מונולוג של גבר מתוסכל.

היי את, כן את. לא, לא הזאת שמימינך, את. מה קורה, שכחת ממני? זה אני, היינו מדברים הרבה פעם לפני שנה. כן, נראה לך שהייתי פוצח ככה בוידוי כואב עליה? אז מה?! אני בטוח שהיא החברה הכי טובה שלך והיא נשמה. כן זה נראה ככה. מה? לא, אני יודע שיש לה אופי מהמם… טוב נו, היא גם לא מכוערת… תראי, היא מלאה והאף שלה קצת עקום. אבל אם היא החברה הכי טובה שלך אני אבין. מה? את רוצה להגיד לי משהו? לי?! נו, מצחיקולה, מה יש לך לומר לי? אה, שאני אבוא איתך לבד רגע. טוב אז תגידי לה, כי זה לא מנומס לעזוב אותה ככה. את בטוחה? כי אני לא בטוח למה היא מחייכת ככה. אוקיי… מה את אומרת? שהיא תהרוג אותך אם את תספרי לי? אז אל תספרי לי! לא, לא זה לא רעיון טוב. היא מה עלי?! שמה עיניים?! מה? כבר כמה חודשים?! אבל מה זאת אומרת כמה חודשים…? אה, ברור נו. את לא חברה טובה באמת, נמאס לך בטח לשמוע אותה מזיינת לך בשכל עלי. אז רגע, זה מה שאת אומרת? שאולי היא לא נראית טוב והיא לא כוסית אש, אבל היא מדהימה. עלק חברה טובה. טוב בסדר…. כאילו, וואו אני ממש מוחמא ממש שסיפרת לי. כן אני יודע שהיא ממש חכמה והיא כבר נרשמה לתואר השני, אבל תראי, אני לא בטוח שאני רוצה קשר עכשיו. כן אני מאד עסוק. מאד. אין לך מושג כמה העבודה הורגת אותי. בקושי יש לי זמן ללמוד! בסדר..בסדר.. אני אחשוב על זה. אבל פשוט זה משהו אחר. כן. אני פשוט חושב על דברים אחרים. טוב נו, על החיים ועל המוות. אני רוצה לומר לך משהו. כן, אנחנו מכירים כבר המון זמן. אני יודע שאני ידיד טוב שלך. טוב שנייה יש לך טלפון אני אחכה. בסדר… אה. רגע. איך קראת לו בטלפון? "מותק" ?!? "מותק, שלי ?!?!". טוב נו. ברור שאת מתנצלת שדיברת בטלפון. חבל שזה היה פאקינג 7 דקות. אההה. זה הבחור החדש שאת יוצאת איתו. מה היה לי להגיד? כלום, שאני באמת אחשוב על זה. היא באמת חכמה.

אני לא יודע כמה ממכן יודעות את זה. אבל אתן גורמות לעצים לרעוד. כן, אשכרה לרעוד. אתן גורמות לעצים לזוז בעקבות הרוח. כן הרוח. אתן גורמות לשירים ברדיו לקבל משמעות אחרת, כן, משמעות אחרת. אתן לא שמות לב. אבל שאתן הולכות אתן גורמות למי שמסתכל להרגיש. כן להרגיש. אני מבין את אלוהים. יש לו הרבה תכונות טובות לשים בבני אדם. אבל אוי, כנראה שכמה שהוא היה יצירתי שהוא ברא אתכן. אמר, טוב נו, אצלה, אצלה אני אשים את כל הדברים הטובים. הרי מלאכים זה כבר פאסה, וצריך שיהיה לו ייצוג בין בני האדם. כן, אולי שאנשים אומרים לכן את זה, אתן ישר חושבות שהם מגזימים. אבל אנחנו באמת לא מגזימים. אתן אלוהיות. רק אלוהים מסוגל ליצור משהו שהוא כל כך משמעותי. משמעותי זה יותר מיפה, יותר מחכמה ובוודאי יותר ממקסימה. אם אתן משהו משמעותי בחיים שלנו, סימן שאתן אלוהיות. בשגרת החיים שלנו שמשהו יהיה משמעותי??? זה ממש משמעותי.

בדרך כלל אנחנו ישר מוותרים. הקלישאה כמו כל קלישאה היא ידועה. מחשבות של חוסר ביטחון עצמי מלוות בטראומות של המכות שחטפת שהיית תיכוניסט. אותה תקופה, שעיצבה את חייכן כאלוהיות, עיצבה את חיינו באלה שהחליטו שנגזר גורלם ודינם להיות האלה שמסתכלים מהצד. מרגישים כמו משה. אולי היחידים שמעריכים כמה שאת אלוהית, אבל לא יכולים להיכנס לארץ המובטחת (אבל ידעו לפנטז שעות נוספות על להיכנס למקומות אחרים). מובטחת. מובטחת למי? מובטחת לכל אלה שבזנו אליהם בתיכון שיצאו איתך, התנשקו איתך, וכן, היו הסקס הראשון שלך. אלה שבצבא סיימו בר-אור ראשונים בזמן שחיפשנו את הראות שלנו בסוך מסלול הריצה. אלה שאין להם בושה לבוא במסיבות במקומות בילוי מרכזיים, לדפוק את "הצ'ייסר" שלהם ולבקש ממך את המספר, במשפט אחד, מסודר, נכון תחבירית, בלי לגמגם ובלי שברך שמאל תרעד כמו חולה פרקינסון במצב מתקדם. כן אלה. אני מוותר להם. אולי אני מוותר לך. על מה אני מוותר לך? שאת בעיקר מסוגלת לשים לב. רק אליהם.

אבל אתה חיי בעולם מערבי. עידן קפיטליסטי, שכל אחד יכול לממש את עצמו אם רק ירצה. משווקים לנו חלומות. אפשרויות. רק תקח. תלמד, תרוץ, תחייך, תאכל, תקנה, תאמין, תסתכל, תבחן, תקשיב. תתאהב. תקנא. תכעס. תקנא שוב. לא יכולים לתת לנו להסתפק במה שיש. תקווה. הם נותנים לנו תקווה. תקווה שאולי אותו רגע דמיוני יהיה מציאות. שיהיה לנו כסף, עושר, מכונית חדשה, עבודה טובה, בית גדול, סטייל, הערצה, פרסום. שאת תהיי הנערה האובדת ואנו נקום מהמקום בו אנו חולמים בהקיץ על כל אלה, ונהיה האביר על הסוס הלבן שלוקח אותך לעבר הזריחה. אוי כמה שאנו רוצים את זה. בזמן שאת הולכת וגורמת לעצים לרעוד, אנו מסתכלים מהצד. בנקודה אירונית, אנו מקנאים בעיוורים, שאלוהים, שיצר אותך כלכך מושלמת נותן להם פטור מלהסתכל עלייך. להסתכל. איך את צוחקת, איך את מתלבשת, איך את מצליחה, איך את מתקדמת, איך מסתכלים עלייך, איך מעריצים אותך, איך עוזרים, מפנים מקום, אנחנו מסתכלים עלייך. איך שאת מתעלמת. איך החלום שלנו נגמר בכתוביות שבסוף הסרט. איך המציאות מתעוררת. שוב.

אנחנו לא רוצים להתפשר. אנחנו לא רוצים לדעת שיש אחרת. הדגים בים לא מעניינים אותי. מותר לחנונים לחלום. מותר לנו פעם אחת שיגיע גם לנו. כן, את לא יודעת. זה שובר לנו את הלב כל פעם. כי אנחנו זוכרים שאסור לבני אדם לשחק עם האלים. אבל בכל זאת, פעם בכמה חודשים אנחנו מנסים. לכי תדעי. זה כמו לוטו. תקווה. זה מחזיק אסירים בכלא, אבל זה לא אמור להחזיק אנשים כמונו במציאות רגילה. שיהיה סיכוי שתשימי לב? שיהיה סיכוי שאולי את חייכת? אלי? הפעם??? בדרך כלל המציאות טופחת כמו יציאה לפרסומות בשיא המתח. היית צריכה עזרה על המחשב. רצית את הסיכום שלי. דיברת אלי, אבל הסתכלת דרכי על שאר העולם.

אז מה נשאר לנו? להסתכל. כמו אחרוני התסריטים בערוץ ויוה, עדיף תוך כדי צביטות אינסופיות בלב. אנחנו מסתכלים עלייך הולכת ברחוב, יושבת בכיתה, רצה ברחוב, אנחנו מסתכליים עלייך בפייסבוק (ומקווים שזה לא נחשב הטרדה), אנחנו עוקבים בדאגה בעיקר אחרי הסטטוס זוגיות שלך, ומקללים את האמ אמא של הזה שאת חברה שלו. אנחנו גם בוהים, ומנסים להסתיר את זה. אנחנו מקווים שלא תשימי לב.

אנחנו לא מרחמים על עצמנו. אבל אנו נהנים לפעמים להיות כמעט פתטיים. וכמו כמו הדוד מהסרט ביג לבובסקי, פאק יט, לטס גאו באולינג. אנחנו יודעים מה אנחנו. אנחנו יודעים שלמרות התסריט המוכן מראש לאיך אני ואת נצא לפנסיה מאושרים, אנחנו נסתדר גם בלעדייך. בניגוד לאלה שרודפים אחרייך כל הזמן, אנו יודעים מה אנחנו שווים, גם אם הידיעה הזאת לא משפרת את ההרגשה. אנחנו מודעים לזה.

הכי גרוע זה שאנחנו באמת הופכים להיות ידידים. פרס תנחומים. התעלנו על עצמנו, הצלחנו לעזור את האומץ, אבל זה לא יצא כמו שצריך. כי כן, אהבת את התכונות הטובות שלנו, אבל זה חמוד. זה חמוד אבל. אבל מה? אתה חמוד, ואני רוצה שנשאר ידידים – את אומרת. איפה שאחר היה חותך, או אומר  - לא מתאים. אנו כמובן נדע לומר תודה על מה שיש. אם מילא זה היה נחמד לחלום ולא לעשות כלום, או לנסות ולקבל לא. להיות ידיד שלך זה העונש הכי גדול. כל פעם שאת משתפת, אנחנו, איך לומר את זה, עושים פרצוף של החתול מהסרט של שרק, שאולי תשימי לב. חברים שלנו צוחקים עלינו. קיבלנו את אפלטון ליום הולדת, וכמה שאני נהנה להחזיק לך את היד, או כמה שאת אוהבת לבכות לי על הכתף, כל מה שאני רוצה זה לקרוע את החולצה מעלייך ולנשק אותך כמו שכל האפסים ששברו לך את הלב לא עשו. אבל אני ידיד. רק ידיד. שזה יותר טוב מכלום, או יותר טוב מרק להסתכל. אבל. יש לנו משהו חשוב להגיד לך עכשיו, את, הידידה הטובה.

היי את, תסתמי את הפה ותקשיבי לי טוב טוב. כבר שנה ומשהו שאני מקשיב לך. אני איתך בקשר. את אומרת לי כמה שאני חמוד ומדהים. נמאס לי מהמחמאות האלה. לא לא, אני לא השתגעתי. תקשיבי לי שניה. את הבחורה הכי יפה כאן בסביבה. אם לא שמת לב. כולם כאן מסביב מתים שתהיה להם הזדמנות לדבר איתך. והוא? הוא יורק עלייך בסיבוב. תקשיבי לי. אני לא יכול לסבול את זה יותר. יש סיבה שאני מסתובב איתך כל הזמן. תפתחי את העיניים. לא עוד שיחות כאלה. יש סיבה שאני מזהה אם הסתפרת או אם השמלה הזאת חדשה. יש סיבה שכל פעם שאני מדבר איתך אני משחק עם הידיים כמו מטומטם. כן יש סיבה גם לזה שאני עונה אחרי צלצול אחד בטון של מינימאוס. אולי פעם אחת ולתמיד תביני… תביני שאני מאוהב.

ט"ו באב שמח!

דני הוא בחור מוצלח. ככה הוא חושב. רק לפני שבועיים הוא ציין את יום הולדתו ה-34. הוא תמיד צחק עם אשתו שאף פעם לא היה לו כלב שמזיז את הראש באוטו. שזה תמיד היה משהו של ערסים. הנה, יום אחרי מסיבת ההפתעה שהיא ארגנה לו, והבן שלו בן ה-8, הביא לו לאוטו כלב כזה ושם לו את זה על הדשבורד. כבר שבועיים שהוא נכנס לאוטו ורואה את הכלב שמזיז את הראש למעלה ולמטה. הכלב הזה מלווה אותו כל יום לעבודה. דני משוויץ בעבודה שלו. לכמה בני 34 הציעו להיות סגן נשיא בחברה מובילה? בגיל 34 דני מרגיש כמו החלום הישראלי. קצין קרבי, סרן במילואים ביחידה מובחרת, איש עסקים מאד מצליח, תפקיד נחשק, רכב ספורטיבי, אישה יפה ומצליחה ובן קטן שכל פעם מצליח לרגש אותו. בשנה האחרונה דני קנה בית צמוד קרקע באחד המושבים שליד הים. דני שתמיד עסק בפעילות ספורטיבית אהב את הים, ואת הבוקר הזה כמו רבים אחרים פתח בריצה וטבילה בים המלוח. מלקחת זריזה, נשיקה לאישה שלקחה את הבן לבית ספר, והוא נכנס לאוטו שלו. לא אכפת לו מהפקקים על כביש החוף, הוא כבר הגיע לשלב שאת הדין וחשבון היחידי הוא צריך לספק לבוס, והוא עוד לא החליט אם מדובר באלוהים, בבוס האמיתי שלו או באגו שלו. איתות שמאלה והוא עלה על הכביש. לחיצה על מערכת הבידור באוטו וקולות של משה פרץ בהופעה בוקעים מבעד לסראונד המושלם שיש באוטו, מערכת שעלתה לו עוד 4000 ש"ח, אבל איי, חיים פעם אחת אמר למוכר.

דני משייט לו בנוחות על הכביש, הכלב המשיך להנהן. הוא כל פעם מתפלא מהאחיזה המופלאה שיש לרכב הזה. כמה תחכום יוכלים גרמנים לדחוף לאוטו אחד חשב לעצמו. אחרי כמה דקות הוא החליט שנמאס לו ממשה פרץ. הגנים הקיבוצינקים שלו עשו את שלהם. הוא לא החשיב את עצמו לאליטה, או חס וחיליה לגזען, אבל היה משהו בסלסולים שלא התאים לבוקר הזה. גם ככה היה מעונן חלקית, וכנראה היעדר השמש הזמני השפיע על שיקול דעתו. בנתיים בקע קול מהאייפון שלו שהקריא לו את סדר היום שלו. דני היה פריק של גאדג'טים, והיה גאה שמצא את האפליקציה הגאונית הזאת שחוסכת לו לפחות שעה ביום ועצבים עם המזכירה שלו, שמזמן רצה לפטר. המילים הוא לקוניות ופשוטות. "שתיים בצהריים, פגישה שוטף עם המנכ"ל". אין כמו להתחיל את השבוע בלו"ז רגוע חשב לעצמו. הוא לחץ ליד ההגה על הרדיו, קיווה לתפוס את גלגל"צ. הוא לחץ והקשיב. הכלב הנהן לו, למעלה למטה.

פעם, המפקד שלו בצבא אמר לו שנוהגים הגוף נכנס למדיטציה. אבל מה שכן, הוא לא זוכר מה קרה בדקות שהוא הקשיב לשיר. הוא מצא את עצמו כמה קילומטרים דרומה יותר. הוא הרגיש דמעות. הוא הבין שהיה משהו בשיר הזה שגרם להן. דני היה בשוק? דמעות? הוא? אבל הוא נזכר והבין. זה היה לקראת סוף השירות הצבאי. הוא היה מאוהב בה עד סוף הראש. הוא רצה להתחתן איתה. הוא עשה הכל בשבילה. תמיד ששואלים אותו על התקופה הזאת דני העדיף לא לספר. בהתחלה זה נראה לו משהו כמו סרט רומנטי כתוב בקפידה. בהמשך הוא לא הבין את כל הרמזים שאמרו לו את זה. הוא רץ אחריה, החמיא לה, שינה את הלו"ז שלא ללא הרף. הוא בהתחלה אפילו קיבל את זה שהיא הציגה אותו בתור הידיד שלה. "היא באה ממשפחה שמרנית" חשב לעצמו וקיבל את זה. גם השיחות החשודות שלה באמצע הלילה לא הטרידו את מנוחתו. הדקות שבן היה בחרדה היו כלום לעומת הרגע שיכל לחבק אותה בלילה ולעשות איתה אהבה. גם שצעקה עליו קיבל את זה בהבנה. הוא קיבל את הכל בהבנה. הוא זוכר את הימים שהיא הייתה עצובה, והוא ניסה לשמח אותה, והיא נשארה עצובה. דני עקף את האוטו וחזר לנתיב הימני, כבר לא דוהר במהירות כפי שהיה רגיל, כל יום בדרך לעבודה. הכלב על הדאשבורד הנהן אליו כל הזמן, ודני כמו מנסה למצוא תירוצים להתנהגות המוזרה שלו, לא הפסיק לבכות. ומה אילו? אולי אני טועה, אמר לעצמו. אולי באמת הייתי צריך להתאמץ יותר. זה לא שבת זוגו הנוכחית לא טובה מספיק, הוא ידע שהיא מושלמת, אבל איתה לא היה צריך להתאמץ. היא התאהבה בו בזכות הדני החדש שהיה. בדני הישן, שהיה בראשית דרכו היא לא הייתה מסוגלת להתמודד. דני המשיך לנהוג, אחוז טירוף, יודע, שבסך הכל ככה זה החיים. דני לא ציפה להחזיר את הזמן אחורה, דני ידע שהמסלול הנוכחי שלו בחיים הוא הנכון, אבל לרגע הכל נראה בשביל דני מוחשי. הנגיעות בה, השיחות, האכזבות, העובדה שלא היה משהו שעשה, שלא היה מספיק טוב בשבילה. עדיין, דני ידע, בסתר ליבו שאולי יש אפשרות, אולי יש שם בחיים דלת שאם היה שם לב אליה, היום הוא היה במסלול שונה. הכלב הנהן אליו בהבנה, כאילו מנסה להוציא אותו מטירוף המחשבות הזה כדי להתריע לו שהוא הגיעה למחלף גלילות שבו הוא צריך לרדת. מקום העבודה נמצא בפארק תעשייה לא רחוק, יש לו עוד 5 דקות להגיע לשם ולהיות מאופס. המוזיקה ברדיו התחלפה לחדשות, ודני הרכיב את משקפי השמש. הוא טרק את הכלב, בודק שהכל יושב עליו בסדר, החולצה, החגורה, התיק מנהלים האופנתי. סמס באייפון. דני מסתכל. "שיהיה לך שבוע טוב אהובי". השולחת היא אשתו. דני מסתכל בענן שמסתיר את השמש, כבר סתיו. עוד שנה עברה. הכלב מהנהן אליו ואז מפסיק. דני ממשיך.

סיפור קצר + שיר.

הוא כבר לא האמין שמשהו טוב ייצא מהיום הזה. המטפלת הפיליפינית שלו, מיאה הגיע כרגיל באיחור. "מה את חושבת שאני הכלב שלך שאת צריכה להוציא אותו לסיבוב?" צעק עליה. מיאה לא ממש מבינה עברית, אבל הסבירו לה שהטיפוס הזקן הזה מאד עצבני ושלא תעשה מזה עניין. אחרי מספר דקות שהושיבה אותו על הספסל בגן הציבורי, חשב שזה כמו מגרש משחקים לכלבים. הוא עוד הצליח לזהות את משה וחיים החברים שלו יושבים על הכיסאות גלגלים שלהם מולו, ואת מיאה מדברת עם החברות שלה, המטפלות שלהם בשפה שאף אחד לא מבין. זה היה תחילת חודש מאי. השמש האביבית הצליחה ללטף את עורו הזקן, וציוצי הציפורים הקנו לאווירה מעט אופטימיות. הוא כבר היה קרוב לגיל 80. בזמן שהוא התרכז על איזו נקודה, בוהה ונותן לרוח לגעת לו בפנים ולצנן אותו מעט, זיהה ילדה, כנראה קרוב לגיל 15, עם שיער שחור, ארוך, שתי צמות ועניים שהוא לא שלא לשכוח. למזלו, מרוב צביטות בלב, כבר אין כאב. אבל הוא נזכר.
תמיד אמרו עליו שיש לו לב גדול. לא היה בן אדם אחד שהוא לא היה מוכן לעזור לו. גם אליה זה היה אותו דבר. הרבה בחורות עברו בין זרועותיו, אבל דווקא היא ידעה למשוך את תשומת הלב שלו. הוא לא ישכח את הפעם הראשונה שפגש אותה. הוא היה חייל משוחרר שנמצא בטיול בהודו הרחוקה. שם, בין העוני והלכלוך של רחובו ורנסי על גדול הגנגס, זיהה אותה, משחקת עם ילדים הודים קטנים. כפות רגליה היחפות, השמלה בצבע אדמדם ולבוש השל המסורתי רק גרמו ליופי שלה לזרוח, ממש כמו צבע בסרט שחור-לבן. לא היה לו את האומץ לפנות אליה. המחשבה של "מה אני צריך להפריע לה" עברה לו שוב בראש. מיד זכר שהיו גם נסיבות מקלות לעניין. חבריו דחקו בו להזדרז כדי שיוכלו להספיק לרכבת בזמן. חודש בערך לאחר מכן, בדרך חזרה לדלהי, ירד בכוונה בוורנסי. הוא חשב לעצמו שאולי יש איזה סיכוי למצוא אותה שוב. יומיים הלך וישב באותו מיקום שבו ראה אותה לראשונה, אבל חוץ משמש וילדים הודיים, נערת חלומותיו לא הייתה שם.
גם שהחליט להירשם לתואר בהנדסת חשמל, לא ציפה שדווקא שם הוא יפגוש אותה, קווי הדמיון היו ברורים, על אף הזמן שעבר. הוא זוכר איך הוא יצא מעוד הרצאה ארוכה ומיגעת. המדשאות הירוקות היו מלאים בסטודנטים חולמים כמוהו. טרודים על הספרים ועל הסיכומים. על אף אהבתו ללימודים, הוא הרגיש שמשהו חסר לו. כמו היום, כך אז, האביב היה בשיאו. הסטודנטים חזרו מחופשת מבחנים עמוסה לסמסטר חדש, נוסף ומאתגר. הוא הושיט את ידו לילקוט הגב שלו בכדי להוציא בקבוק מים להרוות את צימאונו. כשר סובב את הראש קלט אותה. זאת הייתה אותה אחת שלומדת איתו בקורס הבחירה. שיער כרה קצר, קצת נמשים וחיוך כובש. היא נופפה לו לשלום כאשר זיהתה אותו, והוא מהר מאד נופף גם בחזרה. היא סימנה לו עם האצבע שלה שיבוא אליה. הוא מהר מאד גם הסתדר והעביר את ה-25 מטרים בינו לבינה בבדיקה שהוא מסודר, בלי לכלוך על הפנים וכמובן שהחנות סגורה ואטומה. הוא התקרב אליה ונשק לה לחיי בידידות. הצחיק אותו שהיא תמיד הושיטה את הלחי, ואף פעם לא נישקה אותו בעצמה. כמו חוק זה היה. היא הזכירה לו כמה הוא הצחיק אותה בשיעור האחרון. הם המשיכו להיפגש. כעבור מספר שבועות הוא החליט לנסות להזמין אותה לצאת לראות סרט. כמו כל דבר שהוא עושה, הדבר גרר תכנון מעמיק ולא מעט חזרות. הם קבעו לאחרי השיעור לשבת בספריה. לפני שהספיק לפתוח את פיו, היא אמרה לו שיש לה משהו שדיי מציק לה בתקופה האחרונה. המוח שלו התחיל להריץ תסריטים. כנראה שזאת הסיבה שהיא הייתה מרוחקת לאחרונה. "אתה ממש חמוד ונחמד אלי", "אבל אני ממש דפוקה, אני ממש מקרה סעד, אתה לא רוצה את זה" הוא, שמיד רצה להגיד לה שהוא כן רוצה, שתק לאחר ששמע את המשפט האחרון. "וכבר יש לי מישהו". אז אולי עדיף הסכים איתה "שיתרחקו קצת" כדי "שהוא לא ייפגע, לא מגיע לו – שהוא כזה נשמה שהיא תתנהג אליו ככה…"
מיאה ממשיכה לקטר לחברות שלה. רק מטון דבריה ומאיך שהיא מצביעה עליו בסתר, הוא הבין שהוא מושא הקיטורים. השמש שכבר הייתה בשיא מרומה, סימן שכבר חצי היום, הוציאה אותו מהצל של העץ הגבוה, וחשפה אותו לקרניה. השנייה שיצא מן הצל אל האור הוציאה אותו מחלומותיו. זאת אכן הייתה תופעה חוזרת בגילו המתקדם. במקום להתמודד עם שלהיי חייו, היה חולם בהקיץ. הוא שבע מעצות של אלה שאמרו לו שכדי שיפסיק לחשוב על מה היה קורה אילו, ושיתחיל לחיות את חייו. אבל הוא, העדיף לחיות את חייו בחלומותיו.
גם שאמר את המילים "הרי את מקודשת לי" עד אשר הוריד אותה בעדינות לקברה, הוא חלם. חלומות שלא העז לספר לחברה הטובה ביותר שלו, שאותה כל הזמן רק חיבב. היא עשתה לו ילדים, והוא חלם. חלם שיגיע אותו רגע וישנה את חייו מן הקצה אל הקצה. רגע שגם עכשיו, כאשר הוא יושב על הכסא שלו, בטוח שהוא עוד רגע יגיע. הוא מחכה, אבל החלום לא מתגשם. מפעם לפעם הוא זיהה את ההזדמנויות. המורה של הילד שלו הייתה טיפוס שיתאים לקטגוריה. כך גם אותה אחת שראה בטיול המאורגן שהם הלכו אליו שיצאו ביחד לפנסיה. הילדים היו רחוקים, הנכדים שלהם הגיעו רק פעם בחודש מאז שסבתא מתה. הוא ביושבו על הכסא קיווה עדיין שאותה כמיהה תבוא למימושה. חיכה וזה לא בא.
רק אותה שמש המשיכה ללטף אותו. ליטוף אחרון לפני שהיא נכנסה מתחת לענן אפור וגדול, כמו משל שקוטע את החלום ומחזיר את המציאות האפורה למודעות. הוא המשיך במסעו הלוקח חלק בתת מודע אל המודע. הוא נזכר במיוחדת. זאת שפגש בשליחות לאירופה לפני עשור וחצי. איך שתי נפשות בודדות ואומללות נפגשו בבירה אירופאית, ורק למשל לילה אחד חייהם המייסרים נפגשו והפכו לתקווה זמנית. שישבו בפראג בטרקלין של המלון האפרורי, התחילו לשוחח, היא אמריקנית, והוא סוכן עסקים ישראלי מוצלח. היא אלמנה, והוא עוד הספיק להחביא את הטבעת עמוק בתוך הכיס במכנסיים שלו. הוא נזכר שהחליטו באופן ספונטני ללכת לאופרה ולתיאטרון למרות שלא הבינו מילה, שהיא הסטייל שלו, ואיך היא החזיקה לו את היד, ואחר כך בלילה הקסום, ששלג החל לרדת, ליטפה לו את הקמטים, קמטי דאגה מחלומות שלא מתגשמים. שנפרד ממנה בתחנת הרכבת למחרת, היא לא הסתכלה לאחור, ידע, שזה היה חלק מן ההסכם הלא כתוב, היא חזרה לעולמה, והוא הרגיש איך זה לחלום לא מתוך שינה, ואיך זה להתעורר למציאות חייו.
שהחל לזוז פתאום, הבין שהכלב צריך לחזור למלונה שלו. מיאה דחפה אותו, נפרדה מחברותיה הזרות. טפטוף החל לרדת, רחובות העיר נרטבו. הוא הסתכל על איך החיים והשגרה חולפים יחד עם משב הרוח הקרה על פניו, מיאה דוחפת אותו, אנשים עוברים אותו והוא, כן הוא מחכה לחלום הבא שלו ולאותה מישהי שתגשים לו אותו. חלומות.

לפני כשבוע בערך, זכיתי להזדמנות לראות את הסרט "איים אבודים" של רשף לוי. הסרט הינו סיפור על חייה של משפחה בכפר סבא בראשית שנות ה-80. סרט חמוד, חם, ישראלי ובעיקר מרגש. מומלץ בחום.

את הסרט ליווה פסקול של שירים מאותה תקופה, וגם אם הייתי בגיל ינוקא באותו עשור מגניב (המילה תפסה, אגב), עדיין נהנתי מאד מלשמוע אותו תוך כדי הצפייה בסרט.

לצערי, לא יצא פסקול רשמי לסרט, נראה, לאכזבת לא מעט צופים. לכן, לאחר מחקר קטן, בעזרת האתר הזה ובלוג הקולנוע של יאיר רוה ובצפייה בקרדיטים שבסוף הסרט הצלחתי להרכיב את רשימת השירים לפי סדר הופעתם.

אז לכל מי שחיפש ולא מצא, להלן הרשימה, במידה והשיר מופיע גם ביו-טיוב יש גם לינק.

הנכם מוזמנים להגיב ולתקן.

ושנזכה לעוד סרטים מופלאים כאלה.

רשימת השירים לפי סדר הופעתם:

1. The Lost Islands Theme – בתחילת הסרט – שמשפחה רואה ביחד.

2. Steve Miller Band – Abracadabra – בנסיעה לליל הסדר.

3. The Love Boat Theme בביצוע של מאור כהן – לפני שהם הולכים לראות את הסרט בקולנוע עמל

4. Fifth Dimension – Age Of Aquarius בקולנוע.

5. Yazoo – Only You כשנטע הולכת במסדרון בבית ספר.

6. Human League – Don't You Want Me – ארז מספר על "סבתא".

7. A Flock Of Seagulls – I ran (So Far Away) בנסיעה ב"מקרר" לים.

8. Alphaville – Forever Young נטע וארז בים בבוקר

9. Hazel O'Connor – Will You בכניסה לבית החולים "מאיר" אחרי התאונה.

10. Mike Oldfield – Moonlight Shadow במסיבת פורים במקלט.

11. Bonnie Tyler – Total Eclipse of The Heart ריקוד הסלאו בין נטע לעופר במסיבת פורים.

12. Gilbert O'Sullivan – Alone Again (Naturally) בדרך לחתונה של דוד.

13. Dexy's Midnight Runners – Come On Eileen ריקוד השורות בחתונה של דוד.

14. Foreigner – I want to Know What Love Is נטע וארז משוחחים בחתונה (ברקע).

15. Gary Jules – Mad World – ארז בצבא בלבנון.

16. Labi Siffre – It Must  Be Love – ארז נוסע במכונית למצוא את נטע, סוף הסרט.

17. Melanie Peres – Mad World – שיר הנושא של הסרט, עיבוד של אסף אמדורסקי.

סיפור ההתנדבות שלי בהודו, אוגוסט 2008:

בתמונה: משימה בלתי אפשרית 4

אני נמצא בדרמסלה, הידועה בכיוניה המרכז הישראלי בצפון הודו, או מרכז הקורסים שישראלים עושים בצפון הודו, או "יש פה מפלים וזה מגניב". הגעתי לכאן אחרי 13 שעות נסיעה מתישות באוטובוס. הנקודה המעניינת הייתה, שאחרי שהגעתי לכאן הזהירו אותי לא לקבל את הכרטיס של הספסל האחורי באמצע. זה היה מאד עוזר, כי בדיוק ירדתי מהנסיעה, אחרי שישבתי בספסל האחורי באמצע. בכל מקרה, בשלב מסוים, אחרי שהגב החליט שהוא חותך לטיול במזרח בעצמו מרוב כאבים, אמרתי, "הלך הלך קוסאמק", ונרדמתי לי בנחת במעבר של האוטובוס. כן ג'יפה, אבל איי, עברנו דברים יותר קשים מזה (אף מילה על צבא, מבטיח). אחרי חצי שעת שינה, התעוררתי מבלימת פתע של הנהג. מסתבר שטנדר עם משקל שגדול פי אלף ממנו עצר על הכביש באמצע הנסיעה. אז הלכתי לשבת עם הנהג. כן כן, בזמן הזה הוא הספיק לספר לי על כמה קר לו בקבינה. בעוד שאני אוסף את הנוזלים, ואת השלולית שנהפכתי להיות מרוב הזיעה. כדי לשפר את הרגשתי הוא הציע לי סיגריה מקומית, שלוקחת את נובלס בריצה לאחור. תענוג.

אחרי שהגענו מותשים אך שמחים, לכפר מקלוד גאנג', הבית של הממשלה הטיבית הגולה. הלכנו אחרי מישהו שאמר שיש לו אחלה גסטהאוס במחיר ממש זול. המחיר היה ממש זול, אבל אחרי שהגענו לגסטהאוס הבנו את הקאץ'. מדובר בגסטהאוס שצריך לרדת אליו 209 מדרגות שבנויות בשענטז אדריכלי של מיטב קבלני הבניה ההודים והפלשתינים. סבבה לרדת (הא הא…), אבל קשה לעלות. תוסיפו את זה שמדובר במקום יחסית גבוה (+- 3000 מטר נראה לי), תבינו באיזה מצב הגעתי למעלה. תענוג פעם שניה.

כבר מהארץ כיוונתי את עצמי לחוויה טיפה שונה מהמקובל כאן. במקום לקחת קורס באיזה שקריטציה כלשהיא, בחרתי דווקא להתנדב עם ילדים טיבטים (בעיקר אחרי שראיתי את המקום בפרק של כוכב נולד בהודו). לאחר מעט חיפושים הגעתי למקום. מדובר במעון לילדים בני חצי שנה עד 3 של הורים טיבטיים שהגיעו לא מזמן לכאן.  אני לקחתי את משמרות הצהריים – כל יום מ-1 עד 4 וחצי. ובאתי כולי תמים, שה רח, שכל חייו חונך על ידי האמא והאחיות שלו. כזה שמימיו לא הרים תינוק, בטח שלא דאג לאיזה אח קטן, התבכיין לא מעט (עד אפילו לפני הטיסה לכאן), ובטח, אבל שבטח לא חיתל תינוק. היו לי כמה בייביסיטרים, אבל לילדים יותר גדולים. שום דבר, אבל שום דבר לא מכין אותך לזה.  באט יו נוו מי! איי וואס אנ אופיסר אין דה איזראלי ארמי, אין דה טאנקס, דה בסט ארמי אין דה וורלד! אה-אה.

הדבר הראשון שעשיתי שתינוק עשה במכנסיים שלו, זה איזה סד"פ, או חנ"ם (חיבור ניתוק מהיר ללא שיריונאים שביננו) שיוריד לו את הטיטול. אבל לא. צריכים לעשות את זה לבד. אפשר להשוות את זה לפעם ראשונה… זה מהיר, מבהיל ואתה שמח שזה נגמר. כל המדריכות שם צחקו עלי, ואני ילד קטן שרק רוצה לתרום, הבנתי בפעם הראשונה מה זה תינוק. ולא, אני לא עושה את זה כי זה "יו כמה שאתה חמוד שאתה עושה את זה". יש שם כל מני ילדים חמודים. יש אחד שממש נקשרתי אליו, קוראים לו טיאמין והוא בן 2 וחצי, חכם ממש וממזר לא קטן. ואיי, סימנתי וי על ללכת שילד תלוי לך על הרגל! תענוג פעם שלישית.

החוויה עצמה היא מדהימה. ההיחשפות לתרבות אחרת, בעלת דת אחרת היא מאד עמוקה. אנחנו רגילים מחיי היום יום שלנו למוכר ולסביבה הידועה והנוחה שלנו. לא אחת, כאשר יוצאים מאותה מקום מוכר למקום זר – קורים שני דברים. אנו מעריכים יותר את מה שיש לנו בארץ, ואנו לומדים דברים חדשים וחווים חוויות שלא ניתן לקבל בארץ (נגיד, רוגע?). הטיבטים הם עם מקסים, בדומה להודים – ההסתפקות שלהם במה שיש היא ראויה להערצה. אמנם, מאד קל להתחבר לסבל של העם הטיבטי, בצורה עיוורת, ולשנוא את הסינים ה-"אנטישמיים האלה כובשים", אבל חשוב להבין גם את הצד שמנגד. לי כישראלי שחי במדינה שכובשת אוכלוסייה אחרת, חשובה ההבדלה וההבנה של כל צד אחד. זה עדיין לא אומר שהתינקות הפסיקו להתעלל לי באוזן או לפלוט עלי את מה שניסיתי להאכיל אותם.

בכל מקרה, הבילוי הקבוע עם התינוקות, והעובדה שיכולתי לעזור ולתת, ולא רק לקחת דברים (לא לריאות), היא הרגשה טובה. כן, זה מכלול של חוויות, הניתוק הזה, הטיפול בילדים, לשחק איתם, לחבק, ולקבל חיבוק – כל אלה זה שוב, דברים שאין בישראל. צריך להיות שם כדי להבין כמה זאת תחושה טובה.

הסדר יום במשמרת הוא קבוע, קיבלתי כאמור, קבוצה של יחסית בוגרים – בני שנה וחצי – שזה יותר בוגר מגבר ישראלי טיפוסי, יותר היה לי קל איתם – את זה ראו הגננות בניסיון המר שלי למנוע מתינוק לזחול באנג'י מהמרפסת, המטלות הם לשחק, ללמד, לרקוד, לתת אהבה, לנגב ת'דמעות שהם מתגעגעים להורים וכמובן, גולת הכותרת לעזור להם לעשות פיפי וקקי.

בין לבין, אפילו שרים איתם ל"כובע שלי שלוש פינות" בעברית צחה, אתה מגלה גם כמה שהתרבות והחינוך שלהם הוא שונה. אולי אני באמת לא הייתי מחובר לילדים ישראליים לפני הטיול, אבל אותו רוגע שנמצא אצל ההורים שלהם, בא לידי ביטוי בחינוך. אפילו שהם בוכים, זה מגיע מכיוון אחר – שליו יותר. ילדים זה עולם אחר, עוד תובנה לטיול הזה. רושם-רושם.

כאן גם נכנסת ההמלצה שלי, מי שמכם שלא נמשך לכאלה חוויות רוחניות, דווקא עשוי להנות יותר מהן בסופו של דבר. למשל, אתה מגלה שבכדי לשדל תינוק לעשות פיפי עושים לו "פשששש.פששששש.פששששש". לא עברו להם כמה ימים וגיליתי שזה עובד גם לבוגרים כמוני, מצאתי את עצמי עומד בגסטהאוס בשירותים ואומר לי את מילות הקסם, שמיד תורגמו לשתן מרענן, שלאחר כמה שניות תורגם לתחושה מוזרה בקיבה, שלאחר מספר שניות הפכה לקללה של "שיט, אין לי נייר טואלט". כמה שהודו מקסימה.

ההתנדבות מסתיימת ב-10 לאוגוסט (התחייבות לשבועיים). במהלכה הייתה חופשה (חופשה בתוך חופש), של 4 ימים כי הדאלי לאמה בכבודו ובעצמו מגיע לכאן להרצות. הרעיון הוא לעורר את דעת הקהל כמה שיותר, בגלל האולימפיאדה. כנראה שהפוליטיקה רודפת אותנו לכל מקום – וזהו טבע האדם לעשות בעיות.

לאחר שבועיים, הגיע הזמן לעזוב. ביום העזיבה הסבירו הגננות שעמרי הולך. זה גרר חיבוקי פרידה קורעי לב ומלאים בנזלת מצד הילדים. לאחר המשמרת הגיעו ההורים שאמרו תודה. לא כולם יודעים שם אנגלית, אבל ההכרת תודה, והידיעה שהם מעריכים את העזרה, עושה את הכול. גם אם זה נשמע אינטרסנטי, הרי, נתתי, התנדבתי, נהנתי, למדתי, העשייה של משהו שונה – במקום כל כך מדהים – עושה את כל ההבדל.
אני ממליץ בחום, לכל ישראלי, שיש לו זמן, ורצון להיחשף לדברים אחרים (חוץ מסמים קשים), לבוא ולנסות.

נ.ב
עדיין אבל, למרות הכול, אין לנו ארץ אחרת. יש לנו ארץ מקסימה, ועכשיו אפילו גם ידע בסיסי בטיפול בתינוקות.

תמונת סיום עם ההורים

טקס הפרחת בלונים מסורתי

לפני שבוע במסגרת חגיגות חג הפורים שבא עלינו לטובה שמתי את פעמיי למסיבת ה-TFN שנערכה בחמת גדר. מה צריך יותר מחג יהודי עתיק, מקום אקזוטי בקצה של ישראל, מוסיקת טראנס וקצת שמח* בכדי לחגוג עד לא ידע מי אני, ומי זה הפיל הורוד ששר לי מעל הראש*.

תגידו מיד שמדובר בעוד מסיבת טבע, של אלפי סטלנים, שכל מה שהם רוצים זה לראות ירוק בעיניים*, לשתות ושבעצם מדובר בעוד הישג נכשל של מערכת החינוך הישראלית. אולי תאמרו שהנה אלה הם הצעירים האלה, שיוצאים לקרוע את המזרח ודרום אמריקה, שמוציעים למדינה שם של "רואים את המסך המפוצל ולא בטלויזיה"*. תגידו. זה לא יעזור לכם. לכם ובטח לא למשטרה שנאלצה להתמודד עם 5,000 כאלה.

כל היופי בסיפור הוא הצורה שבא העניין מתארגן. ע', חבר "מביא מתנות מסנטה"* יקר, סיפר לי המאורע, משם ומכאן, אמרתי לעצמי מדוע לא? אחרי הכל עברה חצי שנה מאז שהייתי בהודו, וככל יוצא הודו מצוי, הנוהג לקטר כל רגע שהוא "כל כך מתגעגע לארץ הזאת", עם כל הרוגע, האושר והסיפוק במועט, אשר, למעשה, לא משתווים למציאות הישראלית הנוכחית שכוללת, מעט עושר, ונשיא לשעבר שסיפק את עצמו עם כל הא-ב'. כך יצא שהתארגנו מספר חברים, והחלטנו לחגוג את החג בחפירות וב"לספור כבשים משובטות".

מסתבר אגב, לפני שאמשיך, שכל הנושא אורגן מראש עם המשטרה. המסיבה נערכה ברישיון וזכתה לאבטחה במימון של מיטב שוטרנו. אמנם חלקם דאגו להיטמא טוב טוב בין החוגגים, על מנת למנוע פעילות "ג'ימבורי אבל בלי גננות"* של החוגגים. כן, כן, גם לי נראה החשוד הבחור המתקרחן ההוא שיש לו אוזניה באוזן.

הגעתי למקום בלילה, והמקום היה מפוצץ. המון מכוניות, המון אנשים, תחפושות ומצב רוח טוב. כל החוגגים הביאו איתם אוהלים, כסאות ומחצלות. לרגע, המקום נראה כמו עיר אוהלים, ולולא הטארק החופר ברקע והביגוד השונה, כמעט היה מדובר בוודסטוק הישראלי. רוב

הפיתרון של מערכת הביטחון לבעיית הקאסמים מעזה

האנשים היו "שמחים"*, מקצתם אפילו "הסריטו את סרט ההמשך לדמבו"*. אושר.

השוס האמיתי היה לדעתי הכניסה החופשית למעיינות החמים. אכן מעניין וכיף, במיוחד אחרי לילה שלם ללא שינה מרובה. שחזור החוויה ההודית היה בשיאו, כאשר הריח של המים, כנראה, תוצאה של קלקול קיבה של הטבע, הזכיר בצורה יפה את ריח הביצה הסרוחה שזכורה לי היטב מרחובותיה של דלהי וקילקלת. הפעם זה היה שונה, הריח הגיע כאמור ממים חמים ולא מהודי עני, נטול רגל ושפתיים.

המוסיקה הייתה טובה. מיטב הטראקים של מיטב בחורינו ושל מיטב אירופה. כן, כן, מסתבר שישראל היא מעצמת מוסיקה אלקטרונית ושנותנים לנו ריספקט בלא מעט מקומות. כנראה שזה מה שנגזר עלינו להיות, נותנים בראש לערבים בעזה, וגם לכל ה-"משתמש בקרטוניה ולא כדי למחזר"* האירופאים.

מה שיפה בטארנסים זה שמדובר בדבר בלתי נגמר. אחרי הזריחה, אנשים חפרו ברחבה, גם אחר כך. בלי הפסקה. בניגוד לסצינת המסיבות במרכז, הזאת שמספקת לכם הזמנות בלתי פוסקות של אירועי, כגון, "ענת חוגגת 74 בוילה", שבה ההופעה היא מרכיב חשוב, במסיבת הטבע הזאת לא היה כל קשר בין הופעה או מחשבה של חיצוניות לבין הריקודים. אנשים אכן עפו שם, בלי לדפוק חשבון. יש כאלה שאשכרה באמת חשבו שהם מסוגלים לעוף, למזלם, "מומין אמא"* עצרה אותם.

נשאלת השאלה, האם זה מה שדרוש היום במדינת ישראל בכדי לשמוח? או האם זה שחבר'ה צעירים בגילם (נשבע לכם שראיתי שם גם סבתא 50+-) צריכים על מנת ל"השתחרר" קצת מכל המציאות המוזרה הזאת**? גם אם העניין נראה לחלק לא ענייני, ולאלה שיוצאים למקומות אחרים כאפילו מגוחך, התופעה הזאת כל כך רחבה שהגיע הזמן אולי לחשוב אחרת לגבי היחס של החברה אליה, אך כפי שאמרו זאת רבים וטובים (זהירות גאג קומי של סטודנט למשפטים), אשאיר זאת בצריך עיון.

לקראת הצהריים העניין באמת כבר הגיע מבחינתי לסיכומו. הבאתי את עצמי למקום שהכי טוב לקצת צ'יל, התחנה המרכזית בטבריה, עוגן של יציבות בכל הבלגן הזה. כשהגעתי הביתה קראתי ב-YNET על פשיטות שהמשטרה ביצעה במסיבה, ועל איך שכוחותיו של מפקד משטרת טבריה עצרו עשרות אנשים בחשד לשימוש בחומרים "שלא צריך ללמוד איתם למבחן"*. מבלי להיכנס לשאלה אם זה טוב או לא טוב להשתמש בכאלה חומרים, עולה השאלה, אם אין למשטרה דברים יותר טובים לעסוק בהם? או שמה, יותר מסוכנים?

תחי מדינת ישראל.

אורח הכבוד מקזחסטן

* = סמים/להתמסטל/סטלה

** = קורין אלאל באח הגדול VIP

בתמונה: רגע של זהב

שלום כולם,

יש לי באופן אישי כמה הסתייגויות מאמירות ישראליות שגורות ושכיחות ונדושות. אחת מהאמירות האלה היא : "אין דברים כאלה". בדרך כלל, שתייר ישראלי ממוצע מגיע להודו הוא מיד נתקל בלא מעט דברים שהוא לא מכיר או לא חווה בעבר. לכן, במיטב המיינסטרים הישראלי, התיאורים שלו יכללו את אותה אמירה. זה נחמד בפעם הראשונה, אבל כשאתה שומע מישהו שמתלהב שהוא ראה הודי נדרס על ידי פרה, ומתאר את זה כ-"אין דברים כאלה", התגובה שלך היא לא כל כך נעימה. כי ברור שאין דברים כאלה, אף על פי, שאפשר לתארם בצורה אחרת. אתם יכולים להבין את פליאתי כאשר ברגעיי הראשונים באיי אנדמן, שמעתי את אותה אמירה מעוסה, נאמרת על ידי לא פחות מ-8 תיירים שונים. כולם אגב, ממש לא ישראלים. בעודי מסתכל על הנוף, נאנחתי קלות, קיטרתי על מר גורלי, והצטרפתי אליהם, במקהלה אוניברסאלית אחת, ואמרנו יחדיו, תוך כדי אחיזת ידיים, הדלקת נרות ושריפת פוסטרים של ג'ורג' בוש, "אין דברים כאלה".

איי אנדמן למי שלא יודע, הם למעשה רצועה של רכס וולקני תת ימי שהצ'ופצ'יק העליון שלו בולט מעל לפני המים. הרכס מצוי באוקיינוס ההודי (כמה מפתיע), באמצע הדרך בין תאילנד להודו, ומציע למעשה, חוויה סאב-טרופית, לא מוכרת, לתייר המערבי. צריך אישור מיוחד כדי להגיע לאיים, כי מסתבר שיש שם עדיין שבטים אוכלי אדם. ולא, לא מדובר על השבט הישראלי, למרות שישנם אינדיקציות כי נראו מספר ערסים שנסחפו בזרם מתאילנד ונפלטו על החוף באנדמן, תוך כדי יבבות של "וואי וואי תראה איזה פרונט יש לשבדית הזאת". עיקר האטרקציות (ולאו דווקא השבדיות), מצויות באי האבלוק, שבתרגום סימולטני פירוש שמו הוא: "אחי, חייב לנעול". בכדי להגיע לאי הזה צריך לקחת מעבורת מפורט בלייר, העיר המרכזית באיים, ואחרי מספר שעות מגיעים. חשוב מאד אגב, להביא איתכם למעבורת אוכל ושתייה. מדובר אחרי הכול במספר שעות. במידה ואתם רעבים וצמאים כמוני במהלך אותן שעות של הפלגה אדירה, אסור, אבל אסור בהחלט להתפתות לאכול משהו מהעגלות שמחכות לכם על הרציף בדרך לאי. אכילת מזון מאותם עגלות תגרום לכם לשבור את שיא העולם בריצת 20 מטר על סיפון של מעבורת, תוך כדי צעקות, "דו יו האב א טוילט פייפר". זה לא כיף.

האי עצמו מהמם. מכיוון שרצו להשאיר הכול פשוט באיים האלה, ולהתמקד כמה שיותר בהנאה, אפילו לא נתנו שמות לכפרים שעל האי. לכן, אתה דיי במהרה מוצא את עצמך בשוק של כפר מס' 3, או נוסע לחוף של כפר מס' 7 וכן הלאה. בכדי להשאיר את הסיפור עוד יותר פשוט, ניתן תמורת סכום סמלי של פחות מ-20 ש"ח ביום להשכיר לך קטנוע. כמובן שאין צורך להיות בעל רישיון, למה לך בעצם להסתבך עם תעודות? שהרי, גם ככה אף אחד לא מבין את הרישיון הישראלי החדש. בכדי לוודא שבאמת הסיפור נשאר הכי פשוט שאפשר, סללו באי הזה רק שלושה כבישים, כולם פחות או יותר שטוחים ומאד פשוטים לנהיגה. אני חייב לציין כי חווית הנהיגה בהודו היא מדהימה. כמו אהוד אולמרט, אין דין ואין דיין, וניתן לעשות פשוט  ה-כ-ל. מצד שני, אפשר להחזיר להודים האלה על כל הפעמים שהם צפרו לך ללא סיבה, ולעשות להם את מיטב הליריקות המוכרות לנו ממגרשי הכדורגל המקומיים.

את שלוש הפסקאות הנ"ל כתבתי יום לפני שנחתי לארץ. לא הספקתי לגמור לכתוב את המייל, ואמרתי לעצמי, טוב, תעשה את זה כשתנחת בארץ. עברו להם בערך שבועיים מאז, ואפשר להגיד שרק עכשיו נחתי.

בהתחלה הכול ורוד, הכול רגוע, הכול עדיין הודו. המטוס האוזבקי המתנדנד קלות עקב ההנגאובר של הטייס, חוצה את קו החוף הישראלי. אתה מיד נאנח קלות, ואפילו מתרגש ממראה תל אביב, ממראה נתיבי איילון ואפילו ממראה הזיהום באוויר. גלגלי המטוס נושקים למסלול, מחיאות כפיים סוערות, שירת, הבאנו שלום עליכם יחד עם הדיילות המקומיות, והנה מגיעה ביקורת הדרכונים. הכול סבבה עד כה, שאנטי באנטי, הכול פיקס, הכול פיקס, המזוודות שיוצאות ראשונות, ופקיד המכס שקורא לך לפתוח את התיקים. "הלו! בוא לכאן פתח לי את התיק מהר" במבטא הכי מקומי שיכול להיות. אני מייד מברך אותו ברכות, ואומר לו, "שלום ואהבה פקיד מכס חביב, ים של קארמה טובה שלוחה אליך עכשיו, בשמחה אפתח לך את תייקי, המלאים באנרגיות טובות וטהורות, פסיכוקנזיז גם לך!". בתגובה, קיבלתי מבט של "חכה, אני מכין את ערכת הבדיקה הרקטלית", ועוד קצת עצבים. אחרי חיפוש ממושך שוחררתי לדרכי, ומיד פגשתי את אימי האהובה, ואבי, שמיד הסתכל לי בעיניים כדי לבדוק כמה הם אדומות.

הנסיעה לחיפה הייתה מהנה לא פחות. נהנתי ממראה הנתיבים, ויותר מכך, מכמה שהנהג הישראלי נוהג לאט ובזהירות! כן כן, לא הייתם בהודו בכדי להבין מה זה נהיגה פסיכית לגמרי.

יום למחרת הלכתי לבנק. לסדר כלמני דברים. בדרך, כאשר אני הולך ברחובותיה המושקעים של חיפה, אני פשוט זר לקצב הישראלי. הכול מהיר, הכול יחסית גם מסודר. אתה מרגיש ממש לא שייך.

גם השירים בגלג"צ זרים לך. היה דווקא שיר חמוד של עלמה זוהר (הבת של רבקה במקרה?) שמדבר על איזה אינדיאני שמתקשר אליה באמצע הלילה. אחד הבתים גם הולך ככה:

"ואני מיליון שנות אור משם,עמוק בתוך בלבול,
עוד לא התאפסתי מאז שחזרתי מחו"ל,
אתמול ניתקו את החשמל,
חודשיים אין לי גז
עדיין מנגנת, אבל שום דבר לא זז"

ואז אחר כך, הזמרת נאלצת לבצע בחירה בין משה, חבר שלה, לבין מיגל, האינדיאני. אני לא הזדהיתי איתה, כי ברוך השם, איני צריך לבחור בין שום משה, ובהחלט בין שום מיגל. על אף החיבה הגברית הידועה בהודו, לא היה ראג' אחד שהדליק את עיני. היו כמה הודיות, אבל רובן היו נשואות כבר מגיל 9. אבל אכן, הייתה הזדהות. כי אתה עובר תהליך של התאקלמות חזרה לארץ.

אלה ממכם שלא טיילו מעל לחודש, או אלה מכם שרק הלכו לזיין קולומביאניות בדרום אמריקה, לא מבינים למה אני מתכוון. כי אולי, בהחלט, ניתן לחשוב שהודו היא רק סמים ושאנטי. אבל מי שהיה, מבין שמדובר באווירה שונה. ומה כל כך שונה? זה בהחלט הניתוק, הזדמנות שלך באמת להתחבר לעצמך, ולהקשיב למה שהבטן שלך אומרת לך, ולא רק, בבקשה אל תאכל את האוכל הזה שוב. להתחבר לאווירה בהודו, שהיא שמחה, והסתפקות במה שיש, היא בעצם כל ההבדל. מדובר בקרקע מאד נוחה להגיע לתובנות ומסקנות (דיי, מספיק לחטט באף ברמזור אדום) חשובות לגבי החיים, לגבי עצמך, ולגבי בעיקר הכול.

אז ככה זה.

הימים עוברים להם, והודו נעשית רחוקה יותר ויותר. הדירה בהרצלייה מוכנה, הלימודים או-טו-טו מתחילים.

ולפעמים, אני חייב להודות, ברגעים של יותר מדי על הראש, כל מה שצריך זה לעצום את העיניים. לעצום אותם ולהיזכר.

להיזכר בנחיתה בדלהי באמצע הלילה, ובאלעד שלא מילה את הטופס כניסה להודו, כי הוא חשב שמדובר במתן משוב לדיילת… ולהיזכר בשוק האדיר של במיין בזאר. בעיקר להיזכר גם בנסיעה לדרמסלה שהייתה סיוטית, אבל מצחיקה, בעיקר בזכות עמנואל הספרדי הסטלן והמצחיק. לחשוב על הקורסים בדרמסלה, על הישיבות, על החברים שהכרתי שם.

ואחר כך, על החיות מחמד שמעיין גידלה בבטן, ועל המדרגות הלא נגמרות בלה.

ובעיקר, על השבועיים המדהימים באיי אנדמן, עם ריצ'ארד וסטיב האירים, ג'רמי האנגלי, קרייג הסקוטי, אילייה האוקראיני… ועוד ועוד ועוד.

ובעצם אולי, במקום לקטר על ההווה הקשה, ולפנטז על העתיד המאתגר, אולי לפעמים, שווה להיטען בזיכרונות האלה, ולקבל מהם השארה ואפשרויות שונות לגבי העתיד.

כי הכול אפשרי, ואת זה, למדתי בהודו.

אתה חושב לעצמך, שכן, זה הדבר הכי נכון עבורך כרגע. הנה, אני מצאתי עבודה לא רעה, אני אגור עם ההורים כמה חודשים, ואז אחרי שאני אתקבל לתואר חלומותיי, אני אעבור לגור לבד. אה, תוכנית מושלמת. חסכונית, אחראית. אם וויתרת על טיול אחרי הצבא, או שעשית אותו במקומות סולידיים, כנראה שההורים שלך ממש שמחים. הנה, הילד טוב שלהם לא יגמור כמו מוטי בננה בציריך, ובכלל, הוא אוטוטו יהיה עורך דין, או רופא, או שיהיה לו חשבון בבנק יהב לעובדי המדינה.

בהתחלה הכל ורוד ומתוק. אמא מפנקת אותך. אתה נזכר שאוכל אינו רק קציצות חתול צבאיות. אבא שלך מתגלה כדמות חביבה, מסתבר שבכל הזמן שהיית בצבא הוא התמכר לאופרות סבון בויוה, ואתם מגלים פתיחות אמיתית של בן ואב על ידי נהימות הדדיות של "ממה שלומך כההה ממממ ננננ סססס". ממש כיף פה.

זה מתחיל עם כל מני דברים מוזרים. למשל, כשאתה נכנס לחדר שלך, ולפתע אתה רואה את המיטה שלך מסודרת עם המצעים מכיתה ג`. אתה מוצא כל מני דפים שצריכים סידור ונזנחו על ידך בתקופה שהייתה בצבא. למרבה הפתע, מצורפים אליהם פתקים מוזרים עם הטיות עוד יותר מוזרות של השם שלך.

זה ממשיך אחרי ערב שישי מהנה עם חברים בפאב. החלטת שלשם שינוי אתה מגדל ביצים וכן ניגש אל אותה בחורה שעושה לך עיניים כל הערב. היא מחייכת אליך, ואפילו משחק בשיער באצבע שלה. המראה שלה משדר, ש"כן, אני יודעת שאני נראית סוף, אבל אתה היית היחיד שלא פחד מהיופי שלי, בוא תנצל את העובדה שאבא שלי טחון בכסף ולא מרעיף אלי אהבה, ובכלל אם תזיין אותי הלילה, אני ארגיש קצת יותר טוב עם עצמי". חישוב זמנים ומרחקים קצר, מעלה שהאפשרות שהכי כדאית היא שתבואו אליך הביתה. אתה מיד משקה אותה בעוד צ`ייסר עם וויסקי משובח, כדי שהעובדה שאתה גר עם ההורים לא תהווה מחסום כלשהוא. עברו להן כמה שעות, השחר כבר עולה, שעת איסוף הנבלות מגיעה. היא חיש קל מסדרת את השיער. אתה בלי שהיא תשים לב מעיף לקבנימט את אותו פתק עם השם חיבה שכתוב בו, ובועט בחוזקה בדובי שהיה לך בכיתה ג`, שמשום מה הולך כמובן יופי עם הצבע של הכריות נוי. אתה מלווה אותה החוצה, וכאשר למרבה החרדה אתה רואה את אביך יושב בסלון.

כנראה שכחו לעדכן אותך, אבל מהרגע שעוברים את גיל 50, ההשכמות נעשות מוקדמות יותר ויותר.

טוב, לא נורא, גם ככה זה בטח יהיה רק סטוץ, אתה מסתכל אליה ובשיא השנינות אומר: "אה, אבא, זאת (השם הפרטי הולך כאן), למדנו ביחד כל הלילה". אביך עונה: "נעים מאד". היא כבר טרקה את הדלת וברחה החוצה. אתה נועל את הדלת אחריה, מסתכל אל אבא שלך, אבל שלך מסתכל אליך, ואז, באותה שניה, הקשר שלכם מתחזק עוד קצת. אביך חושב: "איזה בן אדיר יש לי, הוא הפסיק לאונן כל היום והתחיל לזיין", אתה חושב: "מה הסיכוי שהיא תחזור אלי".

החיים עם ההורים אחרי הצבא אינם דבר שמה בכך.

למשל, אמא שלך, לא מבצעת פקודות. בעצם, מסתבר, שהרמטכ"ל מקבל ממנה פקודות. "אני לא חיילת שלך!" הופך להיות משפט שגור. ומסתבר, שאתה חייב, אבל חייב לחתוך את הסלט וגם לזרוק את הצ`ופצ`קים של המלפפונים לפח. מסתבר שאי אפשר לשפוך את המיץ של הטונה על הרצפה, ושהסגירת מטבח של אמא שלך, היא שונה מאד.
לעומת זאת, אתה תשמח לדעת שהארון שלך מסודר לפעמים מעצמו, ושהדברים שלך מאורגנים מעצמם.

אז לפני שאתה צועק, עצמאות, היכן היא? נשום עמוק.

במידה והיית קרבי, או קצין קרבי (וכדאי שתהיה, כי אחרת אתה לא ישראלי אמיתי), היית נעדר בביתך קרוב לשלוש שנים לפחות. במהלכם, ההורים שלך גילו את נפלאות החיים ללא ילדים. לברי המזל, התהליך הזה התלווה באח קטן שבא לעולם, או בלתפוס דברים על חם, שאתה ממש רוצה לשכוח עכשיו. תתפלא, אבל הם חיו לא רע בלעדיך. באת להם במינונים נכונים. הם התאוששו מהמרד גיל התבגרות שלך, החדר שלך היה אחלה מחסן בתקופה הזאת, והם לא גילו לחרדתם יותר מדי "גרביים" "מוכתמות".

בזמן הזה, לא רק שהיה להם קצת יותר טוב, ולא רק שהגוזלים עפו מהקן, ההורים שלך נעשו יותר מחוברים לעצמם.

ואז חזרת להם. וזה לא פשוט. כי אתה אחרי צבא עכשיו. ואחרי שאתה בא כל 21 יום הביתה, וללא הרבה זמן, כנראה שאין זמן לריב. וכשאין זמן לריב הכל מקבל אשליה של יותר טוב. עכשיו אתה דבוק להם לתחת כל הזמן. והחופש הפתאומי שאתה מקבל, ואותו שינוי של דיסקט בראש לאזרחות, רק מביא ליותר ויותר חיכוכים, או לרצון למרוד שוב, או לחזור לצבא, או להשתגע, עדיף להשתגע.

דבר ראשון, תלמד לקבל אותם כמו שהם. הם לא ישתנו כנראה. אתה לא תשנה אותם. תזכור שגם להם היו הורים, וגם הם היו דפוקים לא פחות, תוצאה של הורים שלהם, שגם הם היו דפוקים כנראה יותר. ולכן, לא משנה כמה אמא שלך מעצבנת או כמה אבא שלך אדיש, הם לא ישתנו, ואין מה לכעוס עליהם. פשוט תסלח להם. או תעשה להם ריגשי, ככה גם תקבל יותר כסף.

בנוסף, תזכור שהם עושים הכל מאהבה. כן, העובדה שאמא שלך מסדרת לך את הארון בגדים, או שאבא שלך צועק עליך שהגיע הזמן שתעשה משהו בחיים שלך במקום לעשן דברים שעושים ריח מאד מוכר (כן, את זה עישנו בשנות ה-60), תבין שהם דואגים לך מאד. וגם אם זה נראה לך כמו מציצת דם, תיזכר איך אתה בעצמך הרחקת פעם בחורה, מרוב אהבה ותשומת לב מוגזמת. זה בסדר מה שהם עושים, זה לא קל.

אז מה עושים? חשוב אולי לנהל איזו שיחה קלה. אמנם זה רישמי מדי, ודורש לעלות רגשות, מה שלא קרה במשפחה שלך כבר קרוב לעשור, אבל התוצאות עשויות להיות לאו דווקא מביכות. תסביר להם שחשוב לך, למשל, שהם לא ייכנסו שהדלת שלך סגורה. שיש סיבה שהיא סגורה והיא פרטיות. תרמוז להם בעדינות שהם גם לא רוצים להיכנס בלי רשות לחדר, הם עלולים לגלות אותך במצבים לא ממש מרנינים. מצד שני זה גם יכול לתת להם השארה, שמצד שלישי יכול להביא לך אח קטן, אבל מי אמר שמדברים על זה בכלל?! בכל מקרה, תסביר ותנסה להעביר להם מה הקווים האדומים שלך. הם יהנהנו בראשם ויתעלמו מזה. אבל לפחות ניסית להבהיר.

זמניות היא נושא חשוב. הרי כולנו לא רוצים להיות קליפ אנושי לשיר "הילד בן 30, יש לו חום גבוה". ולכן, כולנו במירוץ הזה של פסיכומטרי, טיול, עבודה, לימודים, לצאת מהבית, לגור לבד, לרצות לזיין כמו חמור, אבל בעצם לסבול בתור סטודנט ולהתמכר לאתרי פורנו. אתה שם בסך הכל לכמה חודשים, נגיד גג שנה. גג-ג שנתיים לא יותר מזה. לפעמים שווה לנשוך את השפתיים, לקחת רגיעון של הדס ולמשיך עם החיים כמו שהם. אל תשכח. אתה לא משלם פה על שכר דירה ועל אוכל.

תקשורת זה דבר חשוב. במקום לענות: "דיי אמא, את הורסת לי את החיים!" או "אבא, זה שאתה שואל אותי מה שלומך, זה לא מספיק כדי שתראה לי שאתה אוהב אותי ומתעניין, אם כבר, תזרוק עלי כסף, ואז אני אתלונן שאתה קונה אותי בכסף", נסה לענות: "אני יודע שאתם דואגים לי, אבל אני רוצה לעשות את זה לבד". תתפלא כמה שזה משנה. ככה זה.

שסובלים, תמיד טוב לדעת שסובלים ביחד. עם כמה שהחברים שלך מספרים עד כמה החיים שלהם מושלמים עם ההורים שלהם, ועד כמה שהכל סבבה, ויש אווירה של פתיחות, תתפלא שגם אצלם הדשא נראה כמו ליגה ב` לפעמים.
ובאיך קיטור הדדי, יכול להראות את המצב במידה אופטימית יותר. לא הכל כזה גרוע.

ואם כל זה לא עוזר, רק תזכור עד כמה אתה לא ילד בדארפור, ושאתה לא גר בשדרות, ושאתה לא אהוד אולמרט.

ואם הכל לא עוזר, אז קדימה, תרחם על עצמך קצת. זה גם לא כזה רע.
אחרי הכל, עוד כמה עשרות שנים, תגרום לבן שלך לעשות אותו דבר ("אבא, עישנת סמים"?). אז תזכור עכשיו. החיים טובים, לא הכל גרוע, אתה עוד תגעגע לזה.

בהצלחה.