להלן נאום שנשאתי* בפאנל בנושא "פוליטיקה לאן? שפיטות או משילות" במסגרת יום דמוקרטיה שנערך במרכז הבינתחומי בחסות בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה ואגודת הסטודנטים של המרכז הבינתחומי. בפאנל השתתפו ח"כ והשר לשעבר אופיר פינס-פז וח"כ דוד רותם. במהלך יום הדמוקרטיה סטודנטים "ייצגו" דעות שונות בנושאים שונים בפני השופטים – הסטודנטים בשאלות שייעצבו את עתיד מדינת ישראל. תגובות יתקבלו בברכה.

שלום רב, שמי עמרי אריאב, ואני סטודנט שנה שנייה למשפטים וממשל ורכז יוזמות סטודנטים באגודת הסטודנטים.

סטודנטים יקרים, אני רוצה לצטט משפטן צעיר ומנהיג בתחילת דרכו:
"עליונות המשפט למה? יש שישאלו האם זה דמוקרטי שחמישה או שבעה או 11 אנשים אשר לא נבחרים על ידי העם יוכלו לבטל החלטה שנתקבלה בצורת חוק על ידי נבחרי העם? זוהי שאלה חשובה… למדנו כי רוב פרלמנטארי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים לבל יוכל הרוב שבו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של עליונות המשפט. כלומר, קביעת החירויות האזרחיות כחוק יסוד ומתן סמכות לחבר של שופטים לבטל את תוקפו של חוק שנוגד את חוק היסוד, את החירויות האזרחיות.
הוא ממשיך ומסכם: ההיסטוריה מלמדת כי כל עוד שלטון עריץ לא הצליח להדביר תחתיו את המשפט, כל עוד לא עלה בידו להפוך את אולם בית הדין לאולם הצגות, כל עוד התקיימה אווירה ציבורית לטובת עצמאות השופט והמשפט – ידעו השופטים להתייצב אל מול שליטים ולהעדיף את צו מצפונם על לחץ השלטונות".

חברים יקרים, כותב הטקסט הזה הוא לא אחר מאשר, מנחם בגין ז"ל, ראש הממשלה, מייסד תנועת החירות, לימים הליכוד. לצערי, אם הוא, או ז'בוטינסקי היו חיים ושומעים את הביקורת המותחת בבית המשפט הם היו מזדעזעים.

בית המשפט העליון מתפקידו להביע עמדתו – במסגרת מה שקרוי ביקורת שיפוטית – בכל הקשור לחקיקה המגלמת בתוכה פגיעה בזכויות הפרט והאזרח. פגיעה שיכולה להיות על בסיס בטחוני, כלכלי, פוליטי, והומניטרי. בית המשפט העליון חייב וצריך להמשיך להיות עצמאי, נטול השפעה פוליטית ונטול כל מורא שלטוני.

כל תלמיד בחטיבת ביניים לומד בשיעור אזרחות כי הדמוקרטיה נשענת על שתי רגליים – הפרוצדוראלית והמהותית. הרגל הפרוצדוראלית מעגנת בתוכה את סדרי השלטון, הבחירות, הפרדת הרשויות וכיוצא בזה בעוד הרגל המהותית עוסקת בערכים ובתכנים הדמוקרטים – סובלנות, פלורליזם, זכויות האדם והאזרח, שוויון, חירות וכדומה.

אם בעבר היה נדמה כי הכנסת הזניחה  קידום ערכים דמוקרטים בחקיקה – אז היום מדובר במתקפה ישירה ופרועה עליהם. ראינו זאת בתיקון לחוק האזרחות, בחוק הנכבה, בחקיקה חסרה ומפגרת בתחום ההגירה שגורמת לפגיעה בזכויותיהם של הפליטים, בכפייה דתית ועוד שלל יוזמות פרלמנטאריות שעומדות בסתירה מוחלטת לערכי היסוד של המדינה ולמגילת העצמאות.

"מי שגר בבית מזכוכית, אל לו לזרוק אבנים", אומר הפתגם.
אדוני, ח"כ דוד רותם,  ראש וועדת חוק חוקה ומשפט, הלוואי ובסיום הפאנל שלנו תצא מכאן ותפתח, אתה וחבריך חברי הכנסת בבליץ חקיקתי לשיפור מעמדם וזכויותיהם של המיעוטים והחלשים ובחברה – אך יש לי תחושה שזה לא יקרה. כל עוד הכנסת תמשיך במגמות השליליות האלו ימשיך בית המשפט העליון, במסגרת הבלמים והאיזונים במשטר הדמוקרטי, להגן על האזרח הפשוט ועל המיעוטים.

במדינת ישראל של 2010 ביקורת שיפוטית  ועתירה לבג"ץ הן מהכלים האחרונים שנותרו בידי הדמוקרטיה להגן על עצמה. בשמירה על זכויות אדם, בשוויון בין המינים, במאבק באכיפה בררנית, בשרירותיות של הממשל ובפגיעה בעקרונות החוקתיים של מדינת ישראל. כל עוד הכנסת תסרב לבצע את תפקידה, נהיה נתונים לגחמתו של רוב קואליציוני. שלטון החוק הוא מהותי ולא רק פרוצדוראלי. חבר כנסת צריך לחוקק ממניעים כנים, ולא כאחרון הטוקבקיסטים לחלילה של התקשורת או שיקולים קואליציונים.

לגופו של עניין, בית המשפט נזהר גם נזהר מהתערבות. קחו את בג"צ רובינשטיין בנושא גיוס בני ישיבות, שבו הפצירו השופטים בכנסת לקחת את סמכותה בידיה ולחוקק חוק.  הכנסת חוקקה את חוק טל השנוי במחלוקת, ועדיין בימ"ש נמנע מלבטלו, על אף העוול שהוא עושה לאלה שנושאים בנטל – שזה בעצם אנחנו. דוגמא נוספת היא פסיקת בג"צ בעניין הסיכולים הממוקדים וגדר הביטחון ורק היא זאת שעומדת בין העמדת ישראלים בבתי משפט בעולם, ובעצם מגינה על צעדיו של צה"ל, בלחימתו המוסרית בטרור.

לצערי, את התרומה הזאת מבקשים חבריי לבטל. הם רוצים "בית משפט לחוקה", או מנגנון עוקף בג"ץ. הם יבואו ויצטטו לכם מחוקות של מדינות נאורות כמו קנדה, אוסטרליה וצרפת, ויצטטו לכם מודלים המשמרים את הכוח בידי הפרלמנט בלבד, אך זאת זריעת חול בעיניים. מדוע? כי באותן מדינות זכויות האדם מעוגנות בחקיקה נוקשה, כזאת שאפילו רוב של גוש (ימין) טבעי אינו יכול לבטל.

ח"כ רותם, אם אתם רוצים שבית המשפט לא ימלא את תפקידכם, פשוט תחוקקו. למשל אם מוסד הסבירות במשפט המנהלי פוגע במשילות במשרדי הממשלה, מדוע לא  שתחוקקו  חוק פרוצדורה מנהלית? וזאת רק דוגמא אחת.  הגיע הזמן לחוקה בישראל. הגיע הזמן לאזן בין כל השסעים בחברה הישראלית, ליצוק תוכן למושג יהודית ודמוקרטית, כדי שקודם כל נוכל להכיר בעצמנו כמדינת היהודים, ואחר כך לדרוש הכרה של אחרים בנו. אל נא תתקפו את בית המשפט, התחילו לעבוד ולחוקק.

חברים יקרים, עלינו לזכור את שאמר נשיא בימ"ש בדימ' השופט פרופ' אהרון ברק: "אם לא נשמור על הדמוקרטיה, היא לא תשמור עלינו".

אני מקווה שעוד לא מאוחר.

* תודה לנמרוד ברנע על הערותיו הבונות והמועילות.

הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. משהו כאן לא עובד. מאז רצח רבין היו לנו 5 ראשי ממשלות ו-6 מערכות בחירות. המפלגה הגדולה אינה מרכיבה את הממשלה וגודלה הוא בקושי רבע ממספר המושבים בכנסת. אחוז ההצבעה נמוך יחסית לממוצע שלפני אותו רצח, ומשבר ההנהגה שפוקד אותנו נראה גדול מתמיד. תחושת אדישות קשה אופפת את הציבור הישראלי, תוסיפו אליו את ירידת האמון ממוסדות השלטון וזרועותיו, למשל, בית המשפט העליון והמשטרה, ואת תחושת השבר שלאחר מלחמת לבנון השנייה, תקבלו אולי את המשבר החמור ביותר שהיה כאן מבחינה מוראלית מאז השנים שלפני מלחמת ששת הימים.

קל למצוא אשמים למצב הזה. חלקנו יגידו שזהו הכיבוש בן ה-40 שנה שהשחיט כל חלקה טובה וגרם לבזבוז משאבים אדירים, הן ברמה הסוציו-אקונומית והן במישור הבטחוני, חלקנו יגידו שזה היה דווקא תהליך השלום עם שכננו הערבים "שמבינים רק כוח" והנסיגה המתמשכת בכוח ההרתעה הישראלי.אולי זה גם היה המבצע האחרון בעזה, שאפילו עם קונצנזוס רב, לא הוכרע, ונראה שסתם בוזבז, ושבסופו של דבר עדיין מעל למיליון איש חיים תחת איום. כל אלה, מכל נימוק פוליטי ואידאולוגי הם כרסום בלגטימיות של המשטר במדינת ישראל, במיוחד כמייצג את המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אני סבור, שהבעיה היא שרבים מהמנהיגים ומעצבי דעת הקהל אינם רואים את המצב מנקודת מבטו של האדם. הגיע הזמן לאמץ את גישת נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק, אבי דוקטורינת "האדם הסביר", אליו הרבה לפנות בכדי להשוות נורמטיביות של התנהגות של אדם. לדעתי, על מעצבי דעת הקהל ועל המנהיגים  לראות ולהבין מה עובר על אותו אדם סביר במדינת ישראל בכדי בהחלט להבין עד כמה קשה המצוקה.

אדם סביר במדינת ישראל הוא אדם שרמת הכנסתו היא ממוצעת, או מעט מתחת אליה. האדם הסביר הוא אדם שעובד, בדרך כלל ביצע שירות צבאי או לאומי. האדם הסביר במדינת ישראל הוא אדם שמחזיק בית עם משכנתא, ושהמשבר הכלכלי החריף מדאיג אותו עד לכדי חוסר שינה, שמשלם את מסיו. זה אדם שרואה את האח הגדול VIP, שמח שנסרין מהישרדות עפה, ושההתבטאויות של חברי הכנסת הערביים בכנסת מפחידות אותו. האדם הסביר בישראל כבר קצת לא בטוח שצה"ל הוא הצבא החזק ביותר, ולא מאמין לפוליטיקאים ש-כו-לם מושחטים. האדם הסביר הוא אדיש מאד. הוא רואה את משפחת שליט באוהל המחאה וחושב איך היו ימים שפעם צה"ל עבר אלפי ק"מ לארץ ביבשת אחרת בשביל להציל יהודים, הוא רואה גם את ההפגנות האנטי-ישראליות ומתחיל להרגיש כמו בדרום אפריקה.אותו אדם סביר, הוא אדם סביר שאסור לו להפלות, זה אדם סביר שצריך לקבל את כולם, הוא הרוב, הרוב שמגרדים ממנו את השפיות, לאט לאט.

באותה מידה שהוא הרוב, קיימים האדם הסביר שהוא המיעוט הערבי במדינה, והאדם הסביר הרוסי, והאדם הסביר הבובלילי וגם הפרידמני, האדם הסביר החרדי – כל אלה רואים את עולם מעינהם הצרות בלבד, היעדר התקשורת בינהם והפילוג משפיע כל אחד על מגזרו, ועל אלה שבאופן סטטיסטי עדיין נחשבים הרוב במדינה.

את התוצאה של אותה תופעה הצלחנו לראות בבחירות בפיצול רחב של ההצבעה, ריבוי מפלגות ותלות בגוש יותר ממפלגה גדולה בהקמת הממשלה.

מאז 1995 כל מערכת בחירות באה בבשורה שהנה יגיע השינוי. אך אפילו בימיו של אריאל שרון, לא היה איזה שהוא תהליך בעל רפורמה משמעותית. גם ששרון היה בשיא הפופולריות שלו, לא הונעו תהליכים ברשות המבצעת. אין בידיי את הנתונים של כמות החלטות הממשלה שהוצעו לפועל, אך לא הופתע אם המספרים יהיו נמוכים. ישנו פער הולך וגובר בין הדרג הניהולי של המדינה – ראש הממשלה ושריו – לבין ההוצאה של ההחלטות בפועל.

הריבוי המתמשך בתת ההמערכות במדינה, החל מהמגוון הרחב של הסקטורים בחברה הישראלית, קבוצות ההשפעה, הארגונים השונים, מביא לכך שיש להתחשב בכל אינטרנס שלהם. כל אדם סביר ורצונותיו, כל אדם סביר עם ראייתו הצרה. נעלמה תחושת השותפות והיכולת להניע תהליכים לטובת כלל האוכלוסייה. אמנם אני רק אחרי שני שיעורים בקורס מנהל ומדיניות ציבורית, אך אותה תלות בתתי הקבוצות, וכוחן העולה של כמה מהן (למשל המערכת המשפטית) מביאה לקיפאון מתמשך בהוצאה לפועל של המדיניות.

נוצר למעשה מצב שבו אמנם בכותרות אנו שומעים על אירועים מדיניים ופוליטיים, משא ומתן, תוכנית התנתקות, מלחמה, עסקאות שבויים, אך אלו הם דברים שאותו אדם סביר קורא בעיתון ושומע בטלויזיה. מאז המהפכות של ממשלת רבין, שהגיעו בשיאן בחיקוק חוקי היסוד, לא היה שום מהלך ממשלתי משמעותי למען האזרח – בתחומי החיים האזרחיים נטו. נכון, יש לאזרח חברות סלולאר, אינטרנט מתקדם, ניידות מספרים וכו'  – אך אלו הם דברים שהגיעו מכוח ההתקדמות הטכנולוגי העולמי. לא נעשה מאמץ ממשלתי להתייצב או לקבוע סטנדרט מוביל בתחום. מסיבות בירוקרטיות נתקענו זה שנים עם מערכת תחבורה מיושנת, מערכת חינוך תקועה, משבר מים מתמשך, אלימות גואה, משטרה מיושמת וכו'.

אותה אמנה חברתית בין האזרחים לבין השלטון מתערערת. האזרח ניגש לבחור, מספר פעמים, ולא מקבל מה שהוא רוצה.
היום נערך במרכז הבינתחומי כנס "מאה הימים הראשונים של ראש הממשלה" או מה כדאי לראש הממשלה הנבחר לעשות. מזכיר הממשלה היוצאת יחזקאל עובד, אמר, שגם אם ירצה נתניהו להיות אובאמה, בשיטה הישראלית אין לו סיכוי. למעשה, מדינת ישראל כפי שהיא מבוטאת היום בשיטת המשטר שלה באה אל שום ימיה. אין בשיטה של היום כל בשורה.

אפילו במשטר פרלמנטרי מסורתי, כמו באנגליה, חברי הקבינט הם רובם אנשי מקצוע. לא ניתן לנהל מדינה כאשר הגוף המנהל מורכב מאנשים חסרי ניסיון שמתחלפים כל שנתיים. אנחנו מתפוררים.

הגיע הזמן להכריז על הקמת הדמוקרטיה השנייה של ישראל. טוב יעשה נתניהו אם יחבור לקדימה, העבודה, ישראל ביתנו, ויילך למהלך של שינוי המשטר הישראלי. יש צורך בשכנוע לא של חברי הכנסת הדתיים, אלא של הרבנים, של כל הזרמיםן המכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, לשם חקיקה מיוחדת של חוקה שלמה למדינת ישראל, ביטול מצב החירום הקיים ובעזרת כובעה המכונן של הכנסת – הכרזה על הדמוקרטיה השניה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה כזאת, בעלת חוקה מובהקת יובטחו זכויותיהם של המיעוטים במדינה, בתנאי שלא יחתרו תחת יסודותיה. החוקה תבטיח זכויות אדם, תוך כדי התחשבות ולעיתים פניה למורשת ישראל.אחרי שמהלך כזה יקום, יהיה ניתן ללכת לבחירות על החוקה ובהתאם להמלצת בית המשפט העליון לעגן אותה כחוק.

אין זה המקום לפרט הצעת חוקה שלמה למדינת ישראל, רבים וטובים עשו זאת לפני. כל מה שאני אומר שאנו מתקרבים לרגע משמעותי בחיי האומה, וזהו קריסתה של השיטה שהייתה קיימת עד כה. ישנה כרגע הזדמנות ומספיק דעת קהל על מנת לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה. במידה ונחצה את הקו הזה ללא אלטרנטיבה, אנו נחשוף את המדינה לסיכון הגדול ביותר בו הייתה, שבה לראשונה היא תאבד את הערכים הפנימיים שלה בהתמודדותה אל מול האיומים מסביב, לא יהיה מרחק רב מהקמת מדינת כל אזרחיה – ישראל ופלשתין.

הגיע הזמן לשינוי. גם אם כולנו האדם הסביר, וגם אם כולנו נאלצים להתמודד עם משברים שספק אם השכבה המנהיגה מתמודדת עימם, עלינו לצאת מן האדישות ולתבוע את מה שמגיע לנו – אנחנו הבוס של חברי הכנסת, ואלה הם ילדינו שיחיו כאן בדור הבא.