סיפור ההתנדבות שלי בהודו, אוגוסט 2008:

בתמונה: משימה בלתי אפשרית 4

אני נמצא בדרמסלה, הידועה בכיוניה המרכז הישראלי בצפון הודו, או מרכז הקורסים שישראלים עושים בצפון הודו, או "יש פה מפלים וזה מגניב". הגעתי לכאן אחרי 13 שעות נסיעה מתישות באוטובוס. הנקודה המעניינת הייתה, שאחרי שהגעתי לכאן הזהירו אותי לא לקבל את הכרטיס של הספסל האחורי באמצע. זה היה מאד עוזר, כי בדיוק ירדתי מהנסיעה, אחרי שישבתי בספסל האחורי באמצע. בכל מקרה, בשלב מסוים, אחרי שהגב החליט שהוא חותך לטיול במזרח בעצמו מרוב כאבים, אמרתי, "הלך הלך קוסאמק", ונרדמתי לי בנחת במעבר של האוטובוס. כן ג'יפה, אבל איי, עברנו דברים יותר קשים מזה (אף מילה על צבא, מבטיח). אחרי חצי שעת שינה, התעוררתי מבלימת פתע של הנהג. מסתבר שטנדר עם משקל שגדול פי אלף ממנו עצר על הכביש באמצע הנסיעה. אז הלכתי לשבת עם הנהג. כן כן, בזמן הזה הוא הספיק לספר לי על כמה קר לו בקבינה. בעוד שאני אוסף את הנוזלים, ואת השלולית שנהפכתי להיות מרוב הזיעה. כדי לשפר את הרגשתי הוא הציע לי סיגריה מקומית, שלוקחת את נובלס בריצה לאחור. תענוג.

אחרי שהגענו מותשים אך שמחים, לכפר מקלוד גאנג', הבית של הממשלה הטיבית הגולה. הלכנו אחרי מישהו שאמר שיש לו אחלה גסטהאוס במחיר ממש זול. המחיר היה ממש זול, אבל אחרי שהגענו לגסטהאוס הבנו את הקאץ'. מדובר בגסטהאוס שצריך לרדת אליו 209 מדרגות שבנויות בשענטז אדריכלי של מיטב קבלני הבניה ההודים והפלשתינים. סבבה לרדת (הא הא…), אבל קשה לעלות. תוסיפו את זה שמדובר במקום יחסית גבוה (+- 3000 מטר נראה לי), תבינו באיזה מצב הגעתי למעלה. תענוג פעם שניה.

כבר מהארץ כיוונתי את עצמי לחוויה טיפה שונה מהמקובל כאן. במקום לקחת קורס באיזה שקריטציה כלשהיא, בחרתי דווקא להתנדב עם ילדים טיבטים (בעיקר אחרי שראיתי את המקום בפרק של כוכב נולד בהודו). לאחר מעט חיפושים הגעתי למקום. מדובר במעון לילדים בני חצי שנה עד 3 של הורים טיבטיים שהגיעו לא מזמן לכאן.  אני לקחתי את משמרות הצהריים – כל יום מ-1 עד 4 וחצי. ובאתי כולי תמים, שה רח, שכל חייו חונך על ידי האמא והאחיות שלו. כזה שמימיו לא הרים תינוק, בטח שלא דאג לאיזה אח קטן, התבכיין לא מעט (עד אפילו לפני הטיסה לכאן), ובטח, אבל שבטח לא חיתל תינוק. היו לי כמה בייביסיטרים, אבל לילדים יותר גדולים. שום דבר, אבל שום דבר לא מכין אותך לזה.  באט יו נוו מי! איי וואס אנ אופיסר אין דה איזראלי ארמי, אין דה טאנקס, דה בסט ארמי אין דה וורלד! אה-אה.

הדבר הראשון שעשיתי שתינוק עשה במכנסיים שלו, זה איזה סד"פ, או חנ"ם (חיבור ניתוק מהיר ללא שיריונאים שביננו) שיוריד לו את הטיטול. אבל לא. צריכים לעשות את זה לבד. אפשר להשוות את זה לפעם ראשונה… זה מהיר, מבהיל ואתה שמח שזה נגמר. כל המדריכות שם צחקו עלי, ואני ילד קטן שרק רוצה לתרום, הבנתי בפעם הראשונה מה זה תינוק. ולא, אני לא עושה את זה כי זה "יו כמה שאתה חמוד שאתה עושה את זה". יש שם כל מני ילדים חמודים. יש אחד שממש נקשרתי אליו, קוראים לו טיאמין והוא בן 2 וחצי, חכם ממש וממזר לא קטן. ואיי, סימנתי וי על ללכת שילד תלוי לך על הרגל! תענוג פעם שלישית.

החוויה עצמה היא מדהימה. ההיחשפות לתרבות אחרת, בעלת דת אחרת היא מאד עמוקה. אנחנו רגילים מחיי היום יום שלנו למוכר ולסביבה הידועה והנוחה שלנו. לא אחת, כאשר יוצאים מאותה מקום מוכר למקום זר – קורים שני דברים. אנו מעריכים יותר את מה שיש לנו בארץ, ואנו לומדים דברים חדשים וחווים חוויות שלא ניתן לקבל בארץ (נגיד, רוגע?). הטיבטים הם עם מקסים, בדומה להודים – ההסתפקות שלהם במה שיש היא ראויה להערצה. אמנם, מאד קל להתחבר לסבל של העם הטיבטי, בצורה עיוורת, ולשנוא את הסינים ה-"אנטישמיים האלה כובשים", אבל חשוב להבין גם את הצד שמנגד. לי כישראלי שחי במדינה שכובשת אוכלוסייה אחרת, חשובה ההבדלה וההבנה של כל צד אחד. זה עדיין לא אומר שהתינקות הפסיקו להתעלל לי באוזן או לפלוט עלי את מה שניסיתי להאכיל אותם.

בכל מקרה, הבילוי הקבוע עם התינוקות, והעובדה שיכולתי לעזור ולתת, ולא רק לקחת דברים (לא לריאות), היא הרגשה טובה. כן, זה מכלול של חוויות, הניתוק הזה, הטיפול בילדים, לשחק איתם, לחבק, ולקבל חיבוק – כל אלה זה שוב, דברים שאין בישראל. צריך להיות שם כדי להבין כמה זאת תחושה טובה.

הסדר יום במשמרת הוא קבוע, קיבלתי כאמור, קבוצה של יחסית בוגרים – בני שנה וחצי – שזה יותר בוגר מגבר ישראלי טיפוסי, יותר היה לי קל איתם – את זה ראו הגננות בניסיון המר שלי למנוע מתינוק לזחול באנג'י מהמרפסת, המטלות הם לשחק, ללמד, לרקוד, לתת אהבה, לנגב ת'דמעות שהם מתגעגעים להורים וכמובן, גולת הכותרת לעזור להם לעשות פיפי וקקי.

בין לבין, אפילו שרים איתם ל"כובע שלי שלוש פינות" בעברית צחה, אתה מגלה גם כמה שהתרבות והחינוך שלהם הוא שונה. אולי אני באמת לא הייתי מחובר לילדים ישראליים לפני הטיול, אבל אותו רוגע שנמצא אצל ההורים שלהם, בא לידי ביטוי בחינוך. אפילו שהם בוכים, זה מגיע מכיוון אחר – שליו יותר. ילדים זה עולם אחר, עוד תובנה לטיול הזה. רושם-רושם.

כאן גם נכנסת ההמלצה שלי, מי שמכם שלא נמשך לכאלה חוויות רוחניות, דווקא עשוי להנות יותר מהן בסופו של דבר. למשל, אתה מגלה שבכדי לשדל תינוק לעשות פיפי עושים לו "פשששש.פששששש.פששששש". לא עברו להם כמה ימים וגיליתי שזה עובד גם לבוגרים כמוני, מצאתי את עצמי עומד בגסטהאוס בשירותים ואומר לי את מילות הקסם, שמיד תורגמו לשתן מרענן, שלאחר כמה שניות תורגם לתחושה מוזרה בקיבה, שלאחר מספר שניות הפכה לקללה של "שיט, אין לי נייר טואלט". כמה שהודו מקסימה.

ההתנדבות מסתיימת ב-10 לאוגוסט (התחייבות לשבועיים). במהלכה הייתה חופשה (חופשה בתוך חופש), של 4 ימים כי הדאלי לאמה בכבודו ובעצמו מגיע לכאן להרצות. הרעיון הוא לעורר את דעת הקהל כמה שיותר, בגלל האולימפיאדה. כנראה שהפוליטיקה רודפת אותנו לכל מקום – וזהו טבע האדם לעשות בעיות.

לאחר שבועיים, הגיע הזמן לעזוב. ביום העזיבה הסבירו הגננות שעמרי הולך. זה גרר חיבוקי פרידה קורעי לב ומלאים בנזלת מצד הילדים. לאחר המשמרת הגיעו ההורים שאמרו תודה. לא כולם יודעים שם אנגלית, אבל ההכרת תודה, והידיעה שהם מעריכים את העזרה, עושה את הכול. גם אם זה נשמע אינטרסנטי, הרי, נתתי, התנדבתי, נהנתי, למדתי, העשייה של משהו שונה – במקום כל כך מדהים – עושה את כל ההבדל.
אני ממליץ בחום, לכל ישראלי, שיש לו זמן, ורצון להיחשף לדברים אחרים (חוץ מסמים קשים), לבוא ולנסות.

נ.ב
עדיין אבל, למרות הכול, אין לנו ארץ אחרת. יש לנו ארץ מקסימה, ועכשיו אפילו גם ידע בסיסי בטיפול בתינוקות.

תמונת סיום עם ההורים

בתמונה: רגע של זהב

שלום כולם,

יש לי באופן אישי כמה הסתייגויות מאמירות ישראליות שגורות ושכיחות ונדושות. אחת מהאמירות האלה היא : "אין דברים כאלה". בדרך כלל, שתייר ישראלי ממוצע מגיע להודו הוא מיד נתקל בלא מעט דברים שהוא לא מכיר או לא חווה בעבר. לכן, במיטב המיינסטרים הישראלי, התיאורים שלו יכללו את אותה אמירה. זה נחמד בפעם הראשונה, אבל כשאתה שומע מישהו שמתלהב שהוא ראה הודי נדרס על ידי פרה, ומתאר את זה כ-"אין דברים כאלה", התגובה שלך היא לא כל כך נעימה. כי ברור שאין דברים כאלה, אף על פי, שאפשר לתארם בצורה אחרת. אתם יכולים להבין את פליאתי כאשר ברגעיי הראשונים באיי אנדמן, שמעתי את אותה אמירה מעוסה, נאמרת על ידי לא פחות מ-8 תיירים שונים. כולם אגב, ממש לא ישראלים. בעודי מסתכל על הנוף, נאנחתי קלות, קיטרתי על מר גורלי, והצטרפתי אליהם, במקהלה אוניברסאלית אחת, ואמרנו יחדיו, תוך כדי אחיזת ידיים, הדלקת נרות ושריפת פוסטרים של ג'ורג' בוש, "אין דברים כאלה".

איי אנדמן למי שלא יודע, הם למעשה רצועה של רכס וולקני תת ימי שהצ'ופצ'יק העליון שלו בולט מעל לפני המים. הרכס מצוי באוקיינוס ההודי (כמה מפתיע), באמצע הדרך בין תאילנד להודו, ומציע למעשה, חוויה סאב-טרופית, לא מוכרת, לתייר המערבי. צריך אישור מיוחד כדי להגיע לאיים, כי מסתבר שיש שם עדיין שבטים אוכלי אדם. ולא, לא מדובר על השבט הישראלי, למרות שישנם אינדיקציות כי נראו מספר ערסים שנסחפו בזרם מתאילנד ונפלטו על החוף באנדמן, תוך כדי יבבות של "וואי וואי תראה איזה פרונט יש לשבדית הזאת". עיקר האטרקציות (ולאו דווקא השבדיות), מצויות באי האבלוק, שבתרגום סימולטני פירוש שמו הוא: "אחי, חייב לנעול". בכדי להגיע לאי הזה צריך לקחת מעבורת מפורט בלייר, העיר המרכזית באיים, ואחרי מספר שעות מגיעים. חשוב מאד אגב, להביא איתכם למעבורת אוכל ושתייה. מדובר אחרי הכול במספר שעות. במידה ואתם רעבים וצמאים כמוני במהלך אותן שעות של הפלגה אדירה, אסור, אבל אסור בהחלט להתפתות לאכול משהו מהעגלות שמחכות לכם על הרציף בדרך לאי. אכילת מזון מאותם עגלות תגרום לכם לשבור את שיא העולם בריצת 20 מטר על סיפון של מעבורת, תוך כדי צעקות, "דו יו האב א טוילט פייפר". זה לא כיף.

האי עצמו מהמם. מכיוון שרצו להשאיר הכול פשוט באיים האלה, ולהתמקד כמה שיותר בהנאה, אפילו לא נתנו שמות לכפרים שעל האי. לכן, אתה דיי במהרה מוצא את עצמך בשוק של כפר מס' 3, או נוסע לחוף של כפר מס' 7 וכן הלאה. בכדי להשאיר את הסיפור עוד יותר פשוט, ניתן תמורת סכום סמלי של פחות מ-20 ש"ח ביום להשכיר לך קטנוע. כמובן שאין צורך להיות בעל רישיון, למה לך בעצם להסתבך עם תעודות? שהרי, גם ככה אף אחד לא מבין את הרישיון הישראלי החדש. בכדי לוודא שבאמת הסיפור נשאר הכי פשוט שאפשר, סללו באי הזה רק שלושה כבישים, כולם פחות או יותר שטוחים ומאד פשוטים לנהיגה. אני חייב לציין כי חווית הנהיגה בהודו היא מדהימה. כמו אהוד אולמרט, אין דין ואין דיין, וניתן לעשות פשוט  ה-כ-ל. מצד שני, אפשר להחזיר להודים האלה על כל הפעמים שהם צפרו לך ללא סיבה, ולעשות להם את מיטב הליריקות המוכרות לנו ממגרשי הכדורגל המקומיים.

את שלוש הפסקאות הנ"ל כתבתי יום לפני שנחתי לארץ. לא הספקתי לגמור לכתוב את המייל, ואמרתי לעצמי, טוב, תעשה את זה כשתנחת בארץ. עברו להם בערך שבועיים מאז, ואפשר להגיד שרק עכשיו נחתי.

בהתחלה הכול ורוד, הכול רגוע, הכול עדיין הודו. המטוס האוזבקי המתנדנד קלות עקב ההנגאובר של הטייס, חוצה את קו החוף הישראלי. אתה מיד נאנח קלות, ואפילו מתרגש ממראה תל אביב, ממראה נתיבי איילון ואפילו ממראה הזיהום באוויר. גלגלי המטוס נושקים למסלול, מחיאות כפיים סוערות, שירת, הבאנו שלום עליכם יחד עם הדיילות המקומיות, והנה מגיעה ביקורת הדרכונים. הכול סבבה עד כה, שאנטי באנטי, הכול פיקס, הכול פיקס, המזוודות שיוצאות ראשונות, ופקיד המכס שקורא לך לפתוח את התיקים. "הלו! בוא לכאן פתח לי את התיק מהר" במבטא הכי מקומי שיכול להיות. אני מייד מברך אותו ברכות, ואומר לו, "שלום ואהבה פקיד מכס חביב, ים של קארמה טובה שלוחה אליך עכשיו, בשמחה אפתח לך את תייקי, המלאים באנרגיות טובות וטהורות, פסיכוקנזיז גם לך!". בתגובה, קיבלתי מבט של "חכה, אני מכין את ערכת הבדיקה הרקטלית", ועוד קצת עצבים. אחרי חיפוש ממושך שוחררתי לדרכי, ומיד פגשתי את אימי האהובה, ואבי, שמיד הסתכל לי בעיניים כדי לבדוק כמה הם אדומות.

הנסיעה לחיפה הייתה מהנה לא פחות. נהנתי ממראה הנתיבים, ויותר מכך, מכמה שהנהג הישראלי נוהג לאט ובזהירות! כן כן, לא הייתם בהודו בכדי להבין מה זה נהיגה פסיכית לגמרי.

יום למחרת הלכתי לבנק. לסדר כלמני דברים. בדרך, כאשר אני הולך ברחובותיה המושקעים של חיפה, אני פשוט זר לקצב הישראלי. הכול מהיר, הכול יחסית גם מסודר. אתה מרגיש ממש לא שייך.

גם השירים בגלג"צ זרים לך. היה דווקא שיר חמוד של עלמה זוהר (הבת של רבקה במקרה?) שמדבר על איזה אינדיאני שמתקשר אליה באמצע הלילה. אחד הבתים גם הולך ככה:

"ואני מיליון שנות אור משם,עמוק בתוך בלבול,
עוד לא התאפסתי מאז שחזרתי מחו"ל,
אתמול ניתקו את החשמל,
חודשיים אין לי גז
עדיין מנגנת, אבל שום דבר לא זז"

ואז אחר כך, הזמרת נאלצת לבצע בחירה בין משה, חבר שלה, לבין מיגל, האינדיאני. אני לא הזדהיתי איתה, כי ברוך השם, איני צריך לבחור בין שום משה, ובהחלט בין שום מיגל. על אף החיבה הגברית הידועה בהודו, לא היה ראג' אחד שהדליק את עיני. היו כמה הודיות, אבל רובן היו נשואות כבר מגיל 9. אבל אכן, הייתה הזדהות. כי אתה עובר תהליך של התאקלמות חזרה לארץ.

אלה ממכם שלא טיילו מעל לחודש, או אלה מכם שרק הלכו לזיין קולומביאניות בדרום אמריקה, לא מבינים למה אני מתכוון. כי אולי, בהחלט, ניתן לחשוב שהודו היא רק סמים ושאנטי. אבל מי שהיה, מבין שמדובר באווירה שונה. ומה כל כך שונה? זה בהחלט הניתוק, הזדמנות שלך באמת להתחבר לעצמך, ולהקשיב למה שהבטן שלך אומרת לך, ולא רק, בבקשה אל תאכל את האוכל הזה שוב. להתחבר לאווירה בהודו, שהיא שמחה, והסתפקות במה שיש, היא בעצם כל ההבדל. מדובר בקרקע מאד נוחה להגיע לתובנות ומסקנות (דיי, מספיק לחטט באף ברמזור אדום) חשובות לגבי החיים, לגבי עצמך, ולגבי בעיקר הכול.

אז ככה זה.

הימים עוברים להם, והודו נעשית רחוקה יותר ויותר. הדירה בהרצלייה מוכנה, הלימודים או-טו-טו מתחילים.

ולפעמים, אני חייב להודות, ברגעים של יותר מדי על הראש, כל מה שצריך זה לעצום את העיניים. לעצום אותם ולהיזכר.

להיזכר בנחיתה בדלהי באמצע הלילה, ובאלעד שלא מילה את הטופס כניסה להודו, כי הוא חשב שמדובר במתן משוב לדיילת… ולהיזכר בשוק האדיר של במיין בזאר. בעיקר להיזכר גם בנסיעה לדרמסלה שהייתה סיוטית, אבל מצחיקה, בעיקר בזכות עמנואל הספרדי הסטלן והמצחיק. לחשוב על הקורסים בדרמסלה, על הישיבות, על החברים שהכרתי שם.

ואחר כך, על החיות מחמד שמעיין גידלה בבטן, ועל המדרגות הלא נגמרות בלה.

ובעיקר, על השבועיים המדהימים באיי אנדמן, עם ריצ'ארד וסטיב האירים, ג'רמי האנגלי, קרייג הסקוטי, אילייה האוקראיני… ועוד ועוד ועוד.

ובעצם אולי, במקום לקטר על ההווה הקשה, ולפנטז על העתיד המאתגר, אולי לפעמים, שווה להיטען בזיכרונות האלה, ולקבל מהם השארה ואפשרויות שונות לגבי העתיד.

כי הכול אפשרי, ואת זה, למדתי בהודו.