בימים האחרונים אנו עדים לעוד משבר בין ישראל לארצות הברית. הפעם העניין נוגע סביב בית מלון במזרח העיר, בשכונת שייח ג'ארח. המלון, שהיה בעבר ביתו חאג' אל אמיין חוסייני, וכעת הוא נטוש אך בבעלות של איש עסקים יהודי, מהווה מחלוקת בין המדינות. כוונת ישראל לבנות במקום יחידות דיור מדאיגה את האמריקאים שחוששים משינוי דמוגרפי במזרח העיר. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לפי פרשנים, חשף את המחלוקת מתוך כוונה להסית את הויכוח לזכות של יהודים לבנות בתים בירושלים, מהמשך הרחבת ההתנחלויות והמאחזים הלא חוקיים בשטחים. לכאורה, צעד טקטי נועז וחשוב, שמעמיד את אובאמה ויועציו בפן לא נחמד, ואף אנטישמי. אך האם זאת הדרך הנכונה? האם המשך "סיבון" הממשל האמריקאי בנושא הבניה בשטחים, ושימוש בטקטיקות של "היהודי המסכן שלא נותנים לו כלום", היא המהלך הנכון במימוש החזון של שתי מדינות לשני עמים, חזון שראש הממשלה אימץ בדרך לא דרך? לדעתי לא.

אני מסכים לדרכו של ביבי, בכך שהוא רואה את סוף הסכסוף בקיומן של שתי מדינות, לשני עמים. מדינה יהודית, לצד מדינה פלשתינאית. הדרישה להכרה בזכותנו להתקיים כמדינה יהודית, היא דרישה נכונה. היא מציגה לצד השני אתגרים ודרישות בפעם הראשונה זה עשור. לאורך כל הזמן הזה, הייתה זאת מדינת ישראל שאימצה דרכי וויתור והתקפלות, אשר ברובם נענו על ידי הצד השני בטרור ובירי טילים. לא ברורה לי העקשנות על שימור מפעל ההתיישבות בשטחים כביטוי לאותה מדינה יהודית. זאת לא הדרך לקראת מימוש החזון, וזאת דרך שרק מושכת זמן ומשחקת לידי הצד השני, הרוצה להביא למציאות שבה מדינה דו לאומית תהיה הפיתרון היחיד. נוסיף לכך טיבול של דמוגרפיה, ונקבל לבנון במודל מערבי.

על כן, צעד חשוב במימוש אותה הפרדה, ויצירת הקרקע לחזון שתי המדינות, יהיה פינוי המאחזים הבלתי חוקיים. לא מדובר כאן על יישובים שהוקמו על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן, אלא על הפרת חוק לשמה. גם אם אותה הפרת חוק מתרחשת בגליל ע"י ערבים ובנגב על ידי בדואים, אין לה הצדקה, כמו שלא תהיה הצדקה לגנב, במציאות שיש בה הרבה גנבים. מדובר במקרה הרע בגזילת אדמות מאחרים, ובמקרה הטוב (תלוי איך מסתכלים על זה) לגזילה שמתרחשת על ידי הפקעה "חוקית" של המדינה, והעלמת עין. דו"ח ששון, שבדק את הנושא, גילה בזבוז כספי מיסים על אבטחת המאחזים הללו, תחזוקם ובניית תשתית עבורם. לעיתים, המצב נעשה כל כך אבסורדי, שכמה בתים במרחק קילומטרים מהיישוב המקורי נקראים "שכונה" או "ריבוי טבעי". המשך קיום המאחזים הללו הוא חטא למושג "מדינה יהודית". על העם היהודי ומדינת ישראל, בעלי המוסר הגבוה, אשר ההיסטוריה לימדה אותם דבר או שניים על שנאה ויחס מזלזל, לדעת הכי טוב, כי זאת לא הדרך לעצמאות, וכי הדרך הזאת לכל היותר משחיתה אותנו כחברה.

פינוי המאחזים, ייתן לממשלה יותר לגטימציה לשמור על הדברים שכן בקונצנזוס, למשל, ירושלים כבירת העם היהודי. מה לנו ולשמירה על מאחזים שוממים, אשר דייריהם מתנהגים בצורה אלימה כלפי כוחות הביטחון ופלשתינאים? מה לנו ולחבורת פורעי חוק שעוקרת עיצי זית, דופקת מכות וקללות לערבים, וכל זה על תקן "העם הנבחר"? זאת לא ציונות, זאת לא מדינה יהודית. שימור ירושלים כבירת ישראל, חיזוקה ומלחמה על הידוק הקשר לשורשים ההיסטוריים שלה, היא הדבר הנכון במימוש החזון של מדינה יהודית לצד מדינה פלשתינאית. תפנו מאחזים, ועם המשאבים הנותרים הביאו את הדיירים באים לגור במערב ירושלים, השקיעו את הכסף בחפירות ארכואלוגיות שיגלו את הקשר שאינו ניתן לניתוק בין ירושלים לעם היהודי. תעצרו את הרס ההיסטוריה על ידי הוואקף בהר הבית, תשקיעו בתשתיות בשכונות, ביצירת הזדמנויות לשילוב חרדים בחברה הישראלית בכדי למנוע התפרעויות… אלה הם צעדים אמיתיים וכנים למען מדינה יהודית, ולא כאמור, חיזוק גבעה, להמשך יצירת שנאה וריחוק.

דווקא עכשיו, אם כך, חשוב שממשלת ימין תפנה את המאחזים. חשוב שנדע לומר, שהקשר בין העם היהודי לארץ ישראל הוא לא ניתן לניתוק, אך באותה שניה, שנדע לומר שאין אנו חפצים לשלוט או לגרש אוכלוסייה לא יהודית שחייה כאן. אסור לנו להדרדר לאמות המידה של שונאינו מלפני 60 שנה, ושל שכנינו הרוצים בהשמדתנו רק בגלל סיבות של שנאה ואנטישמיות. המדרון החלקלק הזה, של איבוד המוסריות, יביא אותנו לתהומות שיהיו קשים ובלתי אפשריים לתיקון.

אם נאמין, שאנו מדינה יהודית, ואם נעשה בתוך עצמנו צעדים לחזוק היהדות, בערכי היהדות של קידוש החיים, החמלה ו"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אם נעשה זאת, לא נצטרך שיכירו בנו כמדינה יהודית. לא נצטרך את כפיות הטובה האירופאית והרוסית, לא נצטרך את הלחץ של ארה"ב, כי כבר אז, ניצור בעצמנו מדינה יהודית דמוקרטית אשר תדע להשקיע את המשאבים בדברים החשובים באמת. בחינוך, בלחימה בגזענות, בשיוויון, במלחמה בתאונות הדרכים, בצמצום פערים חברתיים.

כל עוד שנשקיע במאחזים, כל עוד שנתרכז בהעלמת עין ובהטעיית העולם בתירוצים מבישים, רק תגבר תלותנו בקרקע כאן בסיבות חיצוניות. על כן, דווקא עכשיו – לפנות מאחזים. דווקא עכשיו, לחזור לעצמנו.

"אל תקבלו מוסכמות קיימות, לא בחברה, ולא בתחומים אחרים. החברה צריכה לדעת להשתנות. חברה או מדינה שלא משתנה – מתנוונת. המציאות איננה מה שהיה לפני חמישים שנה. ואם יש משהו שצריך לייחד נוער – זו מרדנות נגד מוסכמות. לא מרדנות לשם מרדנות, אלא מרדנות לשם שינוי. קיימו את אשר ראוי לקיים, שנו את אשר ראוי לשנות, והרבה דברים דורשים שינוי" (יצחק רבין).

פוליטיקה השוואתית – מדובר באחד הקורסים הזוכים ליותר ויותר סטאוסי קיטור בפייסבוק. יש גם כאלה שעושים איזה משחק עם האותיות ו' שבמילה "השוואתית" ובכך מעלים רמה את הסבל שלהם. בשורה התחתונה, זה, "של מי הדשא ירוק יותר" רק בין מדינות. אני בכל אופן, נמנע מלהגיע לרמות של ציניות לגבי המבחן הזה, כי אחרי הכל, זה רק מבחן. מה שכן, ישנה נקודה אחת נוספת, שלא נלמדה, אבל שאותי היא באופן אישי מרתיחה. אם כבר להשוות, אז בואו נשווה. אני רוצה להשוות בין היחס שישראל מקבלת, לבין היחס שאיראן קיבלה.

אחרי מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה וגם במהלך מבצע "חומת מגן" נטען כי צה"ל ביצע פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה. המדינה הגיעה להליך בבית המשפט הבינלאומי בהאג, שקבע בחוות דעת שלו, שגדר הביטחון שיש היא לא חוקית. לא צריך ללכת רחוק בכדי להיזכר בתגובות העולמיות, בהפגנות, באנטישמיות שהייתה כנגד המדינה. חייזר שהיה נוחת בכדור הארץ, היה לבטח חושב שאנחנו מקור כל הרוע שבעולם, ושאם נעזור רק לאיזה נשיא נמוך עם זקן לא מגולח לפתח איזו פצצה, הכל יבוא על מקומו בשלום. 

בשבועות האחרונים, לעומת זאת, דיכא המשטר החומייניסטי באיראן. מה זה דיכא? תחת ההגדרה לדכא יש תמונה של מה שקרה שם (ליד התמונה של מייקל ג'קסון). צלפים שיורים כדורים חיים במפגינים, מליציות אזרחיות שמרביצות לאזרחים, ביזה של אוניברסיטאות, מעצרים ומה לא. רק שכן, העולם שותק. איפה הרטוריקה של אובאמה? איפה החלום שכולם שווים? איפה ההבטחה לשמירה על חופש הביטוי וזכויות אדם? איפה קולה של אירופה, זאת שיצאה בהפגנות המוניות נגד ישראל (כולל החזקת שלטים עם תמונה של נסראללה)? האם כאן לא ראוי לכל הפחות גינוי? האם היה שווה לתת למנהיג שם לדבר בוועידת ג'נבה לזכויות אדם, כאשר עכשיו הוא רומס אותם ביד חזקה? איפה האו"ם? איפה המינוי המיוחד לוועדת חקירה? ואם כבר, אז כבר. איפה חברי הכנסת הערביים שיודעים לכנות את הצבא שמגן עליהם "נאצים" ועכשיו הם ממלאים את פיהם מים…
זאת פוליטיקה השוואתית אמיתית, או לכל היותר, זאת פוליטיקה עולמית מבישה.

ואנחנו? אנחנו עסוקים בחיים של עצמנו, מה כבר אפשר לעשות?

1. אחרי שפסטיבל הנאום של אובאמה נרגע קצת, ואחרי שהבנו כולנו שהגיע לשכונה בחור חדש, נשאלת השאלה מה עכשיו? אני בטוח שאת השאלה הזאת שאל גם ראש הממשלה, נתניהו, כשהוא יושב במשרדו וצופה בנאום. בפעם הראשונה זה שנים רבות, כך התברר, לא ידעה ירושלים את תוכן נאומו של נשיא ארצות הברית, ואחרי שני נשיאיים ידידותיים למשתמש הישראלי, הגיע אחד, שבפעם הראשונה לא מפחד מכניסה לעימות עם ישראל ועם הלובי היהודי בארצות הברית. מאז הסכמי אוסלו, נראה שבמקום פיתרון מדיני הכולל שלום עם שכונתינו הערביות, המצב רק מדרדר ואנו מקבלים שכול, חטופים, רקטות וכו'. אם נבחן לרגע את הגישה שנקטו הנשיאים, קלינטון וגם בוש, ונעשה השוואה לזאת של אובאמה אולי נמצא את הקאץ' שהם פספסו ואת מה שהוא (אובאמה) רואה בצורה יותר אובייקטיבית. על מה אני מדבר? זריקת סיסמא לאוויר כמו שתי מדינות לשני עמים, מבלי להביא בצורה מאוזנת את האינטרסים ואת הנרטיב של כל עם, לעולם לא תביא להקמת שתי מדינות. אם לא נבין איך במו ידינו יצרנו עם פלשתיני, ואם לא נבין שבמודע או לא במודע גרמנו לאותו עם דה פקטו סבל רב, ואם נמשיך לא להבין את הרגישות של נושא הפליטים ואת העקרונות האסלאמיים, לעולם לא נוכל להגיע לעמק השווה עם אותו צד. גם הם, הפלשתינים אינם חפים מפשע. התעקשותם ואיתם התעקשות מדינות ערב לא להכיר במדינת ישראל, ולתבוע וויתורים טריטוריאליים תמורת שלום "קר" – רק גרמו לחוסר ביטחון בחברה הישראלית לגבי כדאיותו של שלום שכזה. עם קרקע כזאת, שלא יתפלא מר טיבי או מר אבו מאזן, שמפלגת "ישראל ביתנו" זוכה ב-15 מנדטים. העם הישראלי לא יכול להגיע לעמק השווה כאשר יש מולו הכחשת שואה, איום בנשק גרעיני וערעור זהות המדינה כמדינה יהודית, תוסיפו לזה רקטות, טרור ושנאה מושרשת בנוער הפלשתיני, ותבינו איך הפכנו לחברה "לאומית" ולא "יונית".
לפינה הזאת מגיע אובאמה. החתירה המרשימה שלו לאובייקטיביות, הדרישה שלו מכל צד – ראשית, להבין, את הצד השני, מביאה את האזור לעמדת פתיחה טובה יותר ביחס להשגת שלום. אין ספק, שדרישה כנה מהעם הפלשתיני, לנטוש את ההסתה במערכת החינוך ובמערכת הדת, לנטוש את הפרות זכויות האדם כנגד נשים והומוסקסאוליים, לנטוש את דרך הטרור המקדשת את המוות, ולדבוק בערכים הטהורים של האסלאם והנצרות (וכן, יש כאלה לא מעט), היא זאת שתביא את הצד ההוא לקרקע טובה יותר לניהול שיחות. על אותו משקל, דרישה כנה ממדינת ישראל – הכוללת הפסק בנייה לא חוקית בשטחים, סיוע הומוניטרי לפלשתינים באשר הם (גם אם הם חיים תחת שלטון רדיקאלי ברצועה), הורדת מחסומים ומלחמה בגזענות בחברה הישראלית – היא תביא את ישראל לאותה קרקע שתאפשר השלמת תהליך מדיני עד סופו.
אני בטוח שאובאמה אינו משלה את עצמו. מדובר בתהליך ארוך מאד. את הנזקים שנגרמו קשה לתקן, את החשש והחשדנות קשה להפיג. אבל לדעתי, רק נשיא אמריקני שיוכל לתבוע משני הצדדים – בצורה שווה – הגעה לאותה קרקע משותפת, רק הוא יוכל להביא שינוי לאזור הזה. אובאמה טוב לישראל.

2. זאת שעת מבחן לנתניהו. או שיחליט שדעתו האידאולוגית היא נגד שתי מדינות לשני עמים – יצהיר על כך ויפעל על פיה, או שיגיד שהוא תומך ביוזמה. על מדינת ישראל אסור להישאר אחורה ברוח החדשה שהגיעה השבוע למזרח התיכון. אידואולוגיה היא לא מילה גסה. מציאות פוליטית מורכבת היא אינה תירוץ לאי נקיטת עמדה ולפעול על פיה. על כתפיו של נתניהו נמצא העתיד של כולנו, אם כבר, עדיף חוטובוליזם מוצהר משתיקה רועמת.