האייפון שינה את עולם הסלולאר בגלל "חווית המשתמש" שלו. הגיע הזמן שתהיה מפלגה בישראל שתעשה אותו דבר לפוליטיקה המקומית.

בשנת 2007 יצאה חברת אפל עם האייפון. הרבה גבות הורמו למראה מהכשיר המוזר הזה. חברות מתחרות הרימו גבה. הם טענו שהמכשיר לא מתקדם טכנולוגית. הוא לא תומך בדור שלישי, הקליטה שלו לא משהו, ועבור המחיר המוצא (בזמנו 600 דולר) הם טענו שזה פשוט בזבוז של כסף. אפילו מנכ"ל מיקרוסופט בזמנו טען שאף אחד לא ישלם כל כך הרבה כסף על משהו לא טוב שכזה. רוב החברות הללו חיפשו ומצאו את חנות הכובעים הסמוכה, ואכלו מעט מעט כאלה. האייפון, שבהמשך מחירו הורד, הפך להצלחה מסחררת, והפך בזמן קצר לנייד הכי נחשק בעולם.

על אותו משקל, ניצח ביל קלינטון את ג'ורג' בוש האב. על הנייר, ג'ורג' בוש היה מנוסה יותר, עם הרבה יותר תכונות "שמרניות" בכדי להיות נשיא ארה"ב. ביל קלינטון, בראשית שנות ה-90 היה בסך הכל מושל מדינה שיודע לנגן על סקסופון. אבל זה לא היה התכונות, אלא יותר התדמית. לאזרחי ארה"ב היה נמאס מנשיא שמרן, מבוגר, שלא קשוב אל העם. הם חיפשו משהו צעיר יותר ורענן יותר. "זאת הכלכלה, אדיוט" – הייתה הססמא. כלומר, לא משנה לנו כמה אתה מתאים יותר, אתה פשוט לא נשיא שמרגישים טוב איתו. הבחירה שלהם בקלינטון עשתה את האזרחות למשהו יותר חווייתית. כל זה עוד לפני המהפכה שעשה נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק אובאמה. אבל הרעיון ברור.

קדימה צריכה להמציא את עצמה מחדש

המגמה בשנים האחרונות היא פחות לרכז את ה-"הכי טוב", אלא יותר לעשות את זה יותר חוויתי למשתמש. האייפון לא היה שיא הטכנולוגיה, אבל הוא העניק למשתמש את חווית השימוש הכי טובה. לברק אובאמה אין הרבה ניסיון כמו שיש לסנטור מקיין, אבל הוא העניק למצביע הפוטניציאלי תקווה, חדשות ופשוט משהו יותר כייפי לגעת בו.

בישראל אין דבר שכזה, בטח שלא במגזר הציבורי. אנחנו נעים בין חדשנות מטורפת בכל תחומי החיים, חוץ מהתחום הפוליטי. יש לנו ערוצים מסחריים עם הפקות הכי מלהיבות ופופולריות, אנחנו נוסעים במכוניות עם מחשב, שומעים מוזיקה בנגנים חכמים, בוחרים סרט בVOD וכו'. אז למה אנחנו לא יכולים לבחור בנציגי ציבור שנהנה מהתפקוד שלהם? מה חסר לנו?

כשאריאל שרון הקים את "קדימה" הייתה תחושה שכזאת. שהנה, סוף כל סוף, תהיה מפלגה שתייצג את רוב העם. מפלגה שאין לה מרכז מושחת, ללא גירעון, עם אידאולוגיה ברורה ועם רשימה אטרקטיבית והכי חשוב, עם מנהיג חזק. אמנם אריאל שרון, ייצג בעברו את ההפך המוחלט מ"חווית משתמש", אבל בערוב ימיו הוא ידע לזהות את הצורך מהעם – וככזה ליישם עבורו פיתרון רלוונטי. לאחר מכן, הפכה קדימה למה שמוכר כיום – כעוד מפלגה עם "פוליטיקאים מושחתים". אם אריאל שרון ידע לשבץ את הרשימה של קדימה עם אנשים ראויים, הוחזרה שיטת הפריימריז בטיעונים דמוקרטיים למנהם – ובשיא התפארת הישראלית, הביאה לשיבוץ של פוליטיקאים מושחתים ומאוסים בראשה (צחי הנגבי, רוחמה אברהם, דליה איציק), ודחיקת כאלה מוכשרים יותר החוצה (פרופ' בן ישראל, חיים אביטל). "מרכז" המפלגה הפך למועצה, המקום השני שוריין לאחד שלא ראוי לו (מופז) בגלל מאבקי כוחות. רק תודות לפחד מביבי הגיעו כל כך הרבה מנדטים במהלך הסברתי מבריק מבית היוצר של פורום החווה. אזרחי ישראל נשארו עם מפלגות מאוסות, הייאוש גובר ופיתרון – אינו באופק.

לאחר שחרור האייפון לשוק, חשבו יצרניות הסלואר השונות שאם הם יוציאו לשוק מכשירים מתקדמים טכנולוגית – הם יצליחו לעצור את ההמצאה של אפל. הם נכשלו. לא משנה איזה דגם הוציאה נוקיה (N97 הכושל), ואיזה חיקוי מכשיר מגע פיתחה סמסונג (מסך מגע חובבני), זה פשוט לא עזר. רק בחודשים האחרונים, הגיעו מתחרים ראויים. למרבה הפלא, עיקר ההשקעה בהם הייתה בממשק המשתמש ובחווית השימוש במכשיר הסלולארי. בדרך של היקש, לא יעזור שינחתו לנו במגזר הפוליטי מנהיגים מוכשרים ו"הכי טובים". רק איחוד של רשימה ושל מפלגה בצורה הסברתית נכונה, שעונה על צרכי העם – רק היא תצליח. כלומר, הניסיון של המנהיגים שלנו – מה שכביכול עושה אותם ל-"הכי מתאימים" – הוא בעצם עיקר הבעיה שלהם. "זה לא הניסיון, אדיוט".

אז מה צריך לעשות? למען הסר ספק ולגילוי נאות, אנוכי חבר מפלגת "קדימה". החברות שלי אינה באה מרצון אדיר, אלא מברירת מחדל. הסתכלות ימינה מראה לי גוש ימין שכל תכליתו היא הישרדות והובלת המדינה לסופה כמדינה יהודית דמוקרטית ("זה הדמוגרפיה, אדיוט!"). מצד שמאל, אני בעיקר רואה קבוצות שמאל סהרוריות, שמתחרות בינהן איזה מפלגה תתמוטט ראשונה, העבודה, או מר"צ. קדימה בהחלט מציעה את המרכז המתון והרציונאלי. זה שלא רואה בפלשתינאים עם שוחר שלום שאפשר לחיות עימו בדו קיום, אבל מבין, שאם לא תהיה להם מדינה משלהם, הם יחמדו את שלנו. זאת מפלגה שמבינה שמדינה יהודית אינה נתונה לאישור שכננו הערביים, אלא מתבטאת בעידוד עליה ובפיתוח אזורים שבשיא הקונצנזוס, כמו הגליל והנגב. לצערי, אותה מפלגה היא עכשיו פיתרון רצוי, אבל בלבול מצוי.

בחג הסוכות האחרון התארחתי בסוכתה של יו"ר התנועה, ח"כ ציפי לבני. המקום המה בחברי כנסת, ראשי רשויות, חברי מועצה, אלופים במיל' ולא מעט עסקנים. כולם שם עמדו בתור ללחוץ את היד של חברת הכנסת. היא נראתה במבט מהצד, דיי סובלת מהמעמד. אמנם לבני הפגינה חמימות רבה, אבל ניכר שמשהו מציק לה. אני חושב שאני יודע מה. בכל רחבי הגינה של משפחת לבני היו הרבה אנשים, אבל הייתה אפס אידאולוגיה. בעידן שבו חברי כנסת צריכים לרדוף אחרי כותרת, והצעת חוק נולדת בכותרת העיתון, מספיק שהייתי צועק – "הסקרים האחרונים הראו שאם קדימה תתמוך בהעברת ים המלח לים התיכון היא תקבל 50 מנדטים" – וכולם היו רצים עם הודעות לתקשורת על תמיכה. נראה לי שזאת הייתה הסיבה להבאת פנים המיואשת על פניה של הגב' לבני. היא הבינה שכדי להיות ראש ממשלה היא חייבת לעבור את העסקנים האלה, היועצים ומבקשי הטובות. אני רק יכול לשבח אותה שהיא שרדה את כל הטריקים המלוכלכים של ש"ס, הגמלאים וביבי.

אז מה לעשות עכשיו?

הפיתרון הוא יצירה מחדש של המפלגה הזאת. במקום פריימריז למשל, שהגוף הבוחר יבחר את המועמדים וראש המפלגה יסדר אותם ברשימה. לתמוך בנושאים שהכי נוגעים לאזרח הישראלים ובגללם הוא ממורמר. טיפול בפשע, עוני, קידום הגליל והנגב, קליטה וכו'. אבל לא רק לתמוך, אלא לקדם ולהביא לראש סדר העדיפות גם אם התקשורת חושבת שזה לא "מוכר". אלטרנטיבה אמיתית לשלטון של ביבי צריכה להיות כזאת שתביא לידי ביטוי את כל מה שהוא לא. ומה זה? במקום הישרדות, מפלגה שחושבת קדימה עשרים שנה, תרתי משמע. לשמחתי, הובלת המהלך של שינוי שיטת הממשל, שהתחיל לא מזמן, היא צעד מבורך. זאת רק דוגמא לאיך לא חושבים על הרווחים המפלגתיים, אלא יוצאים ביוזמה שתהיה חיונית וטובה לכל האזרחים כולם באשר הם.

אם תשכיל קדימה להפוך את עצמה לידידותית למשתמש, ולכזאת שבאמת עונה לצרכים הדחופים של האזרח הישראלי היא תהיה מפלגת השלטון הבאה.