(זה מה שיוצא שלא מצליחים להרדם. תגובות יתקבלו בברכה. גם רפורמה בתחבורה הציבורית בהרצלייה).

אזרחי ישראל,

אתמול, בחרה וועדת פרס נובל, את פרופ' עדה יונת לזוכת פרס נובל לכימיה. בשם כל אזרחי ישראל ברצוני לברך אותה על הישגה המרשים. תשעה ישראלים זכו בפרס נובל עד כה. אין אח ורע להישג זה למדינת בת שישים ושניים שנים. זאת הוכחה נוספת לכוחה האינטלקטואלי של מדינת ישראל ולמשאב היקר ביותר שלה – המשאב האנושי.

לצערי, במהלך שני העשורים האחרונים, ביצעה מדינת ישראל מספר שגיאות בנוגע לאותו משאב יקר. לא השכלנו לשמר אותו, להשקיע בו ולדאוג להמשך צמיחתו. המערכת הפוליטית, שאני שותף לה, ביצעה אינספור טעויות בהקצאת המשאבים שלנו. במקום להשקיע בהשכלה הגבוהה, בחינוך ובאיכות סביבה בזבזנו את כספינו. כל ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים התעסקו במו"מ המדיני ובמשברים שונים. במקום לחשוב קדימה לטווח ארוך ראינו רק לטווח קצר. זאת שגיאה חמורה. בשם ההנהגה הישראלית, הנהגה שיודעת לברך ולהתהדר בהצלחות של טובי בנינו ובנותינו, אני רוצה להתנצל על כך שלא הנהגנו. משבר ההנהגה הוא תוצאה ישירה לכך. תקופת חגי תשרי היא זמן לחשבון נפש. בשבועות האחרונים, יחד עם יועציי הקרובים ביצעתי בעצמי חשבון נפש שכזה. הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה. הגיע הזמן לעשות.

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".

האתגר הגדול ביותר שלי כראש ממשלה הוא להבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית למען הדורות הבאים. אנו, הדור שהקים את המדינה ועיצב את דמותה חייב לעמוד באתגר הזה. אנו חייבים לחשוב מחדש, ולא להתקבע למוסכמות ולנורמות קיימות. הציבור שבחר בנו מביט בנו. הוא מתוסכל, טרוד ועייף. הגיע הזמן שנענה לדרישותיו. הגיע הזמן שנהפוך את ישראל למקום שיותר טוב לחיות בו. הגיע הזמן לרפורמה מקיפה בכל תחומי החיים הפנימיים שלנו.

אחד הצעדים הראשונים הדרושים לכך הוא יציבות שלטונית. אני מודע לתחלויי השיטה הקיימת. שיטה שאינה מאפשרת לי, ראש ממשלה נבחר, למשול ולהוציא החלטות אל הפועל. בעשור האחרון התקיימו חמש מערכות בחירות. אורך חייה של ממשלה עומד בממוצע על לא יותר משנתיים וחצי. משרדי ממשלה לא מספיקים להוציא מדיניות אל הפועל. הדרג הפוליטי נחלש והעוצמה עוברת לדרגים בלתי נבחרים אשר לא רואים תמיד את טובת הציבור בהחלטותיהם. כל החלטה שלי נתונה לביקורת שיפוטית, ואם זאת מאשרת את החלטותיי אז אני נתון לסחטנות פוליטית. במקום להנהיג, ראש ממשלה בישראל צריך להתעסק בעסקנות. זהו מצב שאינו מקובל עלי. הסובלים הישירים לכך הם אזרחי ישראל. נכון, שלא כל שיטה בעולם מתאימה לנו. אך אסור לנו להתקבע למצב הקיים. יש לשבת עד שייצא עשן לבן. עלינו למצוא את הנוסחה הנכונה לנו ומהר.

אני קורא מכאן ליושבת ראש האופוזיציה, הגב' ציפי לבני ולכל שאר המפלגות לתמוך ברפורמה לשינוי שיטת הממשל – עלינו לשבת ולבחור את השיטה הטובה לנו. עלינו לצאת משיקולים צרים ולחשוב גדול. לא לחשוב על הכסא, אלא על עתיד ילדינו אני מתכוון להתחיל מהיום להלחם על כך, גם במחיר פוליטי כבד. עתידה של מדינת ישראל חשוב לי יותר מהכסא עליו אני יושב ומהתואר בו אני נושא.

אתגר נוסף העומד לפתחנו הוא המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. איני זקוק להכרה של אף אחד בעולם לכך שאנו הבית הלאומי של העם היהודי. כך הוצהר במגילת העצמאות וכך היה לאורך כל ההיסטוריה שלנו כעם. עלינו לדעת כיצד להחזיר את הנושא היהודי והציוני אל מרכז הקונצנזוס. הדרך הראשונה לכך היא בעידוד עלייה ובהשבת יורדים לארץ. בריחת המוחות לחוץ לארץ אינה מקובלת עלי. הנחתי השבוע את משרד האוצר להעביר למעלה ממיליארד שקלים למבצע עידוד עליה. אני קובע מכאן, שעד סוף 2010 אנו נביא למדינת ישראל למעלה ממיליון יהודים. אנו ניישב אותם בנגב ובגליל, בחוף ובשפלה. זאת מדינה יהודית.

אין לפלשתינאים מה לחשוש מכך,. כפי שהצהרתי בנאום בר אילן, אני מקבל את הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. אולם איני צריך את אישור הצד השני או את של ידידתנו הגדולה, ארצות הברית, לפיתוח המדינה שלי. אנו נדע ליצור מציאות כזאת שתתאים לחזון הזה.

בהתאם לכך, הורתי לערוך הערכה מחדש של חלוקת התקציבים במדינה. מדינת ישראל היא הריבון על פי החוק. אזרחי ישראל יקבלו חינוך הכי טוב, ביטחון אישי ברמה גבוהה ומערכת ציבורית יעילה ואפקטיבית. לא עוד בירוקרטיה. לא עוד פחד להסתובב ברחובות. לא עוד אלימות במוסדות החינוך והישגים חינוכיים מבישים. אני מתכוון ליזום חקיקה אשר תבטיח רפורמות בכל תחומי החיים לטווח ארוך ללא קשר למערכת הפוליטית. יחד עם צמצום משרדי הממשלה ומהפכה בשירות הציבורי. אנו מתכוונים להפוך את הממשלה לגוף יעיל, אפקטיבי לטובת כל אזרחי המדינה. נצמצם את הבירוקרטיה ונעשה את הממשל לנגיש יותר לאזרח, כפי שראוי שיהיה בתחילת העשור השני של המאה ה-21. במסגרת תהליך זה, ויחד עם התייעצות של הרשות השופטת והכנסת אני מתכוון להוביל תהליך של חיקוק חוקה לישראל. במקום ללכת בין הטיפות, הגיע הזמן לקבל החלטות. אני מזמין את כל אזרחי ישראל, ללא הבדל גזע, דת ומין לקחת חלק בתהליך ניסוח החוקה. חוקה אשר תבטיח, חופש, שיוויון, ביטחון לכולם. אני קובע כי הבחירות הבאות לכנסת הבאה יהוו משאל עם לאותה חוקה, ואני כולי תקווה שכל המגזרים במדינת ישראל יבינו את חשיבות הרגע ויתנו ממרצם ומכוחם למען הצלחת החוקה.

פניה מיוחדת אני רוצה לעשות לציבור אזרחי המדינה דוברי הערבית. אני מבין שלא קל לחיות במדינה שעל דגלה נמצא מגן דוד, הימנונה הוא "נפש יהודי הומיה" ומגדירה את עצמה קודם כל כ"יהודית". אך דעו לכם. מדינת ישראל הייתה ותהיה המקום הטוב ביותר בו תוכלו לחיות. בעידן של משטרים חשוכים במזרח התיכון, דיכוי זכויות אדם וטרור אסלאמי קיצוני, רק במדינת ישראל תוכלו לחיות ללא פחד לבטא את עצמכם. אני מעריך מאד את המאמץ שאתם עשיתם ועושים למען שיוויון. נכון. לא חסרים גילויי גזענות במדינת ישראל כיום, והאפלייה לעיתים זועקת לשמיים. אך אם נמשיך לריב על מה שהיה קודם, לא יהיה לנו עתיד. אני יודע ששמעתם מילים והבטחות למכביר. מאז ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לא ראיתם תוצאות בשטח. אני מתכוון ללכת בדרכו של רבין. אני מתכוון להסתכל אליכם בגובה העיניים. עתידכם הוא לא בשנאה ובאלימות. עתידכם הוא בהשתלבות בחברה הישראלית. אני קורא לכם לזנוח את הקיצוניים. לא התנועה האסלאמית ולא הרשות הפלשתינאית יעניקו לכם תשתיות, חינוך טוב ופרנסה. עלינו להבין כי כמו כל אזרח במדינה, גם לכם מגיעים זכויות לצד חובות. אני מאמין בהידברות ולא בכפייה, רק תרומה שלכם לעתידכם ולעתיד המדינה תוכל להיות תחילתה של דרך המלך להשתלבות. הנפת דגלי פלשתין וכנסי שנאה אינם הדרך. חשבון הנפש שלי, הוא גם חשבון הנפש של כל הציבור היהודי במדינה. יחד נידע לקבל וגם לתת למען עתיד ילדינו.

המהפכה שאני מתכוון להוביל תקיף את כל תחומי חיינו, שוב ללא הבדל גזע, דת ומין. החל ממציאת אנרגיה ירוקה ומעבר של כל צי המכוניות מדלק מזהם לירוק, החל מתמיכה מסיווית בהשכלה הגבוהה, שיפור תשתיות ועוד. איני מקבל עוד מה שהיה עד כה. אין דבר שהוא אינו אפשרי. זאת רק ההתחלה.

מכאן, אני מבטיח לכם כי פרופ' עדה יונת לא תהיה הזוכה הישראלית האחרונה בפרס נובל. פרסים ומילים טובות הם רק הבונוס על המאמץ הכביר שאנו הולכים לעשות ביחד בשנים הקרובות. אני מבטיח לכם, שעד סוף תקופת כהונתיי אנו נדע לטפל בכל הבעיות הפנימיות של מדינת ישראל. רק כך נוכל לחזק את ישראל. רק שנהיה מאוחדים ובטוחים בעתידנו נוכל לגשת לעולם ולעמוד מולו בצורה נחושה. לא זנחנו את השלום. איננו חפצים עוד במלחמות ובהרג. אך השלום החיצוני מתחיל בשלום בתוך החברה הישראלית. זאת המטרה, ואני מתכוון להוביל את השינוי הכל כך דרוש לכך. רפורמה בכל תחומי חיינו הפנימיים. חוקה, ביטחון, חינוך, איכות סביבה ועוד.

אזרחי ישראל. יש בידינו את ההזדמנות, אולי אחרונה לעשות זאת. במקום להמשיך את הבלבול שאוחז בנו בשנים האחרונות, אפשר כעת לחזור לדרך המלך. לא עוד אלימות, לא עוד אדישות. לא עוד ציניות.

אלוהים יברך את ישראל

God Bless Israel

ليبارك الله اسرائيل

בימים האחרונים אנו עדים לעוד משבר בין ישראל לארצות הברית. הפעם העניין נוגע סביב בית מלון במזרח העיר, בשכונת שייח ג'ארח. המלון, שהיה בעבר ביתו חאג' אל אמיין חוסייני, וכעת הוא נטוש אך בבעלות של איש עסקים יהודי, מהווה מחלוקת בין המדינות. כוונת ישראל לבנות במקום יחידות דיור מדאיגה את האמריקאים שחוששים משינוי דמוגרפי במזרח העיר. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לפי פרשנים, חשף את המחלוקת מתוך כוונה להסית את הויכוח לזכות של יהודים לבנות בתים בירושלים, מהמשך הרחבת ההתנחלויות והמאחזים הלא חוקיים בשטחים. לכאורה, צעד טקטי נועז וחשוב, שמעמיד את אובאמה ויועציו בפן לא נחמד, ואף אנטישמי. אך האם זאת הדרך הנכונה? האם המשך "סיבון" הממשל האמריקאי בנושא הבניה בשטחים, ושימוש בטקטיקות של "היהודי המסכן שלא נותנים לו כלום", היא המהלך הנכון במימוש החזון של שתי מדינות לשני עמים, חזון שראש הממשלה אימץ בדרך לא דרך? לדעתי לא.

אני מסכים לדרכו של ביבי, בכך שהוא רואה את סוף הסכסוף בקיומן של שתי מדינות, לשני עמים. מדינה יהודית, לצד מדינה פלשתינאית. הדרישה להכרה בזכותנו להתקיים כמדינה יהודית, היא דרישה נכונה. היא מציגה לצד השני אתגרים ודרישות בפעם הראשונה זה עשור. לאורך כל הזמן הזה, הייתה זאת מדינת ישראל שאימצה דרכי וויתור והתקפלות, אשר ברובם נענו על ידי הצד השני בטרור ובירי טילים. לא ברורה לי העקשנות על שימור מפעל ההתיישבות בשטחים כביטוי לאותה מדינה יהודית. זאת לא הדרך לקראת מימוש החזון, וזאת דרך שרק מושכת זמן ומשחקת לידי הצד השני, הרוצה להביא למציאות שבה מדינה דו לאומית תהיה הפיתרון היחיד. נוסיף לכך טיבול של דמוגרפיה, ונקבל לבנון במודל מערבי.

על כן, צעד חשוב במימוש אותה הפרדה, ויצירת הקרקע לחזון שתי המדינות, יהיה פינוי המאחזים הבלתי חוקיים. לא מדובר כאן על יישובים שהוקמו על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן, אלא על הפרת חוק לשמה. גם אם אותה הפרת חוק מתרחשת בגליל ע"י ערבים ובנגב על ידי בדואים, אין לה הצדקה, כמו שלא תהיה הצדקה לגנב, במציאות שיש בה הרבה גנבים. מדובר במקרה הרע בגזילת אדמות מאחרים, ובמקרה הטוב (תלוי איך מסתכלים על זה) לגזילה שמתרחשת על ידי הפקעה "חוקית" של המדינה, והעלמת עין. דו"ח ששון, שבדק את הנושא, גילה בזבוז כספי מיסים על אבטחת המאחזים הללו, תחזוקם ובניית תשתית עבורם. לעיתים, המצב נעשה כל כך אבסורדי, שכמה בתים במרחק קילומטרים מהיישוב המקורי נקראים "שכונה" או "ריבוי טבעי". המשך קיום המאחזים הללו הוא חטא למושג "מדינה יהודית". על העם היהודי ומדינת ישראל, בעלי המוסר הגבוה, אשר ההיסטוריה לימדה אותם דבר או שניים על שנאה ויחס מזלזל, לדעת הכי טוב, כי זאת לא הדרך לעצמאות, וכי הדרך הזאת לכל היותר משחיתה אותנו כחברה.

פינוי המאחזים, ייתן לממשלה יותר לגטימציה לשמור על הדברים שכן בקונצנזוס, למשל, ירושלים כבירת העם היהודי. מה לנו ולשמירה על מאחזים שוממים, אשר דייריהם מתנהגים בצורה אלימה כלפי כוחות הביטחון ופלשתינאים? מה לנו ולחבורת פורעי חוק שעוקרת עיצי זית, דופקת מכות וקללות לערבים, וכל זה על תקן "העם הנבחר"? זאת לא ציונות, זאת לא מדינה יהודית. שימור ירושלים כבירת ישראל, חיזוקה ומלחמה על הידוק הקשר לשורשים ההיסטוריים שלה, היא הדבר הנכון במימוש החזון של מדינה יהודית לצד מדינה פלשתינאית. תפנו מאחזים, ועם המשאבים הנותרים הביאו את הדיירים באים לגור במערב ירושלים, השקיעו את הכסף בחפירות ארכואלוגיות שיגלו את הקשר שאינו ניתן לניתוק בין ירושלים לעם היהודי. תעצרו את הרס ההיסטוריה על ידי הוואקף בהר הבית, תשקיעו בתשתיות בשכונות, ביצירת הזדמנויות לשילוב חרדים בחברה הישראלית בכדי למנוע התפרעויות… אלה הם צעדים אמיתיים וכנים למען מדינה יהודית, ולא כאמור, חיזוק גבעה, להמשך יצירת שנאה וריחוק.

דווקא עכשיו, אם כך, חשוב שממשלת ימין תפנה את המאחזים. חשוב שנדע לומר, שהקשר בין העם היהודי לארץ ישראל הוא לא ניתן לניתוק, אך באותה שניה, שנדע לומר שאין אנו חפצים לשלוט או לגרש אוכלוסייה לא יהודית שחייה כאן. אסור לנו להדרדר לאמות המידה של שונאינו מלפני 60 שנה, ושל שכנינו הרוצים בהשמדתנו רק בגלל סיבות של שנאה ואנטישמיות. המדרון החלקלק הזה, של איבוד המוסריות, יביא אותנו לתהומות שיהיו קשים ובלתי אפשריים לתיקון.

אם נאמין, שאנו מדינה יהודית, ואם נעשה בתוך עצמנו צעדים לחזוק היהדות, בערכי היהדות של קידוש החיים, החמלה ו"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אם נעשה זאת, לא נצטרך שיכירו בנו כמדינה יהודית. לא נצטרך את כפיות הטובה האירופאית והרוסית, לא נצטרך את הלחץ של ארה"ב, כי כבר אז, ניצור בעצמנו מדינה יהודית דמוקרטית אשר תדע להשקיע את המשאבים בדברים החשובים באמת. בחינוך, בלחימה בגזענות, בשיוויון, במלחמה בתאונות הדרכים, בצמצום פערים חברתיים.

כל עוד שנשקיע במאחזים, כל עוד שנתרכז בהעלמת עין ובהטעיית העולם בתירוצים מבישים, רק תגבר תלותנו בקרקע כאן בסיבות חיצוניות. על כן, דווקא עכשיו – לפנות מאחזים. דווקא עכשיו, לחזור לעצמנו.

"אל תקבלו מוסכמות קיימות, לא בחברה, ולא בתחומים אחרים. החברה צריכה לדעת להשתנות. חברה או מדינה שלא משתנה – מתנוונת. המציאות איננה מה שהיה לפני חמישים שנה. ואם יש משהו שצריך לייחד נוער – זו מרדנות נגד מוסכמות. לא מרדנות לשם מרדנות, אלא מרדנות לשם שינוי. קיימו את אשר ראוי לקיים, שנו את אשר ראוי לשנות, והרבה דברים דורשים שינוי" (יצחק רבין).

הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. משהו כאן לא עובד. מאז רצח רבין היו לנו 5 ראשי ממשלות ו-6 מערכות בחירות. המפלגה הגדולה אינה מרכיבה את הממשלה וגודלה הוא בקושי רבע ממספר המושבים בכנסת. אחוז ההצבעה נמוך יחסית לממוצע שלפני אותו רצח, ומשבר ההנהגה שפוקד אותנו נראה גדול מתמיד. תחושת אדישות קשה אופפת את הציבור הישראלי, תוסיפו אליו את ירידת האמון ממוסדות השלטון וזרועותיו, למשל, בית המשפט העליון והמשטרה, ואת תחושת השבר שלאחר מלחמת לבנון השנייה, תקבלו אולי את המשבר החמור ביותר שהיה כאן מבחינה מוראלית מאז השנים שלפני מלחמת ששת הימים.

קל למצוא אשמים למצב הזה. חלקנו יגידו שזהו הכיבוש בן ה-40 שנה שהשחיט כל חלקה טובה וגרם לבזבוז משאבים אדירים, הן ברמה הסוציו-אקונומית והן במישור הבטחוני, חלקנו יגידו שזה היה דווקא תהליך השלום עם שכננו הערבים "שמבינים רק כוח" והנסיגה המתמשכת בכוח ההרתעה הישראלי.אולי זה גם היה המבצע האחרון בעזה, שאפילו עם קונצנזוס רב, לא הוכרע, ונראה שסתם בוזבז, ושבסופו של דבר עדיין מעל למיליון איש חיים תחת איום. כל אלה, מכל נימוק פוליטי ואידאולוגי הם כרסום בלגטימיות של המשטר במדינת ישראל, במיוחד כמייצג את המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אני סבור, שהבעיה היא שרבים מהמנהיגים ומעצבי דעת הקהל אינם רואים את המצב מנקודת מבטו של האדם. הגיע הזמן לאמץ את גישת נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק, אבי דוקטורינת "האדם הסביר", אליו הרבה לפנות בכדי להשוות נורמטיביות של התנהגות של אדם. לדעתי, על מעצבי דעת הקהל ועל המנהיגים  לראות ולהבין מה עובר על אותו אדם סביר במדינת ישראל בכדי בהחלט להבין עד כמה קשה המצוקה.

אדם סביר במדינת ישראל הוא אדם שרמת הכנסתו היא ממוצעת, או מעט מתחת אליה. האדם הסביר הוא אדם שעובד, בדרך כלל ביצע שירות צבאי או לאומי. האדם הסביר במדינת ישראל הוא אדם שמחזיק בית עם משכנתא, ושהמשבר הכלכלי החריף מדאיג אותו עד לכדי חוסר שינה, שמשלם את מסיו. זה אדם שרואה את האח הגדול VIP, שמח שנסרין מהישרדות עפה, ושההתבטאויות של חברי הכנסת הערביים בכנסת מפחידות אותו. האדם הסביר בישראל כבר קצת לא בטוח שצה"ל הוא הצבא החזק ביותר, ולא מאמין לפוליטיקאים ש-כו-לם מושחטים. האדם הסביר הוא אדיש מאד. הוא רואה את משפחת שליט באוהל המחאה וחושב איך היו ימים שפעם צה"ל עבר אלפי ק"מ לארץ ביבשת אחרת בשביל להציל יהודים, הוא רואה גם את ההפגנות האנטי-ישראליות ומתחיל להרגיש כמו בדרום אפריקה.אותו אדם סביר, הוא אדם סביר שאסור לו להפלות, זה אדם סביר שצריך לקבל את כולם, הוא הרוב, הרוב שמגרדים ממנו את השפיות, לאט לאט.

באותה מידה שהוא הרוב, קיימים האדם הסביר שהוא המיעוט הערבי במדינה, והאדם הסביר הרוסי, והאדם הסביר הבובלילי וגם הפרידמני, האדם הסביר החרדי – כל אלה רואים את עולם מעינהם הצרות בלבד, היעדר התקשורת בינהם והפילוג משפיע כל אחד על מגזרו, ועל אלה שבאופן סטטיסטי עדיין נחשבים הרוב במדינה.

את התוצאה של אותה תופעה הצלחנו לראות בבחירות בפיצול רחב של ההצבעה, ריבוי מפלגות ותלות בגוש יותר ממפלגה גדולה בהקמת הממשלה.

מאז 1995 כל מערכת בחירות באה בבשורה שהנה יגיע השינוי. אך אפילו בימיו של אריאל שרון, לא היה איזה שהוא תהליך בעל רפורמה משמעותית. גם ששרון היה בשיא הפופולריות שלו, לא הונעו תהליכים ברשות המבצעת. אין בידיי את הנתונים של כמות החלטות הממשלה שהוצעו לפועל, אך לא הופתע אם המספרים יהיו נמוכים. ישנו פער הולך וגובר בין הדרג הניהולי של המדינה – ראש הממשלה ושריו – לבין ההוצאה של ההחלטות בפועל.

הריבוי המתמשך בתת ההמערכות במדינה, החל מהמגוון הרחב של הסקטורים בחברה הישראלית, קבוצות ההשפעה, הארגונים השונים, מביא לכך שיש להתחשב בכל אינטרנס שלהם. כל אדם סביר ורצונותיו, כל אדם סביר עם ראייתו הצרה. נעלמה תחושת השותפות והיכולת להניע תהליכים לטובת כלל האוכלוסייה. אמנם אני רק אחרי שני שיעורים בקורס מנהל ומדיניות ציבורית, אך אותה תלות בתתי הקבוצות, וכוחן העולה של כמה מהן (למשל המערכת המשפטית) מביאה לקיפאון מתמשך בהוצאה לפועל של המדיניות.

נוצר למעשה מצב שבו אמנם בכותרות אנו שומעים על אירועים מדיניים ופוליטיים, משא ומתן, תוכנית התנתקות, מלחמה, עסקאות שבויים, אך אלו הם דברים שאותו אדם סביר קורא בעיתון ושומע בטלויזיה. מאז המהפכות של ממשלת רבין, שהגיעו בשיאן בחיקוק חוקי היסוד, לא היה שום מהלך ממשלתי משמעותי למען האזרח – בתחומי החיים האזרחיים נטו. נכון, יש לאזרח חברות סלולאר, אינטרנט מתקדם, ניידות מספרים וכו'  – אך אלו הם דברים שהגיעו מכוח ההתקדמות הטכנולוגי העולמי. לא נעשה מאמץ ממשלתי להתייצב או לקבוע סטנדרט מוביל בתחום. מסיבות בירוקרטיות נתקענו זה שנים עם מערכת תחבורה מיושנת, מערכת חינוך תקועה, משבר מים מתמשך, אלימות גואה, משטרה מיושמת וכו'.

אותה אמנה חברתית בין האזרחים לבין השלטון מתערערת. האזרח ניגש לבחור, מספר פעמים, ולא מקבל מה שהוא רוצה.
היום נערך במרכז הבינתחומי כנס "מאה הימים הראשונים של ראש הממשלה" או מה כדאי לראש הממשלה הנבחר לעשות. מזכיר הממשלה היוצאת יחזקאל עובד, אמר, שגם אם ירצה נתניהו להיות אובאמה, בשיטה הישראלית אין לו סיכוי. למעשה, מדינת ישראל כפי שהיא מבוטאת היום בשיטת המשטר שלה באה אל שום ימיה. אין בשיטה של היום כל בשורה.

אפילו במשטר פרלמנטרי מסורתי, כמו באנגליה, חברי הקבינט הם רובם אנשי מקצוע. לא ניתן לנהל מדינה כאשר הגוף המנהל מורכב מאנשים חסרי ניסיון שמתחלפים כל שנתיים. אנחנו מתפוררים.

הגיע הזמן להכריז על הקמת הדמוקרטיה השנייה של ישראל. טוב יעשה נתניהו אם יחבור לקדימה, העבודה, ישראל ביתנו, ויילך למהלך של שינוי המשטר הישראלי. יש צורך בשכנוע לא של חברי הכנסת הדתיים, אלא של הרבנים, של כל הזרמיםן המכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, לשם חקיקה מיוחדת של חוקה שלמה למדינת ישראל, ביטול מצב החירום הקיים ובעזרת כובעה המכונן של הכנסת – הכרזה על הדמוקרטיה השניה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה כזאת, בעלת חוקה מובהקת יובטחו זכויותיהם של המיעוטים במדינה, בתנאי שלא יחתרו תחת יסודותיה. החוקה תבטיח זכויות אדם, תוך כדי התחשבות ולעיתים פניה למורשת ישראל.אחרי שמהלך כזה יקום, יהיה ניתן ללכת לבחירות על החוקה ובהתאם להמלצת בית המשפט העליון לעגן אותה כחוק.

אין זה המקום לפרט הצעת חוקה שלמה למדינת ישראל, רבים וטובים עשו זאת לפני. כל מה שאני אומר שאנו מתקרבים לרגע משמעותי בחיי האומה, וזהו קריסתה של השיטה שהייתה קיימת עד כה. ישנה כרגע הזדמנות ומספיק דעת קהל על מנת לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה. במידה ונחצה את הקו הזה ללא אלטרנטיבה, אנו נחשוף את המדינה לסיכון הגדול ביותר בו הייתה, שבה לראשונה היא תאבד את הערכים הפנימיים שלה בהתמודדותה אל מול האיומים מסביב, לא יהיה מרחק רב מהקמת מדינת כל אזרחיה – ישראל ופלשתין.

הגיע הזמן לשינוי. גם אם כולנו האדם הסביר, וגם אם כולנו נאלצים להתמודד עם משברים שספק אם השכבה המנהיגה מתמודדת עימם, עלינו לצאת מן האדישות ולתבוע את מה שמגיע לנו – אנחנו הבוס של חברי הכנסת, ואלה הם ילדינו שיחיו כאן בדור הבא.

1. הנשיא שמעון פרס הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה הבאה על ח"כ בנימין נתניהו. לכאורה, הצעד המתבקש לאור המלצתם של 65 חברי כנסת. ח"כ נתניהו פנה לציפי לבני בכדי להקים ממשלת אחדות לאומית. ציפי לבני עומדת בראש מפלגת קדימה, כלומר, בראש מפלגת קדימה מינוס שאול מופז אחד, שאוטוטו מסיים מסלול במשרד התחבורה וחולם על רגילה במשרד הביטחון. אותה מפלגת קדימה, המיוצגת בכנסת ע"י סיעתה, המליצה לנשיא להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על ציפי לבני. אמנם קדימה זכתה ביותר קולות מהליכוד, אבל לא היה לה גוש חוסם. הגוש שלה נמס בידיו המוכשרות של ג'ומס וברק. אך מה עניין שמיטה להר סיני? הרי, מפלגות זה לא טרנד. מצעה של קדימה שונה מהותית מזה של הליכוד, או במילים אחרות, המדיניות שמקדמת ציפי לבני שונה בצורה קיצונית מאותה מדיניות של אותו גוש, שהמליץ לנשיא על נתניהו. כלומר, נתניהו מנצל את התמיכה שקיבל מהשותפות הטבעיות תמורת ניסיון לערוק למחנה השני, שעד לא מכבר כונה, מכנה השלום. זהו מבחנה של ציפי לבני. כל עוד נתניהו לא יאמץ את המדיניות של שתי מדינות לשתי עמים, אסור ללבני להיכנס לממשלה בראשותו. אחרת, תצטרך השרה לבני לשלוח לבוחריה פתק החלפה, החלפה של האידיאולוגיה אותה הם בחרו. זאת בהנחה כמובן, שהבחירה הייתה מתוך אידיאולוגיה כמו פעם, ופחות אדלריזם כיום.
2. שחר פאר לא קיבלה ויזה לטורניר בדובאי. שוב הפוליטיקה מתערבבת בספורט. שוב ישראל מוקצה, ושוב זה הערבים שדופקים אותנו. מאז מבצע "עופרת יצוקה" נראה שלא רק שבדעת הקהל הישראלית לא התבססה התחושה שניצחנו, אלא שבדעת הקהל העולמית אחנו עכשיו הבריון הדומה שתי טיפות מים לבריון הדרום אפריקאי הלובש גלימת אפרטהייד. זה כבר לא סיבות טקטיות, או ירי קסאמים מתמשך לאורך שנים. זאת הציונות שמושוות שוב לגזענות, זאת הזהות, האתוס הלאומי של מדינת ישראל שעובר דמונינזציה מסיבית בשבועות מאז הפסקת האש. אם אז היה לנו את הנשיא המנוח, השגריר באו"ם דאג הרצוג, שיידע להסביר ולהראות את העולם בבורתו, היום יש לנו את רוחמה אברהם.
3. יצא לי לקבל לינק מחברי האנגלי ג'רמי. ג'רמי שלח לי קישור לסרטון באתר יוטיוב בו מוצג שער של יניב קטן באולד טרפורד. כן, היו אלה הימים של מכבי חיפה בליגת האלופות, הנצחונות המוחצים על אריות הכדורגל האירופאי. היה שווה להגיע לשק"ם, לבזבז שעות שינה יקרות בכדי לחזות באותו כדורגל משובח, שרק הפועל תל אביב שוותה לו עונה לאחר מכן, או קודם, איני זוכר. השבוע הייתי בקופסא, תירוץ ישראלי לאצטדיון כדורגל מודרני, שבו הדשא של השכן, בהחלט ירוק יותר. מכבי חיפה התגלתה במלוא חולשתה, משחק נוראי של חוליית ההגנה, בכיכובו של דוידוביץ' שכנראה קיבל פיק רגליים מהסקאוטרים הגרמניים וגם הנדרסון, אולי, הבלם הראשון שמוכרים בחנויות הכל בשקל. זה לא שנתניה הציגה יכולת מופלאה, אולי בעצם היא כן נתנה פייט למצור המתמשך על רצועת עזה. אני לא מבין לאן הדרדר הרמת כדורגל בישראל מאז, מה שכן ברור הוא היחס ההפוך בין הרמה, לבין מכירי הכרטיסים המופקעים. מי שרוצה להצטרף לתביעה ייצוגית, שייצור קשר.
4. מילים אחרונות לחברי הכנסת החדשים. לא אכפת לי מה אתם, מי אתם, כמה אתם ומה אתם רוצים להציג. בבקשה שהפעם הבאה שאני אצטרך להחליף את זהבה גלאון, פרלמנטרית מוכשרת, מציקה ואיכותית בכהניסט פשיסט, שתהיה רק בעוד 4 שנים. תודה.