שלום רב,

אני מודה שאני מלא הערכה. לפתוח את הטלויזיה ולראות מאות רכבים דו גלגליים חוסמים את איילון, אזרחים יוצאים לרחובות, משטרה מבולבלת – כל אלה ראוים לציון. אני מלא כבוד גם לפעילות של מתנגדי החוק הביומטרי. כנסים, גיוס התקשורת, אקדמיה, עצומות ובלוגים, לחץ ציבורי אשר הניב התקפלות של הממשלה והחלפת דעה של רוב חברי הכנסת. בשני המקרים מדובר במאבקים ראויים, אשר נראים שנושאים פרי. ראשית אם כך, כל הכבוד על המעורבות האזרחית שלכם וכל הכבוד גם על ההצלחה.

מדינת ישראל בימים אלו מלאת אתגרים. מבחינה חיצונית אנו מוקפים במאות אלפי טילים שמכסים את כל שטח ישראל. איראן מפתחת נשק גרעיני ומבחינה דמוגרפית עתידה היהודי של המדינה הוא לוט בערפל. מבחינה פנימית המצב אינו פשוט גם כן. פערים חברתיים רבים, מדינות הגירה לא מוסדרת, פשע, מקרי שחיתות ובעיקר מערכת שלטונית לא יציבה וחסרת אמון ציבורי. אם פעם ידענו שממשלה לא טובה אפשר להחליף בבחירות, אז כיום גם האמון בדמוקרטיה הישראלית וביכולתה למשול ולשנות את חיינו לטובה נמצא בירידה תלולה. או במשל, מה יעזור לראובן זה שהוא לא מסיים את החודש, עושה מילואים ושהינו אזרח צועק על מכשיר הטלויזיה שלו אם הפתק שהוא שם בקלפי חסר חשיבות יום אחרי הקמת הקואליציה.

כעת, יושב לו ראובן, האזרח הישראלי הממוצע, "האדם הסביר" בלשון משפטית, ושואל את עצמו מה לעשות? עיקר דאגתו היא כמובן למשפחתו הקרובה, ועל כן הוא יעשה הכל כדי שהוא יצליח לשמור עליהם. אותו "הוא יצליח" היא עוד סימפטום של חוסר היציבות הזה. מדאגה קולקטיבית לכלל אזרחי המדינה הפכנו לאידיווידואליסטים. בעידן שהמדינה משתינה עלינו, אנו דואגים רק לעצמנו, לכיס שלנו ולשמפחה שלנו. מסביב לכל התא הפרטי שלנו אנו מבצרים חומת אדישות גבוהה ואיתנה. ככה זה שלא מעניין מה קורה שם בכנסת, או מה מצב הפשע בדימונה ועד כמה האזרחים הישראלים בטייבה מפתחים שאיפות לאומיות פלשתינאיות. ראובן יושב בבית ולא ממש אכפת לו. אכפת לו רק כאשר זרועות תמנון "הייאוש" הישראלי פולשות לו מעבר לחומת האדישות וצורבות אותו במקום הכי רגיש, הכיס או הפרטיות.

חברי, כנראה שעליתם על זה. אתם, או הקופירייטרים ששכרתם. כי הרי מה יותר מעורר וצהוב מעושק של ציבור שגם ככה מקופח או חדירה עזה לפרטיות. רק בזכות זה הצלחתם להביס את האדישות של ראובן. לא חלילה כי מדובר בפגיעה בערכי מדינת ישראל, אלא פשוט כי הממשלה הזדונית הזאת שמה רגל לראובן במרוצו הפרטי להצלחה. ואוי באבוי ממי שינסה לעצור מראובן להיות הכי טוב, הכי עשיר והכי בריא במדינה הזאת.

אז אתם, אנשי אקדמיה ובועת תל אביב שהפרטיות שלכם חשובה לכם יותר מאשר עתיד המדינה ואופייה עשיתם רעש כדי שחוק מסוים לא יעבור. וגם אתם, סטודנטים (שמפגינים רק אם מעלים את השכר לימוד) וצעירים בעיקר בעשור השלישי לחייהם לא עושים שום דבר אלא אם כן זה נוגע לכם בכיס. כל הכבוד לכם על הצלחתכם. אני מסתכל עליכם ועל ראובן ובעיקר מקנא. אני רואה את המדינה שלי במדרון חלקלק, ללא עצירה. חומת האדישות נעשית גבוהה יותר ויותר. עצם העובדה כי הצלחתם להוציא לרחובות ולהשפיע על הנעשה בכנסת, מראה כי אמנם יש תקווה כלשהי, אבל היא בעיקר הולכת ומצטמצמת לענייניו הפרטיים של ראובן. במצב האידאלי אגב, היה קשר כלשהו בינכם והוא הרצון של האקדמיה והצעירים להפוך את המקום הזה לטוב יותר לרווחת כולם. בפועל, במקרה, פגעו באותו זמן באינטרסים פרטיים שלכם. רק ככה התעוררתכם.

חבל לי שילדי העובדים הזרים הם לא התלוש ביטוח שלכם ושהפערים החברתיים הם לא התווי פנים שלכם. חבל לי גם שלא מעניין אתכם לאן כל המדינה הזאת הולכת כגוף אחד, אלא שבעיקר אכפת לכם רק מעצמכם, מהכסף שלכם והעונג של לראות האח הגדול 2. חבל לי שאתם ישנים בזמן שהמדינה סובלת. תתעוררו. זה הזמן להתעורר למען כולנו, ובעיקר למען עתידנו.

האייפון שינה את עולם הסלולאר בגלל "חווית המשתמש" שלו. הגיע הזמן שתהיה מפלגה בישראל שתעשה אותו דבר לפוליטיקה המקומית.

בשנת 2007 יצאה חברת אפל עם האייפון. הרבה גבות הורמו למראה מהכשיר המוזר הזה. חברות מתחרות הרימו גבה. הם טענו שהמכשיר לא מתקדם טכנולוגית. הוא לא תומך בדור שלישי, הקליטה שלו לא משהו, ועבור המחיר המוצא (בזמנו 600 דולר) הם טענו שזה פשוט בזבוז של כסף. אפילו מנכ"ל מיקרוסופט בזמנו טען שאף אחד לא ישלם כל כך הרבה כסף על משהו לא טוב שכזה. רוב החברות הללו חיפשו ומצאו את חנות הכובעים הסמוכה, ואכלו מעט מעט כאלה. האייפון, שבהמשך מחירו הורד, הפך להצלחה מסחררת, והפך בזמן קצר לנייד הכי נחשק בעולם.

על אותו משקל, ניצח ביל קלינטון את ג'ורג' בוש האב. על הנייר, ג'ורג' בוש היה מנוסה יותר, עם הרבה יותר תכונות "שמרניות" בכדי להיות נשיא ארה"ב. ביל קלינטון, בראשית שנות ה-90 היה בסך הכל מושל מדינה שיודע לנגן על סקסופון. אבל זה לא היה התכונות, אלא יותר התדמית. לאזרחי ארה"ב היה נמאס מנשיא שמרן, מבוגר, שלא קשוב אל העם. הם חיפשו משהו צעיר יותר ורענן יותר. "זאת הכלכלה, אדיוט" – הייתה הססמא. כלומר, לא משנה לנו כמה אתה מתאים יותר, אתה פשוט לא נשיא שמרגישים טוב איתו. הבחירה שלהם בקלינטון עשתה את האזרחות למשהו יותר חווייתית. כל זה עוד לפני המהפכה שעשה נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק אובאמה. אבל הרעיון ברור.

קדימה צריכה להמציא את עצמה מחדש

המגמה בשנים האחרונות היא פחות לרכז את ה-"הכי טוב", אלא יותר לעשות את זה יותר חוויתי למשתמש. האייפון לא היה שיא הטכנולוגיה, אבל הוא העניק למשתמש את חווית השימוש הכי טובה. לברק אובאמה אין הרבה ניסיון כמו שיש לסנטור מקיין, אבל הוא העניק למצביע הפוטניציאלי תקווה, חדשות ופשוט משהו יותר כייפי לגעת בו.

בישראל אין דבר שכזה, בטח שלא במגזר הציבורי. אנחנו נעים בין חדשנות מטורפת בכל תחומי החיים, חוץ מהתחום הפוליטי. יש לנו ערוצים מסחריים עם הפקות הכי מלהיבות ופופולריות, אנחנו נוסעים במכוניות עם מחשב, שומעים מוזיקה בנגנים חכמים, בוחרים סרט בVOD וכו'. אז למה אנחנו לא יכולים לבחור בנציגי ציבור שנהנה מהתפקוד שלהם? מה חסר לנו?

כשאריאל שרון הקים את "קדימה" הייתה תחושה שכזאת. שהנה, סוף כל סוף, תהיה מפלגה שתייצג את רוב העם. מפלגה שאין לה מרכז מושחת, ללא גירעון, עם אידאולוגיה ברורה ועם רשימה אטרקטיבית והכי חשוב, עם מנהיג חזק. אמנם אריאל שרון, ייצג בעברו את ההפך המוחלט מ"חווית משתמש", אבל בערוב ימיו הוא ידע לזהות את הצורך מהעם – וככזה ליישם עבורו פיתרון רלוונטי. לאחר מכן, הפכה קדימה למה שמוכר כיום – כעוד מפלגה עם "פוליטיקאים מושחתים". אם אריאל שרון ידע לשבץ את הרשימה של קדימה עם אנשים ראויים, הוחזרה שיטת הפריימריז בטיעונים דמוקרטיים למנהם – ובשיא התפארת הישראלית, הביאה לשיבוץ של פוליטיקאים מושחתים ומאוסים בראשה (צחי הנגבי, רוחמה אברהם, דליה איציק), ודחיקת כאלה מוכשרים יותר החוצה (פרופ' בן ישראל, חיים אביטל). "מרכז" המפלגה הפך למועצה, המקום השני שוריין לאחד שלא ראוי לו (מופז) בגלל מאבקי כוחות. רק תודות לפחד מביבי הגיעו כל כך הרבה מנדטים במהלך הסברתי מבריק מבית היוצר של פורום החווה. אזרחי ישראל נשארו עם מפלגות מאוסות, הייאוש גובר ופיתרון – אינו באופק.

לאחר שחרור האייפון לשוק, חשבו יצרניות הסלואר השונות שאם הם יוציאו לשוק מכשירים מתקדמים טכנולוגית – הם יצליחו לעצור את ההמצאה של אפל. הם נכשלו. לא משנה איזה דגם הוציאה נוקיה (N97 הכושל), ואיזה חיקוי מכשיר מגע פיתחה סמסונג (מסך מגע חובבני), זה פשוט לא עזר. רק בחודשים האחרונים, הגיעו מתחרים ראויים. למרבה הפלא, עיקר ההשקעה בהם הייתה בממשק המשתמש ובחווית השימוש במכשיר הסלולארי. בדרך של היקש, לא יעזור שינחתו לנו במגזר הפוליטי מנהיגים מוכשרים ו"הכי טובים". רק איחוד של רשימה ושל מפלגה בצורה הסברתית נכונה, שעונה על צרכי העם – רק היא תצליח. כלומר, הניסיון של המנהיגים שלנו – מה שכביכול עושה אותם ל-"הכי מתאימים" – הוא בעצם עיקר הבעיה שלהם. "זה לא הניסיון, אדיוט".

אז מה צריך לעשות? למען הסר ספק ולגילוי נאות, אנוכי חבר מפלגת "קדימה". החברות שלי אינה באה מרצון אדיר, אלא מברירת מחדל. הסתכלות ימינה מראה לי גוש ימין שכל תכליתו היא הישרדות והובלת המדינה לסופה כמדינה יהודית דמוקרטית ("זה הדמוגרפיה, אדיוט!"). מצד שמאל, אני בעיקר רואה קבוצות שמאל סהרוריות, שמתחרות בינהן איזה מפלגה תתמוטט ראשונה, העבודה, או מר"צ. קדימה בהחלט מציעה את המרכז המתון והרציונאלי. זה שלא רואה בפלשתינאים עם שוחר שלום שאפשר לחיות עימו בדו קיום, אבל מבין, שאם לא תהיה להם מדינה משלהם, הם יחמדו את שלנו. זאת מפלגה שמבינה שמדינה יהודית אינה נתונה לאישור שכננו הערביים, אלא מתבטאת בעידוד עליה ובפיתוח אזורים שבשיא הקונצנזוס, כמו הגליל והנגב. לצערי, אותה מפלגה היא עכשיו פיתרון רצוי, אבל בלבול מצוי.

בחג הסוכות האחרון התארחתי בסוכתה של יו"ר התנועה, ח"כ ציפי לבני. המקום המה בחברי כנסת, ראשי רשויות, חברי מועצה, אלופים במיל' ולא מעט עסקנים. כולם שם עמדו בתור ללחוץ את היד של חברת הכנסת. היא נראתה במבט מהצד, דיי סובלת מהמעמד. אמנם לבני הפגינה חמימות רבה, אבל ניכר שמשהו מציק לה. אני חושב שאני יודע מה. בכל רחבי הגינה של משפחת לבני היו הרבה אנשים, אבל הייתה אפס אידאולוגיה. בעידן שבו חברי כנסת צריכים לרדוף אחרי כותרת, והצעת חוק נולדת בכותרת העיתון, מספיק שהייתי צועק – "הסקרים האחרונים הראו שאם קדימה תתמוך בהעברת ים המלח לים התיכון היא תקבל 50 מנדטים" – וכולם היו רצים עם הודעות לתקשורת על תמיכה. נראה לי שזאת הייתה הסיבה להבאת פנים המיואשת על פניה של הגב' לבני. היא הבינה שכדי להיות ראש ממשלה היא חייבת לעבור את העסקנים האלה, היועצים ומבקשי הטובות. אני רק יכול לשבח אותה שהיא שרדה את כל הטריקים המלוכלכים של ש"ס, הגמלאים וביבי.

אז מה לעשות עכשיו?

הפיתרון הוא יצירה מחדש של המפלגה הזאת. במקום פריימריז למשל, שהגוף הבוחר יבחר את המועמדים וראש המפלגה יסדר אותם ברשימה. לתמוך בנושאים שהכי נוגעים לאזרח הישראלים ובגללם הוא ממורמר. טיפול בפשע, עוני, קידום הגליל והנגב, קליטה וכו'. אבל לא רק לתמוך, אלא לקדם ולהביא לראש סדר העדיפות גם אם התקשורת חושבת שזה לא "מוכר". אלטרנטיבה אמיתית לשלטון של ביבי צריכה להיות כזאת שתביא לידי ביטוי את כל מה שהוא לא. ומה זה? במקום הישרדות, מפלגה שחושבת קדימה עשרים שנה, תרתי משמע. לשמחתי, הובלת המהלך של שינוי שיטת הממשל, שהתחיל לא מזמן, היא צעד מבורך. זאת רק דוגמא לאיך לא חושבים על הרווחים המפלגתיים, אלא יוצאים ביוזמה שתהיה חיונית וטובה לכל האזרחים כולם באשר הם.

אם תשכיל קדימה להפוך את עצמה לידידותית למשתמש, ולכזאת שבאמת עונה לצרכים הדחופים של האזרח הישראלי היא תהיה מפלגת השלטון הבאה.

יושב לו בוודאי השר לעניינים כלשהם במשרד ראש הממשלה. הוא יושב על הכורסא שלו, נהנה מהריפוד ומהריהוט החדש. הוא מסתכל על יומנו תוך כדי שעוזרו שולף לו מגוון אפשרויות של פגישות, כנסים ופעילות כלשהי. השר לא מתבלבל. משעמם לשר. אמנם הוא קיבל צוות של עוזרים לא קטן, מאבטח ומכונית, אבל משהו לא בסדר. הרי הייתי גנרל, אומר השר. איך זה שיש לי כל כך הרבה זמן פנוי? "אולי נלך לעשות קצת הסברה, היועץ של ביבי ביקש". השר, שהיה אמנם גנרל גדול, אבל עכשיו הוא טירון פוליטי מבין שכדי לשרוד הוא צריך לשדר איזושהיא חדשנות, אולי אפילו אלטרנטיבה. מסמן השר וי ליד כנס מתיישבים איי שם בחומש. הרי ברור לו. מדובר בציבור ציוני, מלח הארץ ואין כמו כמה מילים אליהם כדי לקצור כותרת. הלך השר לחומש. הלך וחישק. חישק השר את ראש הממשלה. אמר כי "חומש תבנה שנית". אפילו השר הזיע ותקע איזושהיא אבן פינה. "מותר ליהודים להתיישב היכן שהם ירצו", "חייבים לחזק את מפעל ההתיישבות". העוזר לענייני תקשורת בגליל חייך. הוא הצליח סוף סוף ללכוד את תשומת הלב של הכתבים והערוצים השונים. הכותרת מובטחת.

חברת הכנסת הצעירה והשומרת מצוות רצה אצה במסדרונות הכנסת. היא מנסה לשווק איזה שהוא כנס שמגנה את רעיון שתי המדינות לשני עמים. בהמשך האמביציה שלה לקחה אותה לכמה אולפני טלויזיה. שם אצל הטלויזיה השמאלנית והתשקורת. היא אמרה שכבר "שש-עשרה שנה אנחנו מחפשים פיתרון". אבל מה את מציעה שאל המגיש. "אין פרטנר!" זעקה. "אבו מאזן הוא רק בובה המשיכה". אבל מה את מציעה במקום? שאל המגיש. "אין פרטנר! זעקה שוב". המגיש הרגיש את המכשיר הסלולארי שלו רוטט בכיס מכנסיו. לרגע קטע הרטט את רצף מחשבותיו לצווחות חברת הכנסת הצעירה. הוא שכח לסגור את המכשיר החדש שקיבל מאורנג'. אולי יש פרטנר עצר לעוד שניה. "הם חבורת צמאי דם טרוריסטים!" ניסתה חברת הכנסת הצעירה להחזיר את תשומת ליבו.

איי שם ליד כפר בגליל, בעיר מודרנית יחסית עם קדושה מסוימת, ישבו כמה בני נוער. הם ישבו במקלט שכונתי, שנבנה איי שם בראשית שנות ה-90 על ידי ממשלת רבין. על קיר עוד נראה השלט שמתאר את המקלט כפיתוח במסגרת התוכנית לשיקום המגזר הערבי לקראת שיוויון וקדמה מודרנית. לא הרבה נשאר מהשלט, ותמונה לא קטנה מכסה חלק ממנו. זאת התמונה של גמאל עבד נאצר. נשיא מצרים לשעבר, שונא ישראל לא קטן. מולו ישבו בשקיקה עשרות בני נוער וכמה סטודנטים. ג'מאל, אחד מהם, נכנס באיחוד. האוטובוס שלקח אותו לעיר מהאוניברסיטה בעיר הנמל איחר. הוא נכנס ותפס את מקומו, מעט מתנצל. בדרך למקלט הספיק ג'מאל להגיד שלום לאביו, בעל חנות מקומית. אביו הצליח לשים לב לזקן שבנו החל לגדל בשנה האחרונה. "מה לו ולדת?" חשב לעצמו, אך פתר את עצמו מתשובה. בנתיים במקלט עמד נציג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית יחד עם חבר הוועד הפועל של תנועת בל"ד. ההיסטוריה יודעת לבלבל את עצמה שזה מגיע לאויב משותף. הם דיברו שם על השלטון הישראלי הגזעני ועל פושעי המלחמה שטובחים באחיהם האמיצים בעזה. לא היה דגל ישראל בכל הסביבה הקרובה. לצד דגלי פלשתין היתה גם תמונה של סדאם חוסיין. ג'מאל שמע את המילים שנאמרו בשקיקה. הוא כבר עמוק בפנים.

שרת הקולטורה והחינוך הגופני עמדה נרגשת מול הקהל. היא הביאה את עצמה לישוב מרוחק איי שם ליד רמאללה. "אני מצטערת!" התייפחה. "אני מצטערת שתמכתי בהתנתקות". היא המשיכה לטעון שזה היה פשע. גירוש. שהמצב של המפונים כיום הוא נוראי, וזה מזעזע שמדינה יכולה לעשות דברים כאלה לאזרחים שלה. יחזקאל, וותיק הישוב ונציגו במועצת "יש-לה" הגדולה, גיחך בציניות. הרי רק לפני כמה שנים אותה שרה דיברה בזכות המנהיג שיזם את התוכנית, כמה הוא אמיץ. הוא היה חזק אז. היום הוא צמח. יש גביר חדש שאפשר ללכת אחריו. הרוח הציבורית השתנתה. המחנה הלאומי התחזק. מחנה השלום מבולבל. זה היה טוב לו – הוא תיעב את רעיון הפינוי. אבל היה משהו בהתנהלות של השרה המכובדת שעדיין הטרידה אותו. הוא תהה לאן נעלמה האידאולוגיה? ומה יקרה עם מחר הרוח תזוז לצד שני? הוא בדיוק נזכר שרק אתמול הסביר לבניו הצעירים את סיפור "רחב הזונה".

גם השר לענייני בפנים היה עם השר לעניינים כלשהם בחומש. רק שהשר הזה עסוק כעת. הוא ביקש מהעוזר שלו את התכתובת עם נשיא מדינה לגבי החניה לחברו ח"כ העבריין. על הפרק היו תנאי הכליאה הקשים שחווה אותו עבריין. "האשכנזים האלה" סינן לעצמו בעודו מכתיב לעוזר מה לשלוח לנציב הכליאה. במקביל, היועץ השני, ביקש שהוא יתראיין לרדיו. השיחות עם הפלשתינאים שוב תקועות , ויש דו"ח שמאשים את הצבא הכי מוסרי בעולם שהוא לא הכי מוסרי. השר לא התבלבל והתחיל לירות לתוך השפורפרת של הטלפון שבעצם "הצענו להם כבר את הכל" ואת מה "שאולמרט הציע – אף אחד לא יציע יותר" "הם לא בסדר" וגם קצת "חייבים לנצח את הטרור" וש-"הדו'ח הזה לא מאוזן בלשון המעטה", השר המשיך לקרוא מהדף שהכינו לו מראש ואפילו הזכיר את העובדה שאמנת ז'נווה לא מעודכנת. באותו זמן, ישב פרופסור מכובד במכוניתו תקוע בעוד פקק במחלף שעלה מיליונים. זה נשמע לו מוכר. הרי רק לפני כמה חודשים הוא ישב בראש וועדה שהמליצה וחקרה את התנהלות הממשלה לגבי נושא מסוים. הכל כבר עבר לממשלה מזמן. הוא לא הבין איך אף אחד לא טיפל בזה אז. הוא התריע ואמר, שאם ישראל תפקיד את הזירה הבינלאומית, אז הניצחון ההרואי יהפוך לניצחון פירוס. הוא אפילו פנה אישית לכמה וכמה חברי כנסת, אבל העוזרים הפרלמנטריים שלהם אמרו "שהוא יתקשר אליך אחר כך". עד היום הוא מחכה. השר מסתכל על העוזר שלו ועושה לו סימנים שהראיון הטלפוני הזה מתמשך מעל ומעבר. עוד מעט שעת צהריים. צריך להתפלל.

לרמי ולמירב יש דירה כבר שלוש שנים. לרמי, הייטקיסט ששדר את המשבר ולמירב, מורה צעירה עם פסיכומטרי גבוה יש ילדה. עוד אחת בדרך. לדירה יש משכנתא. בנתיים הכל מצויין. הם פלוס אוטו ליסינג וכלבה קטנה. רמי, קיבוצניק בעברו, רוצה להרחיב את הדירה כדי לבנות עוד חדר לתינוק שבדרך. הוא בנה את ההרחבה על המרפסת. בטפסים ובבירוקרטיה יטפל אחר כך. למי אכפת מעוד ארבע מטר מרובע, חשב לעצמו. בגמר העבודה היו ההורים נרגשים. כעת יוכלו לרהט את החדר לקראת הלידה המתקרבת. צו ההריסה שהגיע לאחר כמה ימים נראה בהתחלה כעוד טעות של הרשויות. רמי ניסה לענות עליו, אך לא הבין כלום. מרוב עומס, הוא פספס את השימוע שנערך לו בוועדה המחוזית. שנסע לערב את חברו העורך דין כבר היה מאוחר מדי. אשתו התקשרה אליו בוכה בטלפון. "הם הרסו הכל" סיפרה. רמי דפק אגרוף על השולחן. חברו הסתכל עליו והבין את מה שארע. כתוצאה מהחבטה התעופף העיתון היומי באוויר ונחת חזרה על השולחן. רמי הסתכל בכותרות וצחקק באירוניות. "עוד מאחז לא חוקי הוקם בשטחים", "תופעת הבניה הבלתי חוקית בגליל מתעצמת" וגם "ילדה נהרגה מקור בכפר בדואי בלתי מוכר בנגב".

סשה לחץ את ידו של המתווך. הוא סוף סוף הצליח למכור את הדירה הזאת במחיר שרצה. הוא מיד התקשר לאשתו ולידים שנמצאים כבר בביתם החדש ליד מוסקווה. "זהו, בעזרת השם אני מגיע אליכם שבוע הבא". סשה אפילו לא שם שהביטוי הכל כך ישראלי הזה נכנס בעברית למילים שהגה בשפה הרוסית. לא צריך להיות מאמין גדול כדי לומר "בעזרת השם". אבל סשה, עולה חדש, כבר 4 שנים בארץ, שאטוטו חוזר חזרה לרוסיה בקושי יודע עברית. הבטיחו לו מענק קליטה נדיב ושיוכל להמשיך את עיסוקו הנוכחי בארץ. האישה והילדים לא רצו. היה להם טוב שם, והבנות אוטוטו עולות לתיכון. אבל סשה התעקש. הוא זכר את צוואת אביו שלא הספיק לעלות לארץ ישראל, ודרש ממנו לעשות כן. הוא ניסה והשתדל. אבל הבנות לא נקלטו טוב בבית ספר. לאחר שעלה לארץ סרבו בהתחלה לתת לו תעודת זהות, כי חששו שהוא לא יהודי. לא עזר לו התעודות שהביא על כך שאביו היה יהודי. "הוא היה מומר במלחמת העולם השניה!" צעק עליו הפקיד בלשכה הדתית המקומית. סשה עצמו לא עבר ברית מילה, וגם ילדו גדול שהיה כבר בצבא סבל מיחס משפיל. סשה עוד ניסה להאמין שכן יהיה שינוי, ושזה ככה זה בישראל. גם ברוסיה המצב לא יותר טוב. חבריו שכבר חזרו לרוסיה אמרו לו שהוא סתם פראייר. סשה נשבר והבין זאת גם כן.

הם התכנסו כולם בדירה המפוארת ברובע היוקרתי של דמשק. עוזרו הקרוב של הנשיא האיראני, נשיא סוריה, ראשי ארגון החזיבאללה, נציגי האחים המוסלמים מירדן, מצרים ועזה, מישהו מהרשות הפלשתינאית ועוד נציג עלום מארגון ביון אירופאי. הם ישבו שם וחייכו. התוכנית עובדת. אנחנו מצליחים להרדים את ישראל. יצרנו מצב של התשה בעזה, תהליך שלום תקוע. אפילו הורדנו בכוונה את הטרור בגדה כדי לשחק את זה. מזלנו שהם, הישראלים לא יודעים להסתכל קדימה והגנים היהודיים שלהם גורמים להם לריב עם עצמם. הנציג האיראני צחק ואמר שבקצב הזה הם יפסיקו את פיתוח הפצצה שלהם. שהנשיא שלי אומר שמדינת ישראל תמחק על פני האדמה, הוא לא מבין שכל מה שהוא צריך לעשות זה לחכות. מדינת ישראל מוחקת את עצמה.

—
כמו סוס דוהר, אנחנו לא שמים לב למה שקורה מסביב. הממשלה שלנו עסוקה בלשרוד. אין מדיניות לטווח ארוך. השותפות הקואליציונית הזאת לא רואה מטר קדימה. שלושים שרים עוסקים בעניינים של כלום. כל שר דואג לעצמו ולציבור שאותו הוא מייצג. אין חשיבה קדימה. חברי כנסת מציעים הצעות חוק לפי הכותרת בעיתון והאידואלוגיה היא מילה קשה.

מחקרים אומרים, שבשנת 2020 יהיו יותר לא יהודים מיהודים מהירדן ועד לים. אם רוצים מדינת יהודים, צריך לפעול עכשיו לחשוב קדימה. לא צריך את הפלשתינאים כדי להכיר בזה שאנו מדינה יהודית. אנו צריכים להכיר בזה בעצמנו. מדינה אחת לעצמנו זאת הנוסחא. זה הזמן להסיט השקעה לכיוונים ארוכי טווח. שינוי שיטת הממשל, הבאת מיליון יהודים לנגב והגליל ורפורמה מקיפה בבירוקרטיה והמנהל הציבורי.

(זה מה שיוצא שלא מצליחים להרדם. תגובות יתקבלו בברכה. גם רפורמה בתחבורה הציבורית בהרצלייה).

אזרחי ישראל,

אתמול, בחרה וועדת פרס נובל, את פרופ' עדה יונת לזוכת פרס נובל לכימיה. בשם כל אזרחי ישראל ברצוני לברך אותה על הישגה המרשים. תשעה ישראלים זכו בפרס נובל עד כה. אין אח ורע להישג זה למדינת בת שישים ושניים שנים. זאת הוכחה נוספת לכוחה האינטלקטואלי של מדינת ישראל ולמשאב היקר ביותר שלה – המשאב האנושי.

לצערי, במהלך שני העשורים האחרונים, ביצעה מדינת ישראל מספר שגיאות בנוגע לאותו משאב יקר. לא השכלנו לשמר אותו, להשקיע בו ולדאוג להמשך צמיחתו. המערכת הפוליטית, שאני שותף לה, ביצעה אינספור טעויות בהקצאת המשאבים שלנו. במקום להשקיע בהשכלה הגבוהה, בחינוך ובאיכות סביבה בזבזנו את כספינו. כל ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים התעסקו במו"מ המדיני ובמשברים שונים. במקום לחשוב קדימה לטווח ארוך ראינו רק לטווח קצר. זאת שגיאה חמורה. בשם ההנהגה הישראלית, הנהגה שיודעת לברך ולהתהדר בהצלחות של טובי בנינו ובנותינו, אני רוצה להתנצל על כך שלא הנהגנו. משבר ההנהגה הוא תוצאה ישירה לכך. תקופת חגי תשרי היא זמן לחשבון נפש. בשבועות האחרונים, יחד עם יועציי הקרובים ביצעתי בעצמי חשבון נפש שכזה. הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה. הגיע הזמן לעשות.

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".

האתגר הגדול ביותר שלי כראש ממשלה הוא להבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית למען הדורות הבאים. אנו, הדור שהקים את המדינה ועיצב את דמותה חייב לעמוד באתגר הזה. אנו חייבים לחשוב מחדש, ולא להתקבע למוסכמות ולנורמות קיימות. הציבור שבחר בנו מביט בנו. הוא מתוסכל, טרוד ועייף. הגיע הזמן שנענה לדרישותיו. הגיע הזמן שנהפוך את ישראל למקום שיותר טוב לחיות בו. הגיע הזמן לרפורמה מקיפה בכל תחומי החיים הפנימיים שלנו.

אחד הצעדים הראשונים הדרושים לכך הוא יציבות שלטונית. אני מודע לתחלויי השיטה הקיימת. שיטה שאינה מאפשרת לי, ראש ממשלה נבחר, למשול ולהוציא החלטות אל הפועל. בעשור האחרון התקיימו חמש מערכות בחירות. אורך חייה של ממשלה עומד בממוצע על לא יותר משנתיים וחצי. משרדי ממשלה לא מספיקים להוציא מדיניות אל הפועל. הדרג הפוליטי נחלש והעוצמה עוברת לדרגים בלתי נבחרים אשר לא רואים תמיד את טובת הציבור בהחלטותיהם. כל החלטה שלי נתונה לביקורת שיפוטית, ואם זאת מאשרת את החלטותיי אז אני נתון לסחטנות פוליטית. במקום להנהיג, ראש ממשלה בישראל צריך להתעסק בעסקנות. זהו מצב שאינו מקובל עלי. הסובלים הישירים לכך הם אזרחי ישראל. נכון, שלא כל שיטה בעולם מתאימה לנו. אך אסור לנו להתקבע למצב הקיים. יש לשבת עד שייצא עשן לבן. עלינו למצוא את הנוסחה הנכונה לנו ומהר.

אני קורא מכאן ליושבת ראש האופוזיציה, הגב' ציפי לבני ולכל שאר המפלגות לתמוך ברפורמה לשינוי שיטת הממשל – עלינו לשבת ולבחור את השיטה הטובה לנו. עלינו לצאת משיקולים צרים ולחשוב גדול. לא לחשוב על הכסא, אלא על עתיד ילדינו אני מתכוון להתחיל מהיום להלחם על כך, גם במחיר פוליטי כבד. עתידה של מדינת ישראל חשוב לי יותר מהכסא עליו אני יושב ומהתואר בו אני נושא.

אתגר נוסף העומד לפתחנו הוא המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. איני זקוק להכרה של אף אחד בעולם לכך שאנו הבית הלאומי של העם היהודי. כך הוצהר במגילת העצמאות וכך היה לאורך כל ההיסטוריה שלנו כעם. עלינו לדעת כיצד להחזיר את הנושא היהודי והציוני אל מרכז הקונצנזוס. הדרך הראשונה לכך היא בעידוד עלייה ובהשבת יורדים לארץ. בריחת המוחות לחוץ לארץ אינה מקובלת עלי. הנחתי השבוע את משרד האוצר להעביר למעלה ממיליארד שקלים למבצע עידוד עליה. אני קובע מכאן, שעד סוף 2010 אנו נביא למדינת ישראל למעלה ממיליון יהודים. אנו ניישב אותם בנגב ובגליל, בחוף ובשפלה. זאת מדינה יהודית.

אין לפלשתינאים מה לחשוש מכך,. כפי שהצהרתי בנאום בר אילן, אני מקבל את הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. אולם איני צריך את אישור הצד השני או את של ידידתנו הגדולה, ארצות הברית, לפיתוח המדינה שלי. אנו נדע ליצור מציאות כזאת שתתאים לחזון הזה.

בהתאם לכך, הורתי לערוך הערכה מחדש של חלוקת התקציבים במדינה. מדינת ישראל היא הריבון על פי החוק. אזרחי ישראל יקבלו חינוך הכי טוב, ביטחון אישי ברמה גבוהה ומערכת ציבורית יעילה ואפקטיבית. לא עוד בירוקרטיה. לא עוד פחד להסתובב ברחובות. לא עוד אלימות במוסדות החינוך והישגים חינוכיים מבישים. אני מתכוון ליזום חקיקה אשר תבטיח רפורמות בכל תחומי החיים לטווח ארוך ללא קשר למערכת הפוליטית. יחד עם צמצום משרדי הממשלה ומהפכה בשירות הציבורי. אנו מתכוונים להפוך את הממשלה לגוף יעיל, אפקטיבי לטובת כל אזרחי המדינה. נצמצם את הבירוקרטיה ונעשה את הממשל לנגיש יותר לאזרח, כפי שראוי שיהיה בתחילת העשור השני של המאה ה-21. במסגרת תהליך זה, ויחד עם התייעצות של הרשות השופטת והכנסת אני מתכוון להוביל תהליך של חיקוק חוקה לישראל. במקום ללכת בין הטיפות, הגיע הזמן לקבל החלטות. אני מזמין את כל אזרחי ישראל, ללא הבדל גזע, דת ומין לקחת חלק בתהליך ניסוח החוקה. חוקה אשר תבטיח, חופש, שיוויון, ביטחון לכולם. אני קובע כי הבחירות הבאות לכנסת הבאה יהוו משאל עם לאותה חוקה, ואני כולי תקווה שכל המגזרים במדינת ישראל יבינו את חשיבות הרגע ויתנו ממרצם ומכוחם למען הצלחת החוקה.

פניה מיוחדת אני רוצה לעשות לציבור אזרחי המדינה דוברי הערבית. אני מבין שלא קל לחיות במדינה שעל דגלה נמצא מגן דוד, הימנונה הוא "נפש יהודי הומיה" ומגדירה את עצמה קודם כל כ"יהודית". אך דעו לכם. מדינת ישראל הייתה ותהיה המקום הטוב ביותר בו תוכלו לחיות. בעידן של משטרים חשוכים במזרח התיכון, דיכוי זכויות אדם וטרור אסלאמי קיצוני, רק במדינת ישראל תוכלו לחיות ללא פחד לבטא את עצמכם. אני מעריך מאד את המאמץ שאתם עשיתם ועושים למען שיוויון. נכון. לא חסרים גילויי גזענות במדינת ישראל כיום, והאפלייה לעיתים זועקת לשמיים. אך אם נמשיך לריב על מה שהיה קודם, לא יהיה לנו עתיד. אני יודע ששמעתם מילים והבטחות למכביר. מאז ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לא ראיתם תוצאות בשטח. אני מתכוון ללכת בדרכו של רבין. אני מתכוון להסתכל אליכם בגובה העיניים. עתידכם הוא לא בשנאה ובאלימות. עתידכם הוא בהשתלבות בחברה הישראלית. אני קורא לכם לזנוח את הקיצוניים. לא התנועה האסלאמית ולא הרשות הפלשתינאית יעניקו לכם תשתיות, חינוך טוב ופרנסה. עלינו להבין כי כמו כל אזרח במדינה, גם לכם מגיעים זכויות לצד חובות. אני מאמין בהידברות ולא בכפייה, רק תרומה שלכם לעתידכם ולעתיד המדינה תוכל להיות תחילתה של דרך המלך להשתלבות. הנפת דגלי פלשתין וכנסי שנאה אינם הדרך. חשבון הנפש שלי, הוא גם חשבון הנפש של כל הציבור היהודי במדינה. יחד נידע לקבל וגם לתת למען עתיד ילדינו.

המהפכה שאני מתכוון להוביל תקיף את כל תחומי חיינו, שוב ללא הבדל גזע, דת ומין. החל ממציאת אנרגיה ירוקה ומעבר של כל צי המכוניות מדלק מזהם לירוק, החל מתמיכה מסיווית בהשכלה הגבוהה, שיפור תשתיות ועוד. איני מקבל עוד מה שהיה עד כה. אין דבר שהוא אינו אפשרי. זאת רק ההתחלה.

מכאן, אני מבטיח לכם כי פרופ' עדה יונת לא תהיה הזוכה הישראלית האחרונה בפרס נובל. פרסים ומילים טובות הם רק הבונוס על המאמץ הכביר שאנו הולכים לעשות ביחד בשנים הקרובות. אני מבטיח לכם, שעד סוף תקופת כהונתיי אנו נדע לטפל בכל הבעיות הפנימיות של מדינת ישראל. רק כך נוכל לחזק את ישראל. רק שנהיה מאוחדים ובטוחים בעתידנו נוכל לגשת לעולם ולעמוד מולו בצורה נחושה. לא זנחנו את השלום. איננו חפצים עוד במלחמות ובהרג. אך השלום החיצוני מתחיל בשלום בתוך החברה הישראלית. זאת המטרה, ואני מתכוון להוביל את השינוי הכל כך דרוש לכך. רפורמה בכל תחומי חיינו הפנימיים. חוקה, ביטחון, חינוך, איכות סביבה ועוד.

אזרחי ישראל. יש בידינו את ההזדמנות, אולי אחרונה לעשות זאת. במקום להמשיך את הבלבול שאוחז בנו בשנים האחרונות, אפשר כעת לחזור לדרך המלך. לא עוד אלימות, לא עוד אדישות. לא עוד ציניות.

אלוהים יברך את ישראל

God Bless Israel

ليبارك الله اسرائيل

בימים האחרונים אנו עדים לעוד משבר בין ישראל לארצות הברית. הפעם העניין נוגע סביב בית מלון במזרח העיר, בשכונת שייח ג'ארח. המלון, שהיה בעבר ביתו חאג' אל אמיין חוסייני, וכעת הוא נטוש אך בבעלות של איש עסקים יהודי, מהווה מחלוקת בין המדינות. כוונת ישראל לבנות במקום יחידות דיור מדאיגה את האמריקאים שחוששים משינוי דמוגרפי במזרח העיר. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לפי פרשנים, חשף את המחלוקת מתוך כוונה להסית את הויכוח לזכות של יהודים לבנות בתים בירושלים, מהמשך הרחבת ההתנחלויות והמאחזים הלא חוקיים בשטחים. לכאורה, צעד טקטי נועז וחשוב, שמעמיד את אובאמה ויועציו בפן לא נחמד, ואף אנטישמי. אך האם זאת הדרך הנכונה? האם המשך "סיבון" הממשל האמריקאי בנושא הבניה בשטחים, ושימוש בטקטיקות של "היהודי המסכן שלא נותנים לו כלום", היא המהלך הנכון במימוש החזון של שתי מדינות לשני עמים, חזון שראש הממשלה אימץ בדרך לא דרך? לדעתי לא.

אני מסכים לדרכו של ביבי, בכך שהוא רואה את סוף הסכסוף בקיומן של שתי מדינות, לשני עמים. מדינה יהודית, לצד מדינה פלשתינאית. הדרישה להכרה בזכותנו להתקיים כמדינה יהודית, היא דרישה נכונה. היא מציגה לצד השני אתגרים ודרישות בפעם הראשונה זה עשור. לאורך כל הזמן הזה, הייתה זאת מדינת ישראל שאימצה דרכי וויתור והתקפלות, אשר ברובם נענו על ידי הצד השני בטרור ובירי טילים. לא ברורה לי העקשנות על שימור מפעל ההתיישבות בשטחים כביטוי לאותה מדינה יהודית. זאת לא הדרך לקראת מימוש החזון, וזאת דרך שרק מושכת זמן ומשחקת לידי הצד השני, הרוצה להביא למציאות שבה מדינה דו לאומית תהיה הפיתרון היחיד. נוסיף לכך טיבול של דמוגרפיה, ונקבל לבנון במודל מערבי.

על כן, צעד חשוב במימוש אותה הפרדה, ויצירת הקרקע לחזון שתי המדינות, יהיה פינוי המאחזים הבלתי חוקיים. לא מדובר כאן על יישובים שהוקמו על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן, אלא על הפרת חוק לשמה. גם אם אותה הפרת חוק מתרחשת בגליל ע"י ערבים ובנגב על ידי בדואים, אין לה הצדקה, כמו שלא תהיה הצדקה לגנב, במציאות שיש בה הרבה גנבים. מדובר במקרה הרע בגזילת אדמות מאחרים, ובמקרה הטוב (תלוי איך מסתכלים על זה) לגזילה שמתרחשת על ידי הפקעה "חוקית" של המדינה, והעלמת עין. דו"ח ששון, שבדק את הנושא, גילה בזבוז כספי מיסים על אבטחת המאחזים הללו, תחזוקם ובניית תשתית עבורם. לעיתים, המצב נעשה כל כך אבסורדי, שכמה בתים במרחק קילומטרים מהיישוב המקורי נקראים "שכונה" או "ריבוי טבעי". המשך קיום המאחזים הללו הוא חטא למושג "מדינה יהודית". על העם היהודי ומדינת ישראל, בעלי המוסר הגבוה, אשר ההיסטוריה לימדה אותם דבר או שניים על שנאה ויחס מזלזל, לדעת הכי טוב, כי זאת לא הדרך לעצמאות, וכי הדרך הזאת לכל היותר משחיתה אותנו כחברה.

פינוי המאחזים, ייתן לממשלה יותר לגטימציה לשמור על הדברים שכן בקונצנזוס, למשל, ירושלים כבירת העם היהודי. מה לנו ולשמירה על מאחזים שוממים, אשר דייריהם מתנהגים בצורה אלימה כלפי כוחות הביטחון ופלשתינאים? מה לנו ולחבורת פורעי חוק שעוקרת עיצי זית, דופקת מכות וקללות לערבים, וכל זה על תקן "העם הנבחר"? זאת לא ציונות, זאת לא מדינה יהודית. שימור ירושלים כבירת ישראל, חיזוקה ומלחמה על הידוק הקשר לשורשים ההיסטוריים שלה, היא הדבר הנכון במימוש החזון של מדינה יהודית לצד מדינה פלשתינאית. תפנו מאחזים, ועם המשאבים הנותרים הביאו את הדיירים באים לגור במערב ירושלים, השקיעו את הכסף בחפירות ארכואלוגיות שיגלו את הקשר שאינו ניתן לניתוק בין ירושלים לעם היהודי. תעצרו את הרס ההיסטוריה על ידי הוואקף בהר הבית, תשקיעו בתשתיות בשכונות, ביצירת הזדמנויות לשילוב חרדים בחברה הישראלית בכדי למנוע התפרעויות… אלה הם צעדים אמיתיים וכנים למען מדינה יהודית, ולא כאמור, חיזוק גבעה, להמשך יצירת שנאה וריחוק.

דווקא עכשיו, אם כך, חשוב שממשלת ימין תפנה את המאחזים. חשוב שנדע לומר, שהקשר בין העם היהודי לארץ ישראל הוא לא ניתן לניתוק, אך באותה שניה, שנדע לומר שאין אנו חפצים לשלוט או לגרש אוכלוסייה לא יהודית שחייה כאן. אסור לנו להדרדר לאמות המידה של שונאינו מלפני 60 שנה, ושל שכנינו הרוצים בהשמדתנו רק בגלל סיבות של שנאה ואנטישמיות. המדרון החלקלק הזה, של איבוד המוסריות, יביא אותנו לתהומות שיהיו קשים ובלתי אפשריים לתיקון.

אם נאמין, שאנו מדינה יהודית, ואם נעשה בתוך עצמנו צעדים לחזוק היהדות, בערכי היהדות של קידוש החיים, החמלה ו"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אם נעשה זאת, לא נצטרך שיכירו בנו כמדינה יהודית. לא נצטרך את כפיות הטובה האירופאית והרוסית, לא נצטרך את הלחץ של ארה"ב, כי כבר אז, ניצור בעצמנו מדינה יהודית דמוקרטית אשר תדע להשקיע את המשאבים בדברים החשובים באמת. בחינוך, בלחימה בגזענות, בשיוויון, במלחמה בתאונות הדרכים, בצמצום פערים חברתיים.

כל עוד שנשקיע במאחזים, כל עוד שנתרכז בהעלמת עין ובהטעיית העולם בתירוצים מבישים, רק תגבר תלותנו בקרקע כאן בסיבות חיצוניות. על כן, דווקא עכשיו – לפנות מאחזים. דווקא עכשיו, לחזור לעצמנו.

"אל תקבלו מוסכמות קיימות, לא בחברה, ולא בתחומים אחרים. החברה צריכה לדעת להשתנות. חברה או מדינה שלא משתנה – מתנוונת. המציאות איננה מה שהיה לפני חמישים שנה. ואם יש משהו שצריך לייחד נוער – זו מרדנות נגד מוסכמות. לא מרדנות לשם מרדנות, אלא מרדנות לשם שינוי. קיימו את אשר ראוי לקיים, שנו את אשר ראוי לשנות, והרבה דברים דורשים שינוי" (יצחק רבין).

פוליטיקה השוואתית – מדובר באחד הקורסים הזוכים ליותר ויותר סטאוסי קיטור בפייסבוק. יש גם כאלה שעושים איזה משחק עם האותיות ו' שבמילה "השוואתית" ובכך מעלים רמה את הסבל שלהם. בשורה התחתונה, זה, "של מי הדשא ירוק יותר" רק בין מדינות. אני בכל אופן, נמנע מלהגיע לרמות של ציניות לגבי המבחן הזה, כי אחרי הכל, זה רק מבחן. מה שכן, ישנה נקודה אחת נוספת, שלא נלמדה, אבל שאותי היא באופן אישי מרתיחה. אם כבר להשוות, אז בואו נשווה. אני רוצה להשוות בין היחס שישראל מקבלת, לבין היחס שאיראן קיבלה.

אחרי מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה וגם במהלך מבצע "חומת מגן" נטען כי צה"ל ביצע פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה. המדינה הגיעה להליך בבית המשפט הבינלאומי בהאג, שקבע בחוות דעת שלו, שגדר הביטחון שיש היא לא חוקית. לא צריך ללכת רחוק בכדי להיזכר בתגובות העולמיות, בהפגנות, באנטישמיות שהייתה כנגד המדינה. חייזר שהיה נוחת בכדור הארץ, היה לבטח חושב שאנחנו מקור כל הרוע שבעולם, ושאם נעזור רק לאיזה נשיא נמוך עם זקן לא מגולח לפתח איזו פצצה, הכל יבוא על מקומו בשלום. 

בשבועות האחרונים, לעומת זאת, דיכא המשטר החומייניסטי באיראן. מה זה דיכא? תחת ההגדרה לדכא יש תמונה של מה שקרה שם (ליד התמונה של מייקל ג'קסון). צלפים שיורים כדורים חיים במפגינים, מליציות אזרחיות שמרביצות לאזרחים, ביזה של אוניברסיטאות, מעצרים ומה לא. רק שכן, העולם שותק. איפה הרטוריקה של אובאמה? איפה החלום שכולם שווים? איפה ההבטחה לשמירה על חופש הביטוי וזכויות אדם? איפה קולה של אירופה, זאת שיצאה בהפגנות המוניות נגד ישראל (כולל החזקת שלטים עם תמונה של נסראללה)? האם כאן לא ראוי לכל הפחות גינוי? האם היה שווה לתת למנהיג שם לדבר בוועידת ג'נבה לזכויות אדם, כאשר עכשיו הוא רומס אותם ביד חזקה? איפה האו"ם? איפה המינוי המיוחד לוועדת חקירה? ואם כבר, אז כבר. איפה חברי הכנסת הערביים שיודעים לכנות את הצבא שמגן עליהם "נאצים" ועכשיו הם ממלאים את פיהם מים…
זאת פוליטיקה השוואתית אמיתית, או לכל היותר, זאת פוליטיקה עולמית מבישה.

ואנחנו? אנחנו עסוקים בחיים של עצמנו, מה כבר אפשר לעשות?

1. אחרי שפסטיבל הנאום של אובאמה נרגע קצת, ואחרי שהבנו כולנו שהגיע לשכונה בחור חדש, נשאלת השאלה מה עכשיו? אני בטוח שאת השאלה הזאת שאל גם ראש הממשלה, נתניהו, כשהוא יושב במשרדו וצופה בנאום. בפעם הראשונה זה שנים רבות, כך התברר, לא ידעה ירושלים את תוכן נאומו של נשיא ארצות הברית, ואחרי שני נשיאיים ידידותיים למשתמש הישראלי, הגיע אחד, שבפעם הראשונה לא מפחד מכניסה לעימות עם ישראל ועם הלובי היהודי בארצות הברית. מאז הסכמי אוסלו, נראה שבמקום פיתרון מדיני הכולל שלום עם שכונתינו הערביות, המצב רק מדרדר ואנו מקבלים שכול, חטופים, רקטות וכו'. אם נבחן לרגע את הגישה שנקטו הנשיאים, קלינטון וגם בוש, ונעשה השוואה לזאת של אובאמה אולי נמצא את הקאץ' שהם פספסו ואת מה שהוא (אובאמה) רואה בצורה יותר אובייקטיבית. על מה אני מדבר? זריקת סיסמא לאוויר כמו שתי מדינות לשני עמים, מבלי להביא בצורה מאוזנת את האינטרסים ואת הנרטיב של כל עם, לעולם לא תביא להקמת שתי מדינות. אם לא נבין איך במו ידינו יצרנו עם פלשתיני, ואם לא נבין שבמודע או לא במודע גרמנו לאותו עם דה פקטו סבל רב, ואם נמשיך לא להבין את הרגישות של נושא הפליטים ואת העקרונות האסלאמיים, לעולם לא נוכל להגיע לעמק השווה עם אותו צד. גם הם, הפלשתינים אינם חפים מפשע. התעקשותם ואיתם התעקשות מדינות ערב לא להכיר במדינת ישראל, ולתבוע וויתורים טריטוריאליים תמורת שלום "קר" – רק גרמו לחוסר ביטחון בחברה הישראלית לגבי כדאיותו של שלום שכזה. עם קרקע כזאת, שלא יתפלא מר טיבי או מר אבו מאזן, שמפלגת "ישראל ביתנו" זוכה ב-15 מנדטים. העם הישראלי לא יכול להגיע לעמק השווה כאשר יש מולו הכחשת שואה, איום בנשק גרעיני וערעור זהות המדינה כמדינה יהודית, תוסיפו לזה רקטות, טרור ושנאה מושרשת בנוער הפלשתיני, ותבינו איך הפכנו לחברה "לאומית" ולא "יונית".
לפינה הזאת מגיע אובאמה. החתירה המרשימה שלו לאובייקטיביות, הדרישה שלו מכל צד – ראשית, להבין, את הצד השני, מביאה את האזור לעמדת פתיחה טובה יותר ביחס להשגת שלום. אין ספק, שדרישה כנה מהעם הפלשתיני, לנטוש את ההסתה במערכת החינוך ובמערכת הדת, לנטוש את הפרות זכויות האדם כנגד נשים והומוסקסאוליים, לנטוש את דרך הטרור המקדשת את המוות, ולדבוק בערכים הטהורים של האסלאם והנצרות (וכן, יש כאלה לא מעט), היא זאת שתביא את הצד ההוא לקרקע טובה יותר לניהול שיחות. על אותו משקל, דרישה כנה ממדינת ישראל – הכוללת הפסק בנייה לא חוקית בשטחים, סיוע הומוניטרי לפלשתינים באשר הם (גם אם הם חיים תחת שלטון רדיקאלי ברצועה), הורדת מחסומים ומלחמה בגזענות בחברה הישראלית – היא תביא את ישראל לאותה קרקע שתאפשר השלמת תהליך מדיני עד סופו.
אני בטוח שאובאמה אינו משלה את עצמו. מדובר בתהליך ארוך מאד. את הנזקים שנגרמו קשה לתקן, את החשש והחשדנות קשה להפיג. אבל לדעתי, רק נשיא אמריקני שיוכל לתבוע משני הצדדים – בצורה שווה – הגעה לאותה קרקע משותפת, רק הוא יוכל להביא שינוי לאזור הזה. אובאמה טוב לישראל.

2. זאת שעת מבחן לנתניהו. או שיחליט שדעתו האידאולוגית היא נגד שתי מדינות לשני עמים – יצהיר על כך ויפעל על פיה, או שיגיד שהוא תומך ביוזמה. על מדינת ישראל אסור להישאר אחורה ברוח החדשה שהגיעה השבוע למזרח התיכון. אידואולוגיה היא לא מילה גסה. מציאות פוליטית מורכבת היא אינה תירוץ לאי נקיטת עמדה ולפעול על פיה. על כתפיו של נתניהו נמצא העתיד של כולנו, אם כבר, עדיף חוטובוליזם מוצהר משתיקה רועמת.

אז כן. עובדים עליכם. נתחיל מהחוק היבש. לפי החוקים של פייסבוק, אסור לפתח אפליקציה שתגלה באיזה פרופילים משתמש צופה.
בנוסף, גם אם היה אפשר לפתח כזאת אפליקציה, אז לא ניתן להפעיל אפליקציה שכזאת ע"י הצטרפות לקבוצה, ובטח לא ע"י שליחת הזמנה לכל החברים שלכם.
רוב האפליקציות אגב, נותנות את האפשרות להזמין חברים להצטרף לשימוש בהן, אבל בטח שלא כופות את ההזמנה בכדי להפעיל את האפליקציה.

אז במה מדובר?
באיזה ישראלי משועמם, שכנראה רוצה לראות עד כמה ויראלי הפייסבוק והאינטרנט. כן, ויראלי כמו שפעת החזירים, רק בלי מכסיקניים. אתה מזמין את כולם, "מדביק" אותם בעצם, בשעשוע שהם יכולים לראות מי זה הסטוקר מהתיכון שמסתכל על התמונות שלהם (או שלהן), והם עושים אותו דבר, עד שמגיעים למספרים מפלצתיים של מעל 100,000 משתמשים בקבוצה, ובעיקר, הצקה למשתמשים אחרים. אגב. אותו ג'וקר, שכנראה סגרו לו את הקבוצה הראשונה, החליט להקים מחדש קבוצה שלה הוא קורא: "מי הסתכל לי בפרופיל?? אפליקציה חדשה" – ואפילו שכלל את השיטה, כאשר הקים עמוד פייסבוק פקטיבי, שמעלה סוג של הודעת שגיאה, שבאמת עליכם לשלוח הזמנה לכל החברים שלכם. זה, נכון לשעות אלה, הביא כבר למעל ל-40,000 משתמשים שעבדו עליהם.

אז חלאס. אין מה לשלוח את זה לכולם, זה בלתי אפשרי.
מה שכן, מדובר בעוד ראייה למי שעוד לא הבין לכוחו השיווקי של הפייסבוק והאינטרנט
בכלל. בזה השתמש אובאמה ובזה כנראה ישתמשו במהפכה הבאה. בתקווה, לטובה.

הוא לא באמת התכוון לזה. לא באמת הבין, לא באמת ידע. אבל מאז אותן דפיקות בדלת, שבועיים אחרי הבר מצווה שלו, הוא הפך להיות החזק. הוא לא שוכח את מה שהרב אמר לו, שעכשיו, הוא לא סתם קיבל את עול מצוות, אלא שהוא ראש המשפחה, והוא חייב להיות חזק בשביל אמא והאחיות שלו. אמא ישר התפרקה. אמרה שהיא יכולה לחיות בלעדיו. הוא אז מיד דאג לה. דאג שהיא הלכה לישון, כי הוא חשב שהיא לא תקום בבוקר. היה לו גם מוזר. איך בן אדם חי אומר שהוא לא יכול לחיות. אבל כנראה שאמא לא באמת חייה באותה תקופה. לדנה, האחות הקטנה, שרק נולדה לפני בקושי שנה, היה קשה להסביר מה קרה. היא בקושי מלמלה איזו מילה, שיותר קרובה להישמע כמו "אמא". בטח יהיה לה מוזר הוא חושב. לשרה היה אפשר לבשר את מה שקרה. היא גם הבינה לבד. אמרה שאבא כנראה עכשיו בשמיים, ושהוא לא יחזור מהמילואים כמו שהבטיח. הפתיע אותו הקבלה שלה. למרות גילה הצעיר, היא הבינה שזאת באמת הבטחה שאבא כבר לא יכול לקיים. היא גם אמרה שבכלל היא לא אוהבת את הלונה פארק ושזה ממש לא נורא. בבית ספר המנהלת לקחה אותו לשיחה. היא אמרה שכל משפחת העממי מחבקת אותו. גם היא אמרה שהוא צריך להיות חזק. גם המחנכת אמרה אותו דבר. הוא זוכר עד כמה הוא היה חזק שקרא בעצמו את הקדיש מעל הקבר הטרי. מוזר. אבא תמיד היה גדול והוא תמיד היה קטן. וגם שהוא יותר גבוה מאבא זה תמיד שאבא עשה לו אווירון. הוא עשה לו אווירון כל כך גבוה שאמא תמיד הייתה נלחצת וצועקת שיוריד את הילד שלא ייפול לא בטעות. הוא מספיק חזק עכשיו כדי להבין שזה דווקא האבא שנפל לו, והוא הילד נשאר.

כהתגייס אמרו לו שהוא צריך להיות חזק. היה מוזר לו. לשמוע כמה חזק הוא צריך להיות. מהיום הראשון, שהגיע מפקד החיל המהולל לברך אותם לרגל גיוסם, הוא אמר להם, שהם, כן הם, צריכים להיות חזקים. חזקים בשביל המשפחה והמדינה שלהם. שאין מקום לבכיינים ביחידה. הוא היה רגוע. אמר לעצמו. אני חזק כבר 5 שנים. אני אמשיך להיות חזק. עכשיו אני גם חזק לא רק למשפחה שלי, אלא לכל עם ישראל.הוא שמח שהוא חזק. הוא היה בטוח שאבא שלו גאה בו עכשיו, שהוא עוד יותר חזק. הוא היה חזק באימונים, במסעות, בפעילויות המבצעיות. הוא גם היה חזק ששמעו את הפיצוץ ומיד רצו לחוליה האחורית. הוא ראה שם את יוסי, החבר הכי טוב שלו, יוסי צעק שהוא פצוע ושכואבת לו הרגל. הוא התסכל וגילה שכבר אין לו רגל, ושיוצא לו המון דם. הוא זכר את התרגולת וחבש אותו עד שהגיע הפינוי הרפואי. יוסי התסכל לו בעיניים ואמר לו שימסור לאמא שלו שהוא אוהב אותה. הוא אמר לו שאת זה כבר הוא יגיד בעצמו ושהוא חייב להיות חזק עכשיו ולהחזיק מעמד. הידיים שלו התמלאו דם והפינוי הרפואי לא הגיע. הוא עדיין זוכר את המילים האחרונות של יוסי, שהוא עכשיו חזק. חזק כמוהו. הוא היה חזק בשביל הצוות אחר כך. הוא הבין שככה מצופה ממפקד צוות ביחידה. להיות חזק. הוא ניחם את כל הלוחמים, החזיק אותם, שבכו, הם, על חבר צעיר כל כך. הוא לא יכל לבכות. הוא זכר את אבא שלו, וגם את יוסי עכשיו, הוא יודע שהם רוצים שהוא ימשיך להיות חזק. חזק הוא נשאר.

הוא עוד ישן שהרגיש יד מנערת אותו מתוך שברירי חלום. "אבא, קום כבר, יש לי כיתה א' היום". הוא פתח חצי עין ובנו, היפה והתמיר נגלה לו בעינו. חיוך עלה לו על הלחי. ב-6 שניות שחלפו עד שקם לנשק את הילד הרך והנלהב, הוא הספיק להזכר במילים שאביו אמר לו לפני שהוא בעצמו נכנס לראשונה לשערי בית הספר, "אתה צריך להיות חזק שם ולהאמין בעצמך". הוא קם וחיבק את הילד. יחד עם אימו הכין אותו ונסע להוריד אותו ליד הכניסה של הבית הספר, ליד הרחוב הצדדי. שום דבר לא השתנה חשב לעצמו, לא בטוח אם זה רע או טוב. הוא הידק את החתיכת בריסטול בצורה של סמיילי על דש חולצתו של בנו. "יוסי" היה כתוב בה. הוא התסכל ונזכר בחברו. למרות העצבות, הוא לא העז לבכות ליד בנו. הוא זכר, וזה כבר דיי ברור, הוא זכר, שהוא צריך להיות חזק.

מיד אחרי שחזר הביתה, כבר החלה לעלות השמש מעל רחובותיה של תל אביב. הטיסה לסאו פאולו יצאה באמצע הלילה, ועכשיו שחזרו, הוא ואשתו, הבית באמת מרגיש ריק. הבן טס לו לדרום אמריקה להתאושש משירות צבאי קרבי, הבת הגדולה כבר מזמן נשואה, והוא עכשיו מרגיש לבד. הוא מסתכל על הכלב שהתעורר, והכלב כנראה מחזיר במבט עמוס שתן. "אני לוקח אותו לסיבוב" הוא מעיר לאשתו, שנכנסת בדיוק למיטה, עצובה ספק עייפה. השמש זרחה לה לאיטה. תוך כדי הריחרוח לפני השתן, שמע את המשאיות סחורה שליד הפיצוצויות בבן יהודה. הוא גם קלט את האוטובוס שעצר מתחנה לתחנה, וחשב לעצמו, אם הנהג באמת מצפה לקלוט נוסעים בשעה מוקדמת שכזאת. הוא התסכל לשמיים, יודע שהוא לא ימצא את המטוס שלקח לו את הילד לכמה חודשים עמוסי חוויות. הוא נזכר בטיול שהוא עשה, שהיה בכלל במזרח, לפני המון שנים, שעוד היה זה לא כזה מקובל לקחת תרמיל ולגלות את עצמך. הוא נזכר גם בסנדרה, בחורה שוויצרית שהכיר, איי שם על גדות הגנגס בהודו, וחשב לעצמו מה היה קורה אילו לא נתן לה לחזור הביתה. זאת באמת הייתה אהבה? אין לו זמן לחשוב על כך. הוא מתיישב. הכלב עכשיו מרחרח לו את הנעל, אולי רומז לו שהגיע הזמן להמשיך ללכת, להמשיך הלאה. באותן שניות יכל לשמוע את גלי הקול של הגלים שהתנפצו על החוץ לא רחוק ממנו, הראש התמלא מחשבות. חשוב להיות חזק. הוא נזכר. חשוב מאד. הכלב משך בחגורה, והוא המשיך הלאה.

הוא התסכל עליה בפעם האחרונה. הוא חשב שזה עדיף מההמתנה המורטת עצבים שם במסדרון באיכילוב. הילדים ליוו אותו במבט מבוהל משהו שהרופא קרא לו. הוא לחש לו שאין מה לעשות בשבילה יותר, ושאלו הם רגעיה האחרונים. הוא פסע לתוך החדר וראה אותה שם. שוכבת. חלושה ובעיקר לא מוכרת מאותה אישה שהכיר כל חייו הבוגרים. הוא נכנס, ליבו דפק בחוזקה, הסתכל עליה, והיא במבט אחרון הסתכלה חזרה. הוא ליטף את מצחה, משתדל שלא תשים לב ליד הרועדת. הוא לוחש לה שהכול יהיה בסדר. היא כבר לא שמעה את זה. הוא התסכל בעינייה העצומות. הלב נצבט. הוא נשק על מצחה. הוא גם הרגיש את הלחץ בלב ובעיניים, אך ככל שפסע לעבר הדלת, הבין שגם עכשיו, הוא צריך להיות חזק. חזק בשביל הילדים, וגם בשביל הנכד הקטן שהבן החזיק. הוא יצא, התסכל עליהם. הם עליו, מחכים לאיזו בשורה שמחה, לאיזו הנדת ראש עם רמז טוב, אבל הוא הזיז את הראש לשלילה. הוא שמע את הצעקת "לא" של הבת, ואת הבן שחיבק אותה. הוא ניגש אליהם. חיבק חיבוק אבהי. הסביר להם שככה זה החיים, ושטוב שהמחלה הכניעה אותה במצב טוב, ולא במצב יותר קשה. הנכד הקטן התחיל לבכות והוא לקח אותו מידי אימו. הסתכל הוא על הילד הרך, החזיק, ונזכר באביו שהיה לוקח אותו הכי גבוה שיש.

הזמן עבר. הוא יושב עכשיו בבית. הילדים הבטיחו שיבואו בערב יום העצמאות, לראות איתו את הטקס המסורתי. הוא לבד. שם לב שאף אחד לא מסביב, ולא קרוב אליו. הטלויזיה, שידרה תוכנית זיכרון. תמונות של אלה שלא המשיכו, אלה שלא חזרו, הופיעו על המסך. והוא נזכר. הוא נזכר באביו. הוא נזכר בחבריו. הוא נזכר והתגעגע. הוא נזכר והרגיש שעכשיו זה מותר. הוא קם והכסא, הסתכל אל החלון, לשמיים. מחפש נחמה. אבל לא מוצא. הוא לבד. יש כאן סביבה אחרת, יש כאן מדינה. הוא כבר לא צריך להיות חזק. הוא בוכה. סוף סוף.