כל יום מחדש מושיק עושה את אותה פעולה. הוא מחכה שאבא שלו יתעורר, כאשר הוא מודע שהוא הולך להעיר אותו ברגע שיחלוף ליד דלתו. בדרך כלל אבא פותח את הדלת ומילל פנימה "מושיק תקום, כבר שש ורבע". כל פעם אבא לא שם לב שמושיק כבר יושב, מחכה שאולי הפעם ישים לב שהוא חצי לבוש ומוכן. מושיק רכס את מכנס הג'ינס עבודה שלו, בעוד הדלת נפתחה. הפעם זה לא היה מושיק, אלא אמא של מושיק, ברכה, שצרחה לתוך החדר שאבא לא בהכרה ושייוצא לו קצף מהפה. מושיק, שלרגע, השינוי מציאות כפוי הזה הכניס אותו למצב של שוק, עץ לו רץ לו לחדר השינה. אביו, נראה חצי יושב על המיטה, חצי שכוב על השטיח מקיר לקיר שסבב את המיטה של הוריו. מה שהפתיע אותו, ביחס הפוך להיסטריה של אמו, הוא שאבא נראה דיי בסדר. כלומר, אמנם יצא לו קצף מהפה, והאישונים שלו הזכירו למושיק את העישונים שלו מקולומביה, אבל תנועות ידיו הנמרצות של אביו, הראו לו שהעניין חיי ודיי בועט. מושיק ניגש לאביו, אוחז בראשו, משחזר את הסכימת טיפול בפצוע שלמד ביחידת השדה בה שירת בצבא. "אבא, אבא, אתה בסדר? אתה שומע אותי?! זה מושיק, מה קרה לך?". אביו, ניסה לומר משהו לבנו, מושיק, אבל הקצף והג'יפה שיצאו לו מהפה חסמו את אפשרות ההבנה של פשר חציי המילים שהוציא. מושיק התגבר על תחושת הגועל שלו ודחף את האצבעות שלו לתוך פיו של אביו. הוא הוציא את רוב העניינים משם, מתוך כוונה שאביו יאכל לתקשר עימו. בעודו מחזיק את ראשו של אביו, כפי שאביו החזיק את ראשו שמושיק היה תינוק והיה מרים אותו הכי גבוה בעולם כמו אווירון, למרות שמושיק פחד מזה, דחף מושיק את האצבעות בכל מני צורות. פעם אחת בסיבוב. פעם אחת בדוח, יענו ישר. מושיק יכל ממש לראות איך מה שיוצא מהפה של אביו, דמה יותר ויותר למין מזון משובח. הוא אכן היה בצבע הנכון, והיה בו מרקם של פפריקה אדומה. מושיק לא הבין מה פשר העניין, אבל המשיך והמשיך לחפור פנימה. אמא של מושיק, ברכה, צרחה לתוך הטלפון למגן דוד אדום שיבואו כבר. "מושיק, אני לא מבינה את המגן דוד אדום האלה, מה זה שמו אותי בהמתנה בזמן שאבא שלך מת, מושיק תעשה משהו!". מושיק צרח על אימו  "אמא תסתמי את הפה, לא יפה לצרוח שאוכלים, תראי כמה חומוס יוצא לאבא מהפה". אמא ברכה, רואת חשבון קשת יום בעיסוקייה, הסתכלה ולא יכלה להאמין. מושיק, בנה. מנגב חומוס מתוך הפה של אבא שלו. לא רק שהוא מנגב, הוא כבר חבש כפפות כאלה כמו של רופאי שיניים, והתחיל למלא אריזות שקופות. אם היה דבר אחד שברכה ידעה, זה איך לעשות כסף. מיד רצה והדפיסה מדבקות ענקיות "חומוס סגולה! ברכה לחיים ארוכים, זוגיות, ילדים ועושר – ישר מתוך פיו של הרבי הצדיק משה בן צדוק שליט"א". מושיק, סיים למלא חבילה עשירית.

אביו של משה, מושיק. נרגע. כבר לא יצא לו חומוס מהפה. הוא נרגע. ניגש לו לשירותים. הוא שטף את פניו, אמר את ברכות הבוקר, "מודה אני" ו-"נטילת ידיים". הוא הוציא קנאק מהצוואר. התלבש חיש קל בחליפת יירא שמיים שלו. תוך כדי ההליכה למטבח, הוא פתח את הדלת של מושיק, וצרח פנימה שכבר שש ורבע ושיש הרבה עבודה. הוא לא שם לב, שמושיק ישב שם, כבכל יום, אמנם, רק הפעם, מזיע זיעה קרה ורועד בכל רמ"ח אבריו. מושיק החל להתפלל. הוא חיפש את אישתו ולא מצא. אחרי קריאת שמע, בין שחרית לתפילין, הוא שוב מסתכל על השעון, מנדנד בראשו, ספק ממהר, ספק מאוכזב מבנו. "יצא לי חומוס הבן הזה" סינן בשקט. "חומוס-חומוס". סינן שוב, כאשר החל לכרוך סביב ידו את התפילין של יד.