o84.org/me – הפינה של עמרי
Posts tagged אהבה
היי את…
יולי 25th
מונולוג של גבר מתוסכל.
היי את, כן את. לא, לא הזאת שמימינך, את. מה קורה, שכחת ממני? זה אני, היינו מדברים הרבה פעם לפני שנה. כן, נראה לך שהייתי פוצח ככה בוידוי כואב עליה? אז מה?! אני בטוח שהיא החברה הכי טובה שלך והיא נשמה. כן זה נראה ככה. מה? לא, אני יודע שיש לה אופי מהמם… טוב נו, היא גם לא מכוערת… תראי, היא מלאה והאף שלה קצת עקום. אבל אם היא החברה הכי טובה שלך אני אבין. מה? את רוצה להגיד לי משהו? לי?! נו, מצחיקולה, מה יש לך לומר לי? אה, שאני אבוא איתך לבד רגע. טוב אז תגידי לה, כי זה לא מנומס לעזוב אותה ככה. את בטוחה? כי אני לא בטוח למה היא מחייכת ככה. אוקיי… מה את אומרת? שהיא תהרוג אותך אם את תספרי לי? אז אל תספרי לי! לא, לא זה לא רעיון טוב. היא מה עלי?! שמה עיניים?! מה? כבר כמה חודשים?! אבל מה זאת אומרת כמה חודשים…? אה, ברור נו. את לא חברה טובה באמת, נמאס לך בטח לשמוע אותה מזיינת לך בשכל עלי. אז רגע, זה מה שאת אומרת? שאולי היא לא נראית טוב והיא לא כוסית אש, אבל היא מדהימה. עלק חברה טובה. טוב בסדר…. כאילו, וואו אני ממש מוחמא ממש שסיפרת לי. כן אני יודע שהיא ממש חכמה והיא כבר נרשמה לתואר השני, אבל תראי, אני לא בטוח שאני רוצה קשר עכשיו. כן אני מאד עסוק. מאד. אין לך מושג כמה העבודה הורגת אותי. בקושי יש לי זמן ללמוד! בסדר..בסדר.. אני אחשוב על זה. אבל פשוט זה משהו אחר. כן. אני פשוט חושב על דברים אחרים. טוב נו, על החיים ועל המוות. אני רוצה לומר לך משהו. כן, אנחנו מכירים כבר המון זמן. אני יודע שאני ידיד טוב שלך. טוב שנייה יש לך טלפון אני אחכה. בסדר… אה. רגע. איך קראת לו בטלפון? "מותק" ?!? "מותק, שלי ?!?!". טוב נו. ברור שאת מתנצלת שדיברת בטלפון. חבל שזה היה פאקינג 7 דקות. אההה. זה הבחור החדש שאת יוצאת איתו. מה היה לי להגיד? כלום, שאני באמת אחשוב על זה. היא באמת חכמה.
אני לא יודע כמה ממכן יודעות את זה. אבל אתן גורמות לעצים לרעוד. כן, אשכרה לרעוד. אתן גורמות לעצים לזוז בעקבות הרוח. כן הרוח. אתן גורמות לשירים ברדיו לקבל משמעות אחרת, כן, משמעות אחרת. אתן לא שמות לב. אבל שאתן הולכות אתן גורמות למי שמסתכל להרגיש. כן להרגיש. אני מבין את אלוהים. יש לו הרבה תכונות טובות לשים בבני אדם. אבל אוי, כנראה שכמה שהוא היה יצירתי שהוא ברא אתכן. אמר, טוב נו, אצלה, אצלה אני אשים את כל הדברים הטובים. הרי מלאכים זה כבר פאסה, וצריך שיהיה לו ייצוג בין בני האדם. כן, אולי שאנשים אומרים לכן את זה, אתן ישר חושבות שהם מגזימים. אבל אנחנו באמת לא מגזימים. אתן אלוהיות. רק אלוהים מסוגל ליצור משהו שהוא כל כך משמעותי. משמעותי זה יותר מיפה, יותר מחכמה ובוודאי יותר ממקסימה. אם אתן משהו משמעותי בחיים שלנו, סימן שאתן אלוהיות. בשגרת החיים שלנו שמשהו יהיה משמעותי??? זה ממש משמעותי.
בדרך כלל אנחנו ישר מוותרים. הקלישאה כמו כל קלישאה היא ידועה. מחשבות של חוסר ביטחון עצמי מלוות בטראומות של המכות שחטפת שהיית תיכוניסט. אותה תקופה, שעיצבה את חייכן כאלוהיות, עיצבה את חיינו באלה שהחליטו שנגזר גורלם ודינם להיות האלה שמסתכלים מהצד. מרגישים כמו משה. אולי היחידים שמעריכים כמה שאת אלוהית, אבל לא יכולים להיכנס לארץ המובטחת (אבל ידעו לפנטז שעות נוספות על להיכנס למקומות אחרים). מובטחת. מובטחת למי? מובטחת לכל אלה שבזנו אליהם בתיכון שיצאו איתך, התנשקו איתך, וכן, היו הסקס הראשון שלך. אלה שבצבא סיימו בר-אור ראשונים בזמן שחיפשנו את הראות שלנו בסוך מסלול הריצה. אלה שאין להם בושה לבוא במסיבות במקומות בילוי מרכזיים, לדפוק את "הצ'ייסר" שלהם ולבקש ממך את המספר, במשפט אחד, מסודר, נכון תחבירית, בלי לגמגם ובלי שברך שמאל תרעד כמו חולה פרקינסון במצב מתקדם. כן אלה. אני מוותר להם. אולי אני מוותר לך. על מה אני מוותר לך? שאת בעיקר מסוגלת לשים לב. רק אליהם.
אבל אתה חיי בעולם מערבי. עידן קפיטליסטי, שכל אחד יכול לממש את עצמו אם רק ירצה. משווקים לנו חלומות. אפשרויות. רק תקח. תלמד, תרוץ, תחייך, תאכל, תקנה, תאמין, תסתכל, תבחן, תקשיב. תתאהב. תקנא. תכעס. תקנא שוב. לא יכולים לתת לנו להסתפק במה שיש. תקווה. הם נותנים לנו תקווה. תקווה שאולי אותו רגע דמיוני יהיה מציאות. שיהיה לנו כסף, עושר, מכונית חדשה, עבודה טובה, בית גדול, סטייל, הערצה, פרסום. שאת תהיי הנערה האובדת ואנו נקום מהמקום בו אנו חולמים בהקיץ על כל אלה, ונהיה האביר על הסוס הלבן שלוקח אותך לעבר הזריחה. אוי כמה שאנו רוצים את זה. בזמן שאת הולכת וגורמת לעצים לרעוד, אנו מסתכלים מהצד. בנקודה אירונית, אנו מקנאים בעיוורים, שאלוהים, שיצר אותך כלכך מושלמת נותן להם פטור מלהסתכל עלייך. להסתכל. איך את צוחקת, איך את מתלבשת, איך את מצליחה, איך את מתקדמת, איך מסתכלים עלייך, איך מעריצים אותך, איך עוזרים, מפנים מקום, אנחנו מסתכלים עלייך. איך שאת מתעלמת. איך החלום שלנו נגמר בכתוביות שבסוף הסרט. איך המציאות מתעוררת. שוב.
אנחנו לא רוצים להתפשר. אנחנו לא רוצים לדעת שיש אחרת. הדגים בים לא מעניינים אותי. מותר לחנונים לחלום. מותר לנו פעם אחת שיגיע גם לנו. כן, את לא יודעת. זה שובר לנו את הלב כל פעם. כי אנחנו זוכרים שאסור לבני אדם לשחק עם האלים. אבל בכל זאת, פעם בכמה חודשים אנחנו מנסים. לכי תדעי. זה כמו לוטו. תקווה. זה מחזיק אסירים בכלא, אבל זה לא אמור להחזיק אנשים כמונו במציאות רגילה. שיהיה סיכוי שתשימי לב? שיהיה סיכוי שאולי את חייכת? אלי? הפעם??? בדרך כלל המציאות טופחת כמו יציאה לפרסומות בשיא המתח. היית צריכה עזרה על המחשב. רצית את הסיכום שלי. דיברת אלי, אבל הסתכלת דרכי על שאר העולם.
אז מה נשאר לנו? להסתכל. כמו אחרוני התסריטים בערוץ ויוה, עדיף תוך כדי צביטות אינסופיות בלב. אנחנו מסתכלים עלייך הולכת ברחוב, יושבת בכיתה, רצה ברחוב, אנחנו מסתכליים עלייך בפייסבוק (ומקווים שזה לא נחשב הטרדה), אנחנו עוקבים בדאגה בעיקר אחרי הסטטוס זוגיות שלך, ומקללים את האמ אמא של הזה שאת חברה שלו. אנחנו גם בוהים, ומנסים להסתיר את זה. אנחנו מקווים שלא תשימי לב.
אנחנו לא מרחמים על עצמנו. אבל אנו נהנים לפעמים להיות כמעט פתטיים. וכמו כמו הדוד מהסרט ביג לבובסקי, פאק יט, לטס גאו באולינג. אנחנו יודעים מה אנחנו. אנחנו יודעים שלמרות התסריט המוכן מראש לאיך אני ואת נצא לפנסיה מאושרים, אנחנו נסתדר גם בלעדייך. בניגוד לאלה שרודפים אחרייך כל הזמן, אנו יודעים מה אנחנו שווים, גם אם הידיעה הזאת לא משפרת את ההרגשה. אנחנו מודעים לזה.
הכי גרוע זה שאנחנו באמת הופכים להיות ידידים. פרס תנחומים. התעלנו על עצמנו, הצלחנו לעזור את האומץ, אבל זה לא יצא כמו שצריך. כי כן, אהבת את התכונות הטובות שלנו, אבל זה חמוד. זה חמוד אבל. אבל מה? אתה חמוד, ואני רוצה שנשאר ידידים – את אומרת. איפה שאחר היה חותך, או אומר - לא מתאים. אנו כמובן נדע לומר תודה על מה שיש. אם מילא זה היה נחמד לחלום ולא לעשות כלום, או לנסות ולקבל לא. להיות ידיד שלך זה העונש הכי גדול. כל פעם שאת משתפת, אנחנו, איך לומר את זה, עושים פרצוף של החתול מהסרט של שרק, שאולי תשימי לב. חברים שלנו צוחקים עלינו. קיבלנו את אפלטון ליום הולדת, וכמה שאני נהנה להחזיק לך את היד, או כמה שאת אוהבת לבכות לי על הכתף, כל מה שאני רוצה זה לקרוע את החולצה מעלייך ולנשק אותך כמו שכל האפסים ששברו לך את הלב לא עשו. אבל אני ידיד. רק ידיד. שזה יותר טוב מכלום, או יותר טוב מרק להסתכל. אבל. יש לנו משהו חשוב להגיד לך עכשיו, את, הידידה הטובה.
היי את, תסתמי את הפה ותקשיבי לי טוב טוב. כבר שנה ומשהו שאני מקשיב לך. אני איתך בקשר. את אומרת לי כמה שאני חמוד ומדהים. נמאס לי מהמחמאות האלה. לא לא, אני לא השתגעתי. תקשיבי לי שניה. את הבחורה הכי יפה כאן בסביבה. אם לא שמת לב. כולם כאן מסביב מתים שתהיה להם הזדמנות לדבר איתך. והוא? הוא יורק עלייך בסיבוב. תקשיבי לי. אני לא יכול לסבול את זה יותר. יש סיבה שאני מסתובב איתך כל הזמן. תפתחי את העיניים. לא עוד שיחות כאלה. יש סיבה שאני מזהה אם הסתפרת או אם השמלה הזאת חדשה. יש סיבה שכל פעם שאני מדבר איתך אני משחק עם הידיים כמו מטומטם. כן יש סיבה גם לזה שאני עונה אחרי צלצול אחד בטון של מינימאוס. אולי פעם אחת ולתמיד תביני… תביני שאני מאוהב.
ט"ו באב שמח!
מה אילו.
יוני 5th
דני הוא בחור מוצלח. ככה הוא חושב. רק לפני שבועיים הוא ציין את יום הולדתו ה-34. הוא תמיד צחק עם אשתו שאף פעם לא היה לו כלב שמזיז את הראש באוטו. שזה תמיד היה משהו של ערסים. הנה, יום אחרי מסיבת ההפתעה שהיא ארגנה לו, והבן שלו בן ה-8, הביא לו לאוטו כלב כזה ושם לו את זה על הדשבורד. כבר שבועיים שהוא נכנס לאוטו ורואה את הכלב שמזיז את הראש למעלה ולמטה. הכלב הזה מלווה אותו כל יום לעבודה. דני משוויץ בעבודה שלו. לכמה בני 34 הציעו להיות סגן נשיא בחברה מובילה? בגיל 34 דני מרגיש כמו החלום הישראלי. קצין קרבי, סרן במילואים ביחידה מובחרת, איש עסקים מאד מצליח, תפקיד נחשק, רכב ספורטיבי, אישה יפה ומצליחה ובן קטן שכל פעם מצליח לרגש אותו. בשנה האחרונה דני קנה בית צמוד קרקע באחד המושבים שליד הים. דני שתמיד עסק בפעילות ספורטיבית אהב את הים, ואת הבוקר הזה כמו רבים אחרים פתח בריצה וטבילה בים המלוח. מלקחת זריזה, נשיקה לאישה שלקחה את הבן לבית ספר, והוא נכנס לאוטו שלו. לא אכפת לו מהפקקים על כביש החוף, הוא כבר הגיע לשלב שאת הדין וחשבון היחידי הוא צריך לספק לבוס, והוא עוד לא החליט אם מדובר באלוהים, בבוס האמיתי שלו או באגו שלו. איתות שמאלה והוא עלה על הכביש. לחיצה על מערכת הבידור באוטו וקולות של משה פרץ בהופעה בוקעים מבעד לסראונד המושלם שיש באוטו, מערכת שעלתה לו עוד 4000 ש"ח, אבל איי, חיים פעם אחת אמר למוכר.
דני משייט לו בנוחות על הכביש, הכלב המשיך להנהן. הוא כל פעם מתפלא מהאחיזה המופלאה שיש לרכב הזה. כמה תחכום יוכלים גרמנים לדחוף לאוטו אחד חשב לעצמו. אחרי כמה דקות הוא החליט שנמאס לו ממשה פרץ. הגנים הקיבוצינקים שלו עשו את שלהם. הוא לא החשיב את עצמו לאליטה, או חס וחיליה לגזען, אבל היה משהו בסלסולים שלא התאים לבוקר הזה. גם ככה היה מעונן חלקית, וכנראה היעדר השמש הזמני השפיע על שיקול דעתו. בנתיים בקע קול מהאייפון שלו שהקריא לו את סדר היום שלו. דני היה פריק של גאדג'טים, והיה גאה שמצא את האפליקציה הגאונית הזאת שחוסכת לו לפחות שעה ביום ועצבים עם המזכירה שלו, שמזמן רצה לפטר. המילים הוא לקוניות ופשוטות. "שתיים בצהריים, פגישה שוטף עם המנכ"ל". אין כמו להתחיל את השבוע בלו"ז רגוע חשב לעצמו. הוא לחץ ליד ההגה על הרדיו, קיווה לתפוס את גלגל"צ. הוא לחץ והקשיב. הכלב הנהן לו, למעלה למטה.
פעם, המפקד שלו בצבא אמר לו שנוהגים הגוף נכנס למדיטציה. אבל מה שכן, הוא לא זוכר מה קרה בדקות שהוא הקשיב לשיר. הוא מצא את עצמו כמה קילומטרים דרומה יותר. הוא הרגיש דמעות. הוא הבין שהיה משהו בשיר הזה שגרם להן. דני היה בשוק? דמעות? הוא? אבל הוא נזכר והבין. זה היה לקראת סוף השירות הצבאי. הוא היה מאוהב בה עד סוף הראש. הוא רצה להתחתן איתה. הוא עשה הכל בשבילה. תמיד ששואלים אותו על התקופה הזאת דני העדיף לא לספר. בהתחלה זה נראה לו משהו כמו סרט רומנטי כתוב בקפידה. בהמשך הוא לא הבין את כל הרמזים שאמרו לו את זה. הוא רץ אחריה, החמיא לה, שינה את הלו"ז שלא ללא הרף. הוא בהתחלה אפילו קיבל את זה שהיא הציגה אותו בתור הידיד שלה. "היא באה ממשפחה שמרנית" חשב לעצמו וקיבל את זה. גם השיחות החשודות שלה באמצע הלילה לא הטרידו את מנוחתו. הדקות שבן היה בחרדה היו כלום לעומת הרגע שיכל לחבק אותה בלילה ולעשות איתה אהבה. גם שצעקה עליו קיבל את זה בהבנה. הוא קיבל את הכל בהבנה. הוא זוכר את הימים שהיא הייתה עצובה, והוא ניסה לשמח אותה, והיא נשארה עצובה. דני עקף את האוטו וחזר לנתיב הימני, כבר לא דוהר במהירות כפי שהיה רגיל, כל יום בדרך לעבודה. הכלב על הדאשבורד הנהן אליו כל הזמן, ודני כמו מנסה למצוא תירוצים להתנהגות המוזרה שלו, לא הפסיק לבכות. ומה אילו? אולי אני טועה, אמר לעצמו. אולי באמת הייתי צריך להתאמץ יותר. זה לא שבת זוגו הנוכחית לא טובה מספיק, הוא ידע שהיא מושלמת, אבל איתה לא היה צריך להתאמץ. היא התאהבה בו בזכות הדני החדש שהיה. בדני הישן, שהיה בראשית דרכו היא לא הייתה מסוגלת להתמודד. דני המשיך לנהוג, אחוז טירוף, יודע, שבסך הכל ככה זה החיים. דני לא ציפה להחזיר את הזמן אחורה, דני ידע שהמסלול הנוכחי שלו בחיים הוא הנכון, אבל לרגע הכל נראה בשביל דני מוחשי. הנגיעות בה, השיחות, האכזבות, העובדה שלא היה משהו שעשה, שלא היה מספיק טוב בשבילה. עדיין, דני ידע, בסתר ליבו שאולי יש אפשרות, אולי יש שם בחיים דלת שאם היה שם לב אליה, היום הוא היה במסלול שונה. הכלב הנהן אליו בהבנה, כאילו מנסה להוציא אותו מטירוף המחשבות הזה כדי להתריע לו שהוא הגיעה למחלף גלילות שבו הוא צריך לרדת. מקום העבודה נמצא בפארק תעשייה לא רחוק, יש לו עוד 5 דקות להגיע לשם ולהיות מאופס. המוזיקה ברדיו התחלפה לחדשות, ודני הרכיב את משקפי השמש. הוא טרק את הכלב, בודק שהכל יושב עליו בסדר, החולצה, החגורה, התיק מנהלים האופנתי. סמס באייפון. דני מסתכל. "שיהיה לך שבוע טוב אהובי". השולחת היא אשתו. דני מסתכל בענן שמסתיר את השמש, כבר סתיו. עוד שנה עברה. הכלב מהנהן אליו ואז מפסיק. דני ממשיך.
חלומות
מרץ 12th
סיפור קצר + שיר.
הוא כבר לא האמין שמשהו טוב ייצא מהיום הזה. המטפלת הפיליפינית שלו, מיאה הגיע כרגיל באיחור. "מה את חושבת שאני הכלב שלך שאת צריכה להוציא אותו לסיבוב?" צעק עליה. מיאה לא ממש מבינה עברית, אבל הסבירו לה שהטיפוס הזקן הזה מאד עצבני ושלא תעשה מזה עניין. אחרי מספר דקות שהושיבה אותו על הספסל בגן הציבורי, חשב שזה כמו מגרש משחקים לכלבים. הוא עוד הצליח לזהות את משה וחיים החברים שלו יושבים על הכיסאות גלגלים שלהם מולו, ואת מיאה מדברת עם החברות שלה, המטפלות שלהם בשפה שאף אחד לא מבין. זה היה תחילת חודש מאי. השמש האביבית הצליחה ללטף את עורו הזקן, וציוצי הציפורים הקנו לאווירה מעט אופטימיות. הוא כבר היה קרוב לגיל 80. בזמן שהוא התרכז על איזו נקודה, בוהה ונותן לרוח לגעת לו בפנים ולצנן אותו מעט, זיהה ילדה, כנראה קרוב לגיל 15, עם שיער שחור, ארוך, שתי צמות ועניים שהוא לא שלא לשכוח. למזלו, מרוב צביטות בלב, כבר אין כאב. אבל הוא נזכר.
תמיד אמרו עליו שיש לו לב גדול. לא היה בן אדם אחד שהוא לא היה מוכן לעזור לו. גם אליה זה היה אותו דבר. הרבה בחורות עברו בין זרועותיו, אבל דווקא היא ידעה למשוך את תשומת הלב שלו. הוא לא ישכח את הפעם הראשונה שפגש אותה. הוא היה חייל משוחרר שנמצא בטיול בהודו הרחוקה. שם, בין העוני והלכלוך של רחובו ורנסי על גדול הגנגס, זיהה אותה, משחקת עם ילדים הודים קטנים. כפות רגליה היחפות, השמלה בצבע אדמדם ולבוש השל המסורתי רק גרמו ליופי שלה לזרוח, ממש כמו צבע בסרט שחור-לבן. לא היה לו את האומץ לפנות אליה. המחשבה של "מה אני צריך להפריע לה" עברה לו שוב בראש. מיד זכר שהיו גם נסיבות מקלות לעניין. חבריו דחקו בו להזדרז כדי שיוכלו להספיק לרכבת בזמן. חודש בערך לאחר מכן, בדרך חזרה לדלהי, ירד בכוונה בוורנסי. הוא חשב לעצמו שאולי יש איזה סיכוי למצוא אותה שוב. יומיים הלך וישב באותו מיקום שבו ראה אותה לראשונה, אבל חוץ משמש וילדים הודיים, נערת חלומותיו לא הייתה שם.
גם שהחליט להירשם לתואר בהנדסת חשמל, לא ציפה שדווקא שם הוא יפגוש אותה, קווי הדמיון היו ברורים, על אף הזמן שעבר. הוא זוכר איך הוא יצא מעוד הרצאה ארוכה ומיגעת. המדשאות הירוקות היו מלאים בסטודנטים חולמים כמוהו. טרודים על הספרים ועל הסיכומים. על אף אהבתו ללימודים, הוא הרגיש שמשהו חסר לו. כמו היום, כך אז, האביב היה בשיאו. הסטודנטים חזרו מחופשת מבחנים עמוסה לסמסטר חדש, נוסף ומאתגר. הוא הושיט את ידו לילקוט הגב שלו בכדי להוציא בקבוק מים להרוות את צימאונו. כשר סובב את הראש קלט אותה. זאת הייתה אותה אחת שלומדת איתו בקורס הבחירה. שיער כרה קצר, קצת נמשים וחיוך כובש. היא נופפה לו לשלום כאשר זיהתה אותו, והוא מהר מאד נופף גם בחזרה. היא סימנה לו עם האצבע שלה שיבוא אליה. הוא מהר מאד גם הסתדר והעביר את ה-25 מטרים בינו לבינה בבדיקה שהוא מסודר, בלי לכלוך על הפנים וכמובן שהחנות סגורה ואטומה. הוא התקרב אליה ונשק לה לחיי בידידות. הצחיק אותו שהיא תמיד הושיטה את הלחי, ואף פעם לא נישקה אותו בעצמה. כמו חוק זה היה. היא הזכירה לו כמה הוא הצחיק אותה בשיעור האחרון. הם המשיכו להיפגש. כעבור מספר שבועות הוא החליט לנסות להזמין אותה לצאת לראות סרט. כמו כל דבר שהוא עושה, הדבר גרר תכנון מעמיק ולא מעט חזרות. הם קבעו לאחרי השיעור לשבת בספריה. לפני שהספיק לפתוח את פיו, היא אמרה לו שיש לה משהו שדיי מציק לה בתקופה האחרונה. המוח שלו התחיל להריץ תסריטים. כנראה שזאת הסיבה שהיא הייתה מרוחקת לאחרונה. "אתה ממש חמוד ונחמד אלי", "אבל אני ממש דפוקה, אני ממש מקרה סעד, אתה לא רוצה את זה" הוא, שמיד רצה להגיד לה שהוא כן רוצה, שתק לאחר ששמע את המשפט האחרון. "וכבר יש לי מישהו". אז אולי עדיף הסכים איתה "שיתרחקו קצת" כדי "שהוא לא ייפגע, לא מגיע לו – שהוא כזה נשמה שהיא תתנהג אליו ככה…"
מיאה ממשיכה לקטר לחברות שלה. רק מטון דבריה ומאיך שהיא מצביעה עליו בסתר, הוא הבין שהוא מושא הקיטורים. השמש שכבר הייתה בשיא מרומה, סימן שכבר חצי היום, הוציאה אותו מהצל של העץ הגבוה, וחשפה אותו לקרניה. השנייה שיצא מן הצל אל האור הוציאה אותו מחלומותיו. זאת אכן הייתה תופעה חוזרת בגילו המתקדם. במקום להתמודד עם שלהיי חייו, היה חולם בהקיץ. הוא שבע מעצות של אלה שאמרו לו שכדי שיפסיק לחשוב על מה היה קורה אילו, ושיתחיל לחיות את חייו. אבל הוא, העדיף לחיות את חייו בחלומותיו.
גם שאמר את המילים "הרי את מקודשת לי" עד אשר הוריד אותה בעדינות לקברה, הוא חלם. חלומות שלא העז לספר לחברה הטובה ביותר שלו, שאותה כל הזמן רק חיבב. היא עשתה לו ילדים, והוא חלם. חלם שיגיע אותו רגע וישנה את חייו מן הקצה אל הקצה. רגע שגם עכשיו, כאשר הוא יושב על הכסא שלו, בטוח שהוא עוד רגע יגיע. הוא מחכה, אבל החלום לא מתגשם. מפעם לפעם הוא זיהה את ההזדמנויות. המורה של הילד שלו הייתה טיפוס שיתאים לקטגוריה. כך גם אותה אחת שראה בטיול המאורגן שהם הלכו אליו שיצאו ביחד לפנסיה. הילדים היו רחוקים, הנכדים שלהם הגיעו רק פעם בחודש מאז שסבתא מתה. הוא ביושבו על הכסא קיווה עדיין שאותה כמיהה תבוא למימושה. חיכה וזה לא בא.
רק אותה שמש המשיכה ללטף אותו. ליטוף אחרון לפני שהיא נכנסה מתחת לענן אפור וגדול, כמו משל שקוטע את החלום ומחזיר את המציאות האפורה למודעות. הוא המשיך במסעו הלוקח חלק בתת מודע אל המודע. הוא נזכר במיוחדת. זאת שפגש בשליחות לאירופה לפני עשור וחצי. איך שתי נפשות בודדות ואומללות נפגשו בבירה אירופאית, ורק למשל לילה אחד חייהם המייסרים נפגשו והפכו לתקווה זמנית. שישבו בפראג בטרקלין של המלון האפרורי, התחילו לשוחח, היא אמריקנית, והוא סוכן עסקים ישראלי מוצלח. היא אלמנה, והוא עוד הספיק להחביא את הטבעת עמוק בתוך הכיס במכנסיים שלו. הוא נזכר שהחליטו באופן ספונטני ללכת לאופרה ולתיאטרון למרות שלא הבינו מילה, שהיא הסטייל שלו, ואיך היא החזיקה לו את היד, ואחר כך בלילה הקסום, ששלג החל לרדת, ליטפה לו את הקמטים, קמטי דאגה מחלומות שלא מתגשמים. שנפרד ממנה בתחנת הרכבת למחרת, היא לא הסתכלה לאחור, ידע, שזה היה חלק מן ההסכם הלא כתוב, היא חזרה לעולמה, והוא הרגיש איך זה לחלום לא מתוך שינה, ואיך זה להתעורר למציאות חייו.
שהחל לזוז פתאום, הבין שהכלב צריך לחזור למלונה שלו. מיאה דחפה אותו, נפרדה מחברותיה הזרות. טפטוף החל לרדת, רחובות העיר נרטבו. הוא הסתכל על איך החיים והשגרה חולפים יחד עם משב הרוח הקרה על פניו, מיאה דוחפת אותו, אנשים עוברים אותו והוא, כן הוא מחכה לחלום הבא שלו ולאותה מישהי שתגשים לו אותו. חלומות.
פסקול הסרט "איים אבודים"
אפר' 22nd
לפני כשבוע בערך, זכיתי להזדמנות לראות את הסרט "איים אבודים" של רשף לוי. הסרט הינו סיפור על חייה של משפחה בכפר סבא בראשית שנות ה-80. סרט חמוד, חם, ישראלי ובעיקר מרגש. מומלץ בחום.
את הסרט ליווה פסקול של שירים מאותה תקופה, וגם אם הייתי בגיל ינוקא באותו עשור מגניב (המילה תפסה, אגב), עדיין נהנתי מאד מלשמוע אותו תוך כדי הצפייה בסרט.
לצערי, לא יצא פסקול רשמי לסרט, נראה, לאכזבת לא מעט צופים. לכן, לאחר מחקר קטן, בעזרת האתר הזה ובלוג הקולנוע של יאיר רוה ובצפייה בקרדיטים שבסוף הסרט הצלחתי להרכיב את רשימת השירים לפי סדר הופעתם.
אז לכל מי שחיפש ולא מצא, להלן הרשימה, במידה והשיר מופיע גם ביו-טיוב יש גם לינק.
הנכם מוזמנים להגיב ולתקן.
ושנזכה לעוד סרטים מופלאים כאלה.
רשימת השירים לפי סדר הופעתם:
1. The Lost Islands Theme – בתחילת הסרט – שמשפחה רואה ביחד.
2. Steve Miller Band – Abracadabra – בנסיעה לליל הסדר. More >
ההתנדבות בהודו
מרץ 31st
סיפור ההתנדבות שלי בהודו, אוגוסט 2008:
בתמונה: משימה בלתי אפשרית 4
אני נמצא בדרמסלה, הידועה בכיוניה המרכז הישראלי בצפון הודו, או מרכז הקורסים שישראלים עושים בצפון הודו, או "יש פה מפלים וזה מגניב". הגעתי לכאן אחרי 13 שעות נסיעה מתישות באוטובוס. הנקודה המעניינת הייתה, שאחרי שהגעתי לכאן הזהירו אותי לא לקבל את הכרטיס של הספסל האחורי באמצע. זה היה מאד עוזר, כי בדיוק ירדתי מהנסיעה, אחרי שישבתי בספסל האחורי באמצע. בכל מקרה, בשלב מסוים, אחרי שהגב החליט שהוא חותך לטיול במזרח בעצמו מרוב כאבים, אמרתי, "הלך הלך קוסאמק", ונרדמתי לי בנחת במעבר של האוטובוס. כן ג'יפה, אבל איי, עברנו דברים יותר קשים מזה (אף מילה על צבא, מבטיח). אחרי חצי שעת שינה, התעוררתי מבלימת פתע של הנהג. מסתבר שטנדר עם משקל שגדול פי אלף ממנו עצר על הכביש באמצע הנסיעה. אז הלכתי לשבת עם הנהג. כן כן, בזמן הזה הוא הספיק לספר לי על כמה קר לו בקבינה. בעוד שאני אוסף את הנוזלים, ואת השלולית שנהפכתי להיות מרוב הזיעה. כדי לשפר את הרגשתי הוא הציע לי סיגריה מקומית, שלוקחת את נובלס בריצה לאחור. תענוג.
אחרי שהגענו מותשים אך שמחים, לכפר מקלוד גאנג', הבית של הממשלה הטיבית הגולה. הלכנו אחרי מישהו שאמר שיש לו אחלה גסטהאוס במחיר ממש זול. המחיר היה ממש זול, אבל אחרי שהגענו לגסטהאוס הבנו את הקאץ'. מדובר בגסטהאוס שצריך לרדת אליו 209 מדרגות שבנויות בשענטז אדריכלי של מיטב קבלני הבניה ההודים והפלשתינים. סבבה לרדת (הא הא…), אבל קשה לעלות. תוסיפו את זה שמדובר במקום יחסית גבוה (+- 3000 מטר נראה לי), תבינו באיזה מצב הגעתי למעלה. תענוג פעם שניה.
כבר מהארץ כיוונתי את עצמי לחוויה טיפה שונה מהמקובל כאן. במקום לקחת קורס באיזה שקריטציה כלשהיא, בחרתי דווקא להתנדב עם ילדים טיבטים (בעיקר אחרי שראיתי את המקום בפרק של כוכב נולד בהודו). לאחר מעט חיפושים הגעתי למקום. More >
טראנס בשביל האומות
מרץ 13th
טקס הפרחת בלונים מסורתי
לפני שבוע במסגרת חגיגות חג הפורים שבא עלינו לטובה שמתי את פעמיי למסיבת ה-TFN שנערכה בחמת גדר. מה צריך יותר מחג יהודי עתיק, מקום אקזוטי בקצה של ישראל, מוסיקת טראנס וקצת שמח* בכדי לחגוג עד לא ידע מי אני, ומי זה הפיל הורוד ששר לי מעל הראש*.
תגידו מיד שמדובר בעוד מסיבת טבע, של אלפי סטלנים, שכל מה שהם רוצים זה לראות ירוק בעיניים*, לשתות ושבעצם מדובר בעוד הישג נכשל של מערכת החינוך הישראלית. אולי תאמרו שהנה אלה הם הצעירים האלה, שיוצאים לקרוע את המזרח ודרום אמריקה, שמוציעים למדינה שם של "רואים את המסך המפוצל ולא בטלויזיה"*. תגידו. זה לא יעזור לכם. לכם ובטח לא למשטרה שנאלצה להתמודד עם 5,000 כאלה. More >
מכתב החזרה מהודו
מרץ 9th
בתמונה: רגע של זהב
שלום כולם,
יש לי באופן אישי כמה הסתייגויות מאמירות ישראליות שגורות ושכיחות ונדושות. אחת מהאמירות האלה היא : "אין דברים כאלה". בדרך כלל, שתייר ישראלי ממוצע מגיע להודו הוא מיד נתקל בלא מעט דברים שהוא לא מכיר או לא חווה בעבר. לכן, במיטב המיינסטרים הישראלי, התיאורים שלו יכללו את אותה אמירה. זה נחמד בפעם הראשונה, אבל כשאתה שומע מישהו שמתלהב שהוא ראה הודי נדרס על ידי פרה, ומתאר את זה כ-"אין דברים כאלה", התגובה שלך היא לא כל כך נעימה. כי ברור שאין דברים כאלה, אף על פי, שאפשר לתארם בצורה אחרת. אתם יכולים להבין את פליאתי כאשר ברגעיי הראשונים באיי אנדמן, שמעתי את אותה אמירה מעוסה, נאמרת על ידי לא פחות מ-8 תיירים שונים. כולם אגב, ממש לא ישראלים. בעודי מסתכל על הנוף, נאנחתי קלות, קיטרתי על מר גורלי, והצטרפתי אליהם, במקהלה אוניברסאלית אחת, ואמרנו יחדיו, תוך כדי אחיזת ידיים, הדלקת נרות ושריפת פוסטרים של ג'ורג' בוש, "אין דברים כאלה". More >
מדריך למחייה עם ההורים
פבר' 28th
אתה חושב לעצמך, שכן, זה הדבר הכי נכון עבורך כרגע. הנה, אני מצאתי עבודה לא רעה, אני אגור עם ההורים כמה חודשים, ואז אחרי שאני אתקבל לתואר חלומותיי, אני אעבור לגור לבד. אה, תוכנית מושלמת. חסכונית, אחראית. אם וויתרת על טיול אחרי הצבא, או שעשית אותו במקומות סולידיים, כנראה שההורים שלך ממש שמחים. הנה, הילד טוב שלהם לא יגמור כמו מוטי בננה בציריך, ובכלל, הוא אוטוטו יהיה עורך דין, או רופא, או שיהיה לו חשבון בבנק יהב לעובדי המדינה.
בהתחלה הכל ורוד ומתוק. אמא מפנקת אותך. אתה נזכר שאוכל אינו רק קציצות חתול צבאיות. אבא שלך מתגלה כדמות חביבה, מסתבר שבכל הזמן שהיית בצבא הוא התמכר לאופרות סבון בויוה, ואתם מגלים פתיחות אמיתית של בן ואב על ידי נהימות הדדיות של "ממה שלומך כההה ממממ ננננ סססס". ממש כיף פה.
זה מתחיל עם כל מני דברים מוזרים. למשל, כשאתה נכנס לחדר שלך, ולפתע אתה רואה את המיטה שלך מסודרת עם המצעים מכיתה ג`. אתה מוצא כל מני דפים שצריכים סידור ונזנחו על ידך בתקופה שהייתה בצבא. למרבה הפתע, מצורפים אליהם פתקים מוזרים עם הטיות עוד יותר מוזרות של השם שלך.
זה ממשיך אחרי ערב שישי מהנה עם חברים בפאב. החלטת שלשם שינוי אתה מגדל ביצים וכן ניגש אל אותה בחורה שעושה לך עיניים כל הערב. היא מחייכת אליך, ואפילו משחק בשיער באצבע שלה. המראה שלה משדר, ש"כן, אני יודעת שאני נראית סוף, אבל אתה היית היחיד שלא פחד מהיופי שלי, בוא תנצל את העובדה שאבא שלי טחון בכסף ולא מרעיף אלי אהבה, ובכלל אם תזיין אותי הלילה, אני ארגיש קצת יותר טוב עם עצמי". חישוב זמנים ומרחקים קצר, מעלה שהאפשרות שהכי כדאית היא שתבואו אליך הביתה. אתה מיד משקה אותה בעוד צ`ייסר עם וויסקי משובח, כדי שהעובדה שאתה גר עם ההורים לא תהווה מחסום כלשהוא. עברו להן כמה שעות, השחר כבר עולה, שעת איסוף הנבלות מגיעה. היא חיש קל מסדרת את השיער. אתה בלי שהיא תשים לב מעיף לקבנימט את אותו פתק עם השם חיבה שכתוב בו, ובועט בחוזקה בדובי שהיה לך בכיתה ג`, שמשום מה הולך כמובן יופי עם הצבע של הכריות נוי. אתה מלווה אותה החוצה, וכאשר למרבה החרדה אתה רואה את אביך יושב בסלון.
More >
תגובות אחרונות