עוד כמה שעות יתקדש עלינו יום הזיכרון לשואה ולגבורה. שוב נלבש לבן, נעמוד בצפירה, נזכור, נבטיח כי לא שוב ונמשיך הלאה בחיינו, לקראת עוד יום זיכרון למען כל אלה שנהרגו על הגנת המולדת. כך רגילים אנחנו עוד מימי הבית ספר, מן רגע שבו אנו עוצרים, זוכרים. בשנים האחרונות זכר השואה קיבל פן חדש. עם התפתחות הטכנולוגיה, ניתנה לנו הזדמנות לשמר את זכר השואה, לתעד אותו ולהעביר את תוכנו בצורה הרבה יותר מוחשית. פרויקטים להקלטת ניצולי שואה הוקמו, מוזיאון יד ושם שופץ מחדש וברחבי העולם הוחלט על ציון יום זיכרון בינלאומי לזכר השואה. השנה, תהיה זאת הפעם הראשונה בה משתתפים יותר לא יהודים מיהודים במצעד החיים באושוויץ. הזמן עושה את שלו. הדור ששרד הולך וחולף לו, ומי שנשאר בחיים, הם כבר לא אלה שעברו את התופת בגיל בגרות, אלא ילדים רכים, ש"זכו" לראות את הפשע הנורא, בגיל שהוא כל כך תמים. מה עלה בראשם של ילדים אלה, כיצד ציירו את המציאות הבלתי אפשרית בראשם? כיצד שמרו על אורח חיים נורמאלי כמה שניתן? איני סבור שאלה שאלות שאנו שואלים את עצמנו מספיק. על אחת כמה וכמה, איני סבור שבזוכרנו אחת לשנה את יום הזיכרון הזה, אנו עושים מספיק בכדי להבין את אותה מציאות, יחד עם המציאות הספציפית של כל ניצול שואה, בכדי למנוע את הישנות הזוועות האלה שוב. 

מדינת ישראל קמה על רגלי השואה, More >