מחזיק איי שם במגירה כרטיס חבר במפלגה. בעידן של לסמס מספר כלשהו למתן תרומה, החלטתי שלהיות חלק ממפלגה הוא מילוי חובתי האזרחית, וביטוי שלה למעורבות בנעשה בענייני היום היום. במקום לקטר שאלה הם נבחריי, הייתה לי ההזדמנות לבחור ואפילו להשפיע על הרשימה שהולכת לכנסת. כמובן שהאידאלה הזאת פגה דיי מהר. למשל, מכל מי שבחרתי בפריימריז בקדימה (19), נכנסו בסוף למקומות ריאלים בערך 5. ככה מצאתי אנשים כמו רוחמה אברהם ואלי אפללו, שלדעתי מייצגים כלום לפני אנשים ראויים אחרים (נגיד קונפורטי, פרופ' בן-שושן, גליה אלבין ואפילו מפקד סיירת מטכ"ל בעבר, דורון אביטל). נו מילא. לא שהמצב במפלגות אחרות היה מזהיר יותר. בבחירות עצמן, עשתה ציפי לבני את הבלתי אפשרי וניצחה. עוד סממן לדור החדש הוא שהבחירות היו יותר אישיות מאשר אדיאולוגיות. אנשים בחרו ציפי כי לא רצו ביבי. אנשים בחרו קדימה לא כי אלי אפללו מועמד בה, אלא למרות שאלי אפללו נמצא שם. בשבילי הוא מייצג את ירושת הד.נ.א שקדימה לקחה עימה שהתפלגה מהליכוד. נחזור לפילוג הזה עוד מעט.

בגלל השיטה, וגם בגלל שבאמת, ובואו נהיה כנים, לרוב העם נמאס מהשמאל, הוקמה ממשלת ימין. הכרעה דמוקרטית ראויה. היה טוב, אם בנימין נתניהו היה הולך ועושה את הדבר הפשוט ביותר אליו נבחר – מימוש המדיניות בה הוא מאמין. במקום לספח ולבנות, ביבי נאם בבר אילן והקפיא. הצבעת ביבי, קיבלת "ביבי-שמנסה-לתמרן-תחת-לחץ-מדיני-וסחיטות-פוליטיות".

במצב תקין, שכך אמרו לי שהיה כאן פעם, מי שלא מרכיב ממשלה ולא נכנס אליה, נמצא באופוזיציה. חבר כנסת שהוא לא שר, הוא מחוקק. להיות אופוזיציה זה לא מילה גסה. אופוזיציה טובה עושה ראשי ממשלות. תשאלו את ביבי. אבל כנראה, שיש משהו בפוליטיקה הישראלית שמסרב לקבל הכרעות דמוקרטיות. מורדי העבודה מסרבים להבין שמרכז המפלגה שלהם רוצה ג'ובים, מורדי קדימה מסרבים להבין שאת הטוויסט הפוליטי שהם עושים עכשיו, כדאי היה שהיו עושים אותו – לפני הבחירות.

אפרופו טוויסט פוליטי. אריאל שרון ב-2005, כאשר לא הצליח להעביר את ההתנתקות במפלגה שלו, וכאשר הבין כי הבית הפוליטי שלו רק שם לו רגליים, הקים גוף פוליטי חדש, הקים ומיד הלך לבחירות. מה שנעשה כאן, שהוא מסריח, אבל כשר, הוא פשוט גניבת קולות. עתניאל שנלר, אפללו ורונית תירוש נכנסו לכנסת לאחר שרוב העם הצביע קדימה. רוב העם האמין בציפי לבני ובקו הפוליטי אותו היא מציגה. אז עכשיו, אחרי שקיבלו את המנדט הם יורקים לבוחרים שלהם חזרה לעיניים?

אה נכון, המצב. כן, המצב. סוף העולם מתקרב, ובניגוד לסרט זה יקרה מוקדם יותר מ-2012. "אחריות לאומית" קוראים לזה. ייקח קצת זמן עד שיירו עלינו טילים, והמו"מ המדיני תקוע רק כי קדימה לא שם. כמו שהליכוד לא הצטרף לממשלה בזמן מלחמת לבנון השניה, וביבי היה אופוזיציה אחראית בזמן שהוא התראיין בעשרות כלי תקשורת בזמן מבצע עופרת יצוקה, כך ראוי שכל אופוזיציה תהיה. לא משנה אם זאת קדימה או מפלגה אחרת. שמירה על המשחק הדמוקרטי ועל אמון הציבור בנבחריו היא "האחריות הלאומית" האמיתית. ג'וב כזה או אחר, תפקיד שר או תפקיד ח"כ זאת פוליטיקה קטנה, לא אחריות.

אז תודה. תודה עתניאל, תודה אלי ותודה כנראה גם רונית. כנראה שהקול שלי לא ממש חשוב לכם, בפעם הבאה אני אדאג לשים בקלפי גם נייר טואלט, למקרה שייגמר לכם.

זה גם לא קשור לפוליטיקה עצמה. היום זאת קדימה "שאין לה זכות קיום, אין לה מצע וכל מה שרוצים שם זה ג'ובים", מחר זאת תהיה מפלגה אחרת. אם כבר אנחנו בשיטת בחירות ייצוגית, ואם כבר בוחרים מפלגות על בסיס רשימות לכנסת, אז לפחות שלא יעשו מהקול שלנו בדיחה.

הצעצוע החדש של ח"כ שאמה

ח"כ שאמה גילה שאם אלי אפללו יפרוש ויקים סיעת יחיד, הליכוד יצטרך למצוא 7 ח"כ חוץ ממנו ע"מ להוביל פילוג. אופס. לא חשבנו על זה קודם שתיקנו את חוק היסוד ע"מ שיתאים לצרכים הפוליטיים העכשיווים. באמת אופס. אל דאגה. נשנה את החוק יסוד שוב. עכשיו אם ח"כ אחד פורש, יהיה זמן של שנה כדי לצרף אליו עוד שישה. הרי זה חשוב. בדיוק זאת מהותה של החקיקה הישראלית, וזאת תכליתה כמדינה יהודית ודמוקרטית. חוקי היסוד, נועדו לשמש כאבני היסוד לחוקה הישראלית. כל חקיקה פרטית היא רעה. חוק דרעי למשל, שבא כדי לשחרר את דרעי אחרי חצי תקופת מאסר בגלל התנהגות טובה הביא גם לשחרור כמה מאות אחרים של עבריינים. חוק סמוליאנסקי יכניס אותו לכנסת וכו'. שוב עושים חברי הכנסת שימוש לרעה בכוח שניתן להם. במקום לבצע עבודה פרלמנטארית ראוייה, שאילתות, הצעות חוק, סיורים וכו' ח"כ שאמה משחק עם חוקי היסוד, כאילו היו הם אחרוני סעיפי תקנון מרכז הליכוד. עד מתי?

לוד

מציאות ישראלית בלוד (צילום: עמרי אריאב)

אני מזמין את ח"כ שאמה על חשבוני לנסוע לעיר לוד. במרחק 15 דקות רכבת ממגדלי אקירוב יושב לו החור השחור של מדינת ישראל. עיר של 75 אלף איש, בלי עירייה נבחרת ומתפקדת. בעיר עצמה יש שכונה של 25 אלף איש, "שכונת הרכבת", לא מוכרת, על קרקעות מדינה. הפשע בעיר חוגג והדימוי הנמוך שלה רק מרע לעיר. חבל כי מי שמגלה את לוד באמת, מגלה עיר ותושבים מדהימים. לוד, שהייתה בתקופת המנדט הבריטי, בירת השלטון. לוד שהיא עיר רב תרבותית עם היסטוריה מדהימה. לוד שהיא אולי האתוס השנוי במחלוקת על הנאכבה הפלשתינאית ועל מהפכת הציונות, לוד היום נמצאת במצב כל כך רע. ההזנחה חוגגת. אז פיטרו ראשי ערים, וניסו לעשות משהו. זה לא מספיק. בתקווה שזה לא מאוחר מדי.

אם בן גוריון אמר בעבר שבנגב ייבחן העם היהודי, אז היום אפשר להגיד שבלוד העם הזה כבר נכשל.

אבל איי, מה זה 75 אלף תושבים מול פירוק מפלגה?

זאת הכנסת, אדיוט

השבוע, בית המשפט העליון בפסק דין תקדימי, קבע כי הקמת בית כלא פרטי בישראל הוא דבר לא חוקתי. כלומר, בית המשפט ביטל חוק שחוקקה הכנסת, המסדיר את פעולת ארגון הכליאה הפרטי. נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש נימקה את פסילת החוק עקב פגיעתו הלא מידתית בכבוד האדם. נושא כבוד האדם, למי שלא יודע, מעוגן בחוק יסוד. חוק יסוד הוא חוק מיוחד, במעמד על חוקתי, הקובע מבחנים מהותיים ופרוצדוראלים לחיקוק חוקים. אם חוק לא עומד במבחנים אלו, מוסמך בית המשפט לבטלם. ח"כ רובי ריבלין, יושב ראש הכנסת התרעם על התערבות בג"צ בהליכי החקיקה ובעובדה כי הוא פוסל חוקים. הרי, הכנסת, כרשות המחוקקת, לה נתונה הסמכות מהעם כנציגיו לקבוע נורמות במדינה. התערבות בית המשפט, כגוף בלתי נבחר, היא לשיטתו פגיעה בהפרדת הרשויות בדמוקרטיה. אמנם, במצב רגיל, לא היה צורך בהתערבות בית המשפט בעבודת הכנסת. אך מדינת ישראל של היום, רחוקה שנות אור ממצב רגיל.

"זאת הכלכלה, אדיוט" אמר מסע הבחירות של נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון. ג'ורג' בוש האב עשה הכל חוץ מלהתייחס למה שהכי כאב לאזרח האמריקני בראשית שנות ה-90. נראה, כי יו"ר הכנסת עושה הכל, חוץ מלטפל בבעיה האמיתית שהכי מטרידה את האזרח הישראלי. השורה התחתונה של הבעיה, שאותה אפרט בהמשך, היא איבוד האמון של הציבור הישראלי בנבחריו וחיזוק תחושת אדישות למה שנעשה בישראל. בנשיא בדימ' אהרון ברק קבע את המונח "האדם הסביר". אותו דמות רצויה ספק קיימת של אזרח ישראלי שאליו פונים השופטים במהלך משפטים. האם מקובל כי "האדם הסביר" יעשה איקס או ווי? אם בעבר, היה מקובל לחשוב שאותו "אדם סביר" לוקח חלק פעיל במשחק הדמוקרטי במדינה ובאמת מעניין אותו מה שנעשה במוסדותיה, אז יש צורך בעדכון מיידי לכך. האדם הסביר הפך להיות האדם האדיש. הסיבה העיקרית לכך היא התנהגותם של חברי הכנסת. יש איזו שהיא הצדקה במקרה כזה להתערבות בית המשפט. כמו שאותו בית משפט משווה אזרחים לאותו "אדם סביר", נראה כי בפסילת חוקים, רוצה בית המשפט להשיב על כנו את דמות "חבר הכנסת הסביר". מהו אותו חבר כנסת סביר? או יותר נכון מהו "חבר כנסת לא סביר"?

חבר כנסת לא סביר הוא כזה שמציע אלפי הצעות חוק שאין בינן לבין הנעשה במציאות כל קשר. הצעת חוק לשם הצעה, ולא לשם חקיקה תורמת. המצב שבו הצעת החוק הופכת לכלי תקשורתי להשגת תשומת לב היא פסולה. דוגמאות יש למכביר. למשל, "הצעת חוק: אחדות הצבא" של  ח"כ אריה אלדד, באה בעקבות תופעת השלטים בזכות הסרבנות בצבא. הצעת החוק לעונש מוות על רצח ילדים, הגיעה רק לאחר שארע הטבח המזעזע בראשון לציון. השאלה הראשונה ליושב ראש הכנסת אם כן, היא מדוע חברי הכנסת שלך לא מטפלים בבעיה לפני שהסימפטומים הנוראיים שלה מתרחשת? האם זאת תופעה מגונה שייערך דיון ענייני ומסודר במליאה ובוועדות הכנסת ללא קשר לשיח התקשורתי? האם צריכים רייטינג כדי לקדם נושאים בוערים?

אותו רובי ריבלין, מציע כי יחוקק תיקון לחוק יסוד: החקיקה, וכי תצומצם יכולתו של בג"צ לפסול חוקים. לכל היותר הוא יוכל להחזיר אותם לדיון בכנסת. אותם שינויים בחוקי יסוד, שבאים לצרכים פופוליסטיים ואישיים הם עוד דוגמא לזילות שעושים חברי הכנסת בתפקידם. למשל, תיקון לחוק יסוד: הכנסת שייאפשר לחבר כנסת מסיעת הבית הלאומי להכניס עוד ח"כ לכנסת (ע"ע חוק סלומיאנסקי), חוק "מופז" שעבר בכנסת וכל תכליתו היא שאיפתו המגלומנית של נתניהו להיות בעל הסיעה הגדולה בכנסת, חקיקת חוק יסוד שייאפשר תקציב דו שנתי וכו'. כלומר, במקום ללכת לאקט מכונן של יצירת חוקה למדינת ישראל, הכנסת עושה ביזיון מהסמכות שיש לה ליצירת חוקה. מדובר בלא פחות מיריקה על מגילת העצמאות ועל הרצינות הדרושה ממעמד זה. חוק יסוד הוא לא סתם גחמה פוליטית, אלא כלי חשוב בלכידות החברה הישראלית. ממשלת נתניהו חטאה שוב, כמו קודמותיה בתפקיד ביעד החשוב הזה. בזמן שהחברה הישראלית מתפוררת, עסוקים חברי הכנסת בעבודה לא רצינית. אין חברי כנסת בירושלים, לכן טוב שיש שם שופטים.

לאזרח הישראלי המצוי נמאס ללכת לבחירות כל שנתיים. לאזרח הישראלי המצוי נמאס מכך שראש הממשלה שלו עסוק בהשרדות פוליטית. נמאס שהמפלגות הגדולות, או מה שנשאר מהן תלויות ברצונן של המפלגות הקטנות, שבאופן מתמיד חושבות אך ורק על הציבור הסקטוריאלי שלהן. על כן, התשובה היחידה שיש להשמיע לכל אלה שמבקרים את הפסיקה התקדימית של בית המשפט העליון, היא "שזאת הכנסת, אדיוט!". הגיע הזמן שחברי הכנסת במדינת ישראל ישרתו את הציבור ולא את עצמם. הר הגעש יתפרץ בקרוב.

התנצלות וצביעות

התמונה השבועית לילד: חפש את השחקן הישראלי (תצלום: אתר מכבי תל אביב הרשמי)

כוכב בית"ר ירושלים, ברוכיאן התנצל השבוע בפני גרעין האוהדים השרופים של קבוצתו "לה פמילייה" על כך שתמך בצירופו של שחקן ערבי לקבוצה. אותה תמיכה גררה גל של ביקורת מהאוהדים, שלא האמינו איך אפשר להזמין שחקן לא יהודי לקבוצה. עם המצב של הקבוצה, והצורה שבה היא משחקת, אפילו שחקן ערבי לא יעזור. אבל ככה זה בכדורגל הישראלי. בזמן שניו זילנד עולה למונדיאל, ומצרים ואלג'יריה רבות בינהן מי תשחק בדרום אפריקה, קבוצה בליגה הראשונה בישראל עסוקה בגזענות. הלוחמים באותה גזענות, מיד אוהבים להזכיר את מיקומו של העם היהודי לפני כ-60 שנה, ואת הגזענות אותה העם הזה סבל, אפילו בתחום הספורט. לא צריך ללכת רחוק. מספיק שנלך לפתח תקווה ולשערי הכניסה של מיטב המועדונים בתל אביב. השנאה היא לא רק כלפי ערבים, אלא גם כלפי אלה שצבע עורם כהה מדי. הגזענות בישראל היא גם כלפי מי שאנו מעסיקים במיטב עבודות "מיץ הזבל" שלנו. הפקרנו את תחום הסיעוד, הבנייה והחקלאות לעובדים זרים שמקבלים יחס מחפיר. אולי באמת, יש צדק בלהביא שחקני כדורגל לא יהודים לקבוצות הישראליות. אולי עם עובדים זרים נעלה למונדיאל. בנתיים זה הולך לא רע למכבי תל אביב בכדורסל.

כרטיס צהוב להפרטה

אם נחזור לרגע לפסיקה התקדימית של בג"ץ, יותר מעניין הוא מה שלא כתוב. הנימוק העיקרי לפסילת החוק היתה הפגיעה בכבוד האדם. אולם העותרים העלו טיעון נוסף והוא הפגיעה בסמכות הממשלה. הממשלה, על פי חוק, היא הזרוע המבצעת של המדינה (ראו סעיף 1 לחוק יסוד: הממשלה). למדינה יש הרבה סמכויות ביצוע. למדינה יש משטרה, תעשיה, צבא, גופים חברתיים וכו'. העותרים טענו כי מתן היתר לבית סוהר פרטי מהווה פגיעה בסמכות זאת. סמכות שנקבעה על פי חוק. בית המשפט נזהר לא לקבוע עמדה בנושא זה. הוא צודק. אם נגלה את מה שהפריטה המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו נגלה חברות שמירה פרטיות שמאבטחות את גדר הביטחון בשטחים, נגלה עמותות שמספקות מזון לנזקקים, נגלה פקחים עירוניים בדמות משטרה ועוד. המדינה וויתרה כבר על עצמה. את זה שום ביטול של חוק לא יכול לתקן.

יש תקווה

זר שיגיע לישראל ויפתח טלויזיה יגלה מדינה שריאליטי את עצמה לדעת. לאזרח הישראלי הכי קל להתחבר לצרות של אחרים. הרי כל אחד דואג לעצמו. אבל יש תקווה. בשקט בשקט ישנם לא מעט צעירים שהמדינה הזאת פשוט חשובה להם. הם נקראים "השמאל הלאומי" או "הרשת" מצד שמאל, ו"אם תרצו" מצד ימין. גם אם דעותיהם חלוקות, המטרה של להתערב, לשנות ולצאת מהאדישות היא המשותפת. זה כמובן עדיף על כלום. רובי ריבלין, לידיעתך.

סיעת קדימה פרסמה קול קורא לשלוח לה נאומים בני דקה מהאזרחים במדינה. נאומים מובחרים יוקראו על ידי חברי הכנסת של הסיעה כל יום שלישי. אז הנה, זה מה שיצא לי:

שמי עמרי אריאב, בן 25 מרצלייה, אני סטודנט. אזרח. קצין במילואים. מאז שאני זוכר את עצמי שאפתי להגיע לתפקידים ציבוריים, בעלי השפעה עם יכולות שינוי. הכנסת, בית המחוקקים, תמיד היתה עבורי מטרה. להגיע לכנסת, להיות חבר כנסת, להשפיע ולשנות.

חברי הכנסת, ככל שהימים עוברים, ולאור הפרשות שמתפרסמות, האמון בכם הולך ויורד, בעיקר אוזל.

כיצד אנשים צעירים כמוני יירצו לבוא להיות חברי כנסת, כשיש 40 ח"כ שאינם רוצים בתפקיד זה? ממשלה של 31 שרים ו-9 סגני שרים פוגעת בעבודת הכנסת ומבטלת את יכולתה להביע את רצון הציבור?

חברי הכנסת, המהירות שבא אתם עוברים מסיעה לסיעה, הדילים הסרוחים, קריצת העין, חוסר ההבנה שלכם בחוקים שאתם מעבירים ואמירת הכן המיידית שלכם לרצון הממשלה, משקפים את ההדרדרות בה לוקה המוסד. כיצד אנשים צעירים כמוני יירצו להימנות עמכם כאשר אתם שוכחים הבטחות בחירות, מאשרים בצורה עיוורת חוקים ועוסקים ביחסי ציבור יותר מעבודה פרלמנטארית אמיתית?

חברי הכנסת, מבול חקירות המשטרה שנגדכם, החקירות, החדשות לשחיטות, הם בעיני כ"אין עשן בלי אש". כיצד אנשים צעירים כמוני יירצו לקחת חלק במוסד נגוע שכזה?

חברי הכנסת, שכחתם מי שלח אתכם. שכחתם את האמת הפנימית במונח "שליח ציבור". אתם שליחים של עצמכם. מחוסרי אידיאולוגיה ויכולת לעזור למי שצריך אתכם באמת.

חברי הכנסת, דעו, כי צעירים רבים אוגרים בתוכם רצון עז לשנות את המצב הזה. הסתגרותכם בשיטות מושחטות כמו פריימריז וועדות מסדרות, מרכזי מפלגה מעלי ריח סרחון לא יעזרו לכם.

חברי הכנסת, ישנו דור של אנשים שלוחי אמונה, שכל רצונם הוא להחזיר למוסד הזה את יוקרתו ואת יכולתו להביע באמת את רצון הציבור.

חברי הכנסת, אני במקומכם הייתי מתעורר ומתחיל לעבוד, או לחילופין מחפש עבודה חדשה.