מונולוג של גבר מתוסכל.

היי את, כן את. לא, לא הזאת שמימינך, את. מה קורה, שכחת ממני? זה אני, היינו מדברים הרבה פעם לפני שנה. כן, נראה לך שהייתי פוצח ככה בוידוי כואב עליה? אז מה?! אני בטוח שהיא החברה הכי טובה שלך והיא נשמה. כן זה נראה ככה. מה? לא, אני יודע שיש לה אופי מהמם… טוב נו, היא גם לא מכוערת… תראי, היא מלאה והאף שלה קצת עקום. אבל אם היא החברה הכי טובה שלך אני אבין. מה? את רוצה להגיד לי משהו? לי?! נו, מצחיקולה, מה יש לך לומר לי? אה, שאני אבוא איתך לבד רגע. טוב אז תגידי לה, כי זה לא מנומס לעזוב אותה ככה. את בטוחה? כי אני לא בטוח למה היא מחייכת ככה. אוקיי… מה את אומרת? שהיא תהרוג אותך אם את תספרי לי? אז אל תספרי לי! לא, לא זה לא רעיון טוב. היא מה עלי?! שמה עיניים?! מה? כבר כמה חודשים?! אבל מה זאת אומרת כמה חודשים…? אה, ברור נו. את לא חברה טובה באמת, נמאס לך בטח לשמוע אותה מזיינת לך בשכל עלי. אז רגע, זה מה שאת אומרת? שאולי היא לא נראית טוב והיא לא כוסית אש, אבל היא מדהימה. עלק חברה טובה. טוב בסדר…. כאילו, וואו אני ממש מוחמא ממש שסיפרת לי. כן אני יודע שהיא ממש חכמה והיא כבר נרשמה לתואר השני, אבל תראי, אני לא בטוח שאני רוצה קשר עכשיו. כן אני מאד עסוק. מאד. אין לך מושג כמה העבודה הורגת אותי. בקושי יש לי זמן ללמוד! בסדר..בסדר.. אני אחשוב על זה. אבל פשוט זה משהו אחר. כן. אני פשוט חושב על דברים אחרים. טוב נו, על החיים ועל המוות. אני רוצה לומר לך משהו. כן, אנחנו מכירים כבר המון זמן. אני יודע שאני ידיד טוב שלך. טוב שנייה יש לך טלפון אני אחכה. בסדר… אה. רגע. איך קראת לו בטלפון? "מותק" ?!? "מותק, שלי ?!?!". טוב נו. ברור שאת מתנצלת שדיברת בטלפון. חבל שזה היה פאקינג 7 דקות. אההה. זה הבחור החדש שאת יוצאת איתו. מה היה לי להגיד? כלום, שאני באמת אחשוב על זה. היא באמת חכמה.

אני לא יודע כמה ממכן יודעות את זה. אבל אתן גורמות לעצים לרעוד. כן, אשכרה לרעוד. אתן גורמות לעצים לזוז בעקבות הרוח. כן הרוח. אתן גורמות לשירים ברדיו לקבל משמעות אחרת, כן, משמעות אחרת. אתן לא שמות לב. אבל שאתן הולכות אתן גורמות למי שמסתכל להרגיש. כן להרגיש. אני מבין את אלוהים. יש לו הרבה תכונות טובות לשים בבני אדם. אבל אוי, כנראה שכמה שהוא היה יצירתי שהוא ברא אתכן. אמר, טוב נו, אצלה, אצלה אני אשים את כל הדברים הטובים. הרי מלאכים זה כבר פאסה, וצריך שיהיה לו ייצוג בין בני האדם. כן, אולי שאנשים אומרים לכן את זה, אתן ישר חושבות שהם מגזימים. אבל אנחנו באמת לא מגזימים. אתן אלוהיות. רק אלוהים מסוגל ליצור משהו שהוא כל כך משמעותי. משמעותי זה יותר מיפה, יותר מחכמה ובוודאי יותר ממקסימה. אם אתן משהו משמעותי בחיים שלנו, סימן שאתן אלוהיות. בשגרת החיים שלנו שמשהו יהיה משמעותי??? זה ממש משמעותי.

בדרך כלל אנחנו ישר מוותרים. הקלישאה כמו כל קלישאה היא ידועה. מחשבות של חוסר ביטחון עצמי מלוות בטראומות של המכות שחטפת שהיית תיכוניסט. אותה תקופה, שעיצבה את חייכן כאלוהיות, עיצבה את חיינו באלה שהחליטו שנגזר גורלם ודינם להיות האלה שמסתכלים מהצד. מרגישים כמו משה. אולי היחידים שמעריכים כמה שאת אלוהית, אבל לא יכולים להיכנס לארץ המובטחת (אבל ידעו לפנטז שעות נוספות על להיכנס למקומות אחרים). מובטחת. מובטחת למי? מובטחת לכל אלה שבזנו אליהם בתיכון שיצאו איתך, התנשקו איתך, וכן, היו הסקס הראשון שלך. אלה שבצבא סיימו בר-אור ראשונים בזמן שחיפשנו את הראות שלנו בסוך מסלול הריצה. אלה שאין להם בושה לבוא במסיבות במקומות בילוי מרכזיים, לדפוק את "הצ'ייסר" שלהם ולבקש ממך את המספר, במשפט אחד, מסודר, נכון תחבירית, בלי לגמגם ובלי שברך שמאל תרעד כמו חולה פרקינסון במצב מתקדם. כן אלה. אני מוותר להם. אולי אני מוותר לך. על מה אני מוותר לך? שאת בעיקר מסוגלת לשים לב. רק אליהם.

אבל אתה חיי בעולם מערבי. עידן קפיטליסטי, שכל אחד יכול לממש את עצמו אם רק ירצה. משווקים לנו חלומות. אפשרויות. רק תקח. תלמד, תרוץ, תחייך, תאכל, תקנה, תאמין, תסתכל, תבחן, תקשיב. תתאהב. תקנא. תכעס. תקנא שוב. לא יכולים לתת לנו להסתפק במה שיש. תקווה. הם נותנים לנו תקווה. תקווה שאולי אותו רגע דמיוני יהיה מציאות. שיהיה לנו כסף, עושר, מכונית חדשה, עבודה טובה, בית גדול, סטייל, הערצה, פרסום. שאת תהיי הנערה האובדת ואנו נקום מהמקום בו אנו חולמים בהקיץ על כל אלה, ונהיה האביר על הסוס הלבן שלוקח אותך לעבר הזריחה. אוי כמה שאנו רוצים את זה. בזמן שאת הולכת וגורמת לעצים לרעוד, אנו מסתכלים מהצד. בנקודה אירונית, אנו מקנאים בעיוורים, שאלוהים, שיצר אותך כלכך מושלמת נותן להם פטור מלהסתכל עלייך. להסתכל. איך את צוחקת, איך את מתלבשת, איך את מצליחה, איך את מתקדמת, איך מסתכלים עלייך, איך מעריצים אותך, איך עוזרים, מפנים מקום, אנחנו מסתכלים עלייך. איך שאת מתעלמת. איך החלום שלנו נגמר בכתוביות שבסוף הסרט. איך המציאות מתעוררת. שוב.

אנחנו לא רוצים להתפשר. אנחנו לא רוצים לדעת שיש אחרת. הדגים בים לא מעניינים אותי. מותר לחנונים לחלום. מותר לנו פעם אחת שיגיע גם לנו. כן, את לא יודעת. זה שובר לנו את הלב כל פעם. כי אנחנו זוכרים שאסור לבני אדם לשחק עם האלים. אבל בכל זאת, פעם בכמה חודשים אנחנו מנסים. לכי תדעי. זה כמו לוטו. תקווה. זה מחזיק אסירים בכלא, אבל זה לא אמור להחזיק אנשים כמונו במציאות רגילה. שיהיה סיכוי שתשימי לב? שיהיה סיכוי שאולי את חייכת? אלי? הפעם??? בדרך כלל המציאות טופחת כמו יציאה לפרסומות בשיא המתח. היית צריכה עזרה על המחשב. רצית את הסיכום שלי. דיברת אלי, אבל הסתכלת דרכי על שאר העולם.

אז מה נשאר לנו? להסתכל. כמו אחרוני התסריטים בערוץ ויוה, עדיף תוך כדי צביטות אינסופיות בלב. אנחנו מסתכלים עלייך הולכת ברחוב, יושבת בכיתה, רצה ברחוב, אנחנו מסתכליים עלייך בפייסבוק (ומקווים שזה לא נחשב הטרדה), אנחנו עוקבים בדאגה בעיקר אחרי הסטטוס זוגיות שלך, ומקללים את האמ אמא של הזה שאת חברה שלו. אנחנו גם בוהים, ומנסים להסתיר את זה. אנחנו מקווים שלא תשימי לב.

אנחנו לא מרחמים על עצמנו. אבל אנו נהנים לפעמים להיות כמעט פתטיים. וכמו כמו הדוד מהסרט ביג לבובסקי, פאק יט, לטס גאו באולינג. אנחנו יודעים מה אנחנו. אנחנו יודעים שלמרות התסריט המוכן מראש לאיך אני ואת נצא לפנסיה מאושרים, אנחנו נסתדר גם בלעדייך. בניגוד לאלה שרודפים אחרייך כל הזמן, אנו יודעים מה אנחנו שווים, גם אם הידיעה הזאת לא משפרת את ההרגשה. אנחנו מודעים לזה.

הכי גרוע זה שאנחנו באמת הופכים להיות ידידים. פרס תנחומים. התעלנו על עצמנו, הצלחנו לעזור את האומץ, אבל זה לא יצא כמו שצריך. כי כן, אהבת את התכונות הטובות שלנו, אבל זה חמוד. זה חמוד אבל. אבל מה? אתה חמוד, ואני רוצה שנשאר ידידים – את אומרת. איפה שאחר היה חותך, או אומר  - לא מתאים. אנו כמובן נדע לומר תודה על מה שיש. אם מילא זה היה נחמד לחלום ולא לעשות כלום, או לנסות ולקבל לא. להיות ידיד שלך זה העונש הכי גדול. כל פעם שאת משתפת, אנחנו, איך לומר את זה, עושים פרצוף של החתול מהסרט של שרק, שאולי תשימי לב. חברים שלנו צוחקים עלינו. קיבלנו את אפלטון ליום הולדת, וכמה שאני נהנה להחזיק לך את היד, או כמה שאת אוהבת לבכות לי על הכתף, כל מה שאני רוצה זה לקרוע את החולצה מעלייך ולנשק אותך כמו שכל האפסים ששברו לך את הלב לא עשו. אבל אני ידיד. רק ידיד. שזה יותר טוב מכלום, או יותר טוב מרק להסתכל. אבל. יש לנו משהו חשוב להגיד לך עכשיו, את, הידידה הטובה.

היי את, תסתמי את הפה ותקשיבי לי טוב טוב. כבר שנה ומשהו שאני מקשיב לך. אני איתך בקשר. את אומרת לי כמה שאני חמוד ומדהים. נמאס לי מהמחמאות האלה. לא לא, אני לא השתגעתי. תקשיבי לי שניה. את הבחורה הכי יפה כאן בסביבה. אם לא שמת לב. כולם כאן מסביב מתים שתהיה להם הזדמנות לדבר איתך. והוא? הוא יורק עלייך בסיבוב. תקשיבי לי. אני לא יכול לסבול את זה יותר. יש סיבה שאני מסתובב איתך כל הזמן. תפתחי את העיניים. לא עוד שיחות כאלה. יש סיבה שאני מזהה אם הסתפרת או אם השמלה הזאת חדשה. יש סיבה שכל פעם שאני מדבר איתך אני משחק עם הידיים כמו מטומטם. כן יש סיבה גם לזה שאני עונה אחרי צלצול אחד בטון של מינימאוס. אולי פעם אחת ולתמיד תביני… תביני שאני מאוהב.

ט"ו באב שמח!