ישראלים? יהודים? מה בא קודם? האם ההגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית היא אפשרית? האם רק היהודים נהנים מהדמוקרטיה? ואם כן, מה זה בכלל יהודי? אחרי 60 שנה נראה שהנרטיב הציוני מתפורר לטובת תחליף פוסט ציוני לא ברור. פסימיות? לאו דווקא. יש לעיתים סיבה לעצור, ולחשוב חיובי דווקא. אמנם, נכון, יש חברה חרדית וערבית שלא רואות את עצמן כשייכות למדינה, והשנה למעלה מ-50 אחוז מתלמידי שנה א', התחילו את לימודהם לא בבתי ספר ממלכתיים, אך עצם הישיבה המשותפת באותו חבל ארץ עושה את שלו. "יש לפרש את המושג יהודית ודמוקרטית בצורה שהמושגים מתיישבים זה עם זה" אמר בית המשפט העליון, ורוחה של מדינת ישראל ככזאת הוא בהחלט משהו שאפשרי ליצוק אליו תוכן מחודש. לחבריי החילונים, אני אומר שאף אחד לא לקח מונופול על הדת, ואין מה לחשוש מכפייה ומעסקנות דתית, לחבריי הדתיים אומר שבזכותם הגחלת היהודית נשמרת, אך חייבים הם לאפשר לאחרים לגעת בקסם הזה של היהודית, קסם שהחל מדת, והפך במאות האחרונות לעם ולאום בפני עצמו.

על כן, התרגשתי מאד לשמוע שני ביצועים של אברהם פריד, זמן חסיד, חרדי, חב"דניק, ששר שירים ישראלים, שנכתבו ע"י חילונים, ולמעשה שר אותם מחדש בצורה כל כך מרגשת. מצד אחד מילים שמבטאות אהבת הארץ והאדם, מצד שני קול חזני של מסורת. אולי הדבר הזה ייתן תקווה ויראה שיש אפשרות להגיע לנרטיב משותף לכולם.

הביצוע הראשון הוא של השיר "מישהו הולך תמיד איתך" שבוצע במקור ע"י עופרה חזה ז"ל. השיר נכתב ע"י רמי קידר והולחן ע"י אפי נצר.

הביצוע השני הוא של השיר "רק תפילה" שבוצע במקור ע"י ירדנה ארזי. השיר נכתב ע"י יורם טהרלב והולחן ע"י חנן יובל (שימו לב שבמקום "אלי" הוא שר "קלי" כדי לא לומר את השם המפורש)..

אולי בכל זאת יש משהו חיובי בדרך שאנו הולכים בה, ושוב, זה לא מלמעלה, אלא מלמטה, מהעם.