Just Me
o84.org/me – הפינה של עמרי
זהירות חומוס – סיפור קצרצר
ספט' 29th
כל יום מחדש מושיק עושה את אותה פעולה. הוא מחכה שאבא שלו יתעורר, כאשר הוא מודע שהוא הולך להעיר אותו ברגע שיחלוף ליד דלתו. בדרך כלל אבא פותח את הדלת ומילל פנימה "מושיק תקום, כבר שש ורבע". כל פעם אבא לא שם לב שמושיק כבר יושב, מחכה שאולי הפעם ישים לב שהוא חצי לבוש ומוכן. מושיק רכס את מכנס הג'ינס עבודה שלו, בעוד הדלת נפתחה. הפעם זה לא היה מושיק, אלא אמא של מושיק, ברכה, שצרחה לתוך החדר שאבא לא בהכרה ושייוצא לו קצף מהפה. מושיק, שלרגע, השינוי מציאות כפוי הזה הכניס אותו למצב של שוק, עץ לו רץ לו לחדר השינה. אביו, נראה חצי יושב על המיטה, חצי שכוב על השטיח מקיר לקיר שסבב את המיטה של הוריו. מה שהפתיע אותו, ביחס הפוך להיסטריה של אמו, הוא שאבא נראה דיי בסדר. כלומר, אמנם יצא לו קצף מהפה, והאישונים שלו הזכירו למושיק את העישונים שלו מקולומביה, אבל תנועות ידיו הנמרצות של אביו, הראו לו שהעניין חיי ודיי בועט. מושיק ניגש לאביו, אוחז בראשו, משחזר את הסכימת טיפול בפצוע שלמד ביחידת השדה בה שירת בצבא. "אבא, אבא, אתה בסדר? אתה שומע אותי?! זה מושיק, מה קרה לך?". אביו, ניסה לומר משהו לבנו, מושיק, אבל הקצף והג'יפה שיצאו לו מהפה חסמו את אפשרות ההבנה של פשר חציי המילים שהוציא. מושיק התגבר על תחושת הגועל שלו ודחף את האצבעות שלו לתוך פיו של אביו. הוא הוציא את רוב העניינים משם, מתוך כוונה שאביו יאכל לתקשר עימו. בעודו מחזיק את ראשו של אביו, כפי שאביו החזיק את ראשו שמושיק היה תינוק והיה מרים אותו הכי גבוה בעולם כמו אווירון, למרות שמושיק פחד מזה, דחף מושיק את האצבעות בכל מני צורות. פעם אחת בסיבוב. פעם אחת בדוח, יענו ישר. מושיק יכל ממש לראות איך מה שיוצא מהפה של אביו, דמה יותר ויותר למין מזון משובח. הוא אכן היה בצבע הנכון, והיה בו מרקם של פפריקה אדומה. מושיק לא הבין מה פשר העניין, אבל המשיך והמשיך לחפור פנימה. אמא של מושיק, ברכה, צרחה לתוך הטלפון למגן דוד אדום שיבואו כבר. "מושיק, אני לא מבינה את המגן דוד אדום האלה, מה זה שמו אותי בהמתנה בזמן שאבא שלך מת, מושיק תעשה משהו!". מושיק צרח על אימו "אמא תסתמי את הפה, לא יפה לצרוח שאוכלים, תראי כמה חומוס יוצא לאבא מהפה". אמא ברכה, רואת חשבון קשת יום בעיסוקייה, הסתכלה ולא יכלה להאמין. מושיק, בנה. מנגב חומוס מתוך הפה של אבא שלו. לא רק שהוא מנגב, הוא כבר חבש כפפות כאלה כמו של רופאי שיניים, והתחיל למלא אריזות שקופות. אם היה דבר אחד שברכה ידעה, זה איך לעשות כסף. מיד רצה והדפיסה מדבקות ענקיות "חומוס סגולה! ברכה לחיים ארוכים, זוגיות, ילדים ועושר – ישר מתוך פיו של הרבי הצדיק משה בן צדוק שליט"א". מושיק, סיים למלא חבילה עשירית.
אביו של משה, מושיק. נרגע. כבר לא יצא לו חומוס מהפה. הוא נרגע. ניגש לו לשירותים. הוא שטף את פניו, אמר את ברכות הבוקר, "מודה אני" ו-"נטילת ידיים". הוא הוציא קנאק מהצוואר. התלבש חיש קל בחליפת יירא שמיים שלו. תוך כדי ההליכה למטבח, הוא פתח את הדלת של מושיק, וצרח פנימה שכבר שש ורבע ושיש הרבה עבודה. הוא לא שם לב, שמושיק ישב שם, כבכל יום, אמנם, רק הפעם, מזיע זיעה קרה ורועד בכל רמ"ח אבריו. מושיק החל להתפלל. הוא חיפש את אישתו ולא מצא. אחרי קריאת שמע, בין שחרית לתפילין, הוא שוב מסתכל על השעון, מנדנד בראשו, ספק ממהר, ספק מאוכזב מבנו. "יצא לי חומוס הבן הזה" סינן בשקט. "חומוס-חומוס". סינן שוב, כאשר החל לכרוך סביב ידו את התפילין של יד.
מי הזיז את המדרכה שלי?
ספט' 22nd
תובנות מהעיר הגדולה. החיים הם המתנה למשהו שלא יגיע. כמו אורגזמה אצל יוצאות עדות מולדובה והסביבה. האושר הוא כאן מתחת לאף. לימור לבנת עדיין איתנו. גברים בגיל העמידה מחפשים את החבר האמיתי שלהם. מסמך פנימי שהודלף.
רק אני.
החיים בעיר אינם קלים. הסכנות עורבות, וכמו עורבים, הן עושות קולות של פולניה ממורמרת. המזג אוויר הישראלי אינו עוזר. עלינו להתמודד עם החיים בעיר, יחד עם גלי חום וקור, ששוב לא יביישו נשים ממוצא מזרח אירופאי בגיל העמידה. לדעתי, יש לשנות את ההגדרת המושג "גיל העמידה" למשהו יותר צעיר, שיתאים לעובדה שאנחנו מבלים את מרבית זמננו בעמידה, או בהמתנה לאותו משהו שאנו בדרכנו אליו. למשל, אנו מחכים בפקק כדי להגיע לארוחת ערב, שאותה נאכל כאשר אנו נחכה לעקיצת "מה אתה חושב על המשקל" שלי של בת זוגתנו הפוטנציאלית, או אם חייכם עומדים, של אמא, שכנראה, מוצאה הוא איי שם מאזור הבלקן התיכון.
תעמולה זולה
מחקרים הוכיחו שאנו מחכים. כל חיינו אנו עושים דברים שאם נסתכל מהצד ניבכך שהם פשוט בזבוז זמן. למשל, לבזבז שליש מחיינו על שינה, או עשירית מהחיים לעשות בשירותים. אמנם בזמן השינה, הגוף מרחם על עצמו ומקווה שמחר יהיה יותר טוב, ובזמן השירותים אנו מרוקנים את עצמנו בפסולת תוך כדי קריאת כתבות במגזינים מעניינים (גברים, הכיתוב שמופיע ליד הציצי בתמונה, נשים – הכיתוב שמופיע מתחת למודעה "סירוס לגבר שלך"). במקום לעמוד גם בשירותים וגם תוך כדי שינה, איך זה שהעולם המערבי לא הצליח לאחד בין השניים? אם כבר להעמיד את החיים שלך, אז שתוך כדי שינה תוכל להתנקות. זה יהיה גאוני, ואני בטוח שתקום הממורמרת מאיזור גליציה תחתית, שתצליח לאחד את השינה עם עוד מטלות מעייפות כמו לנקות את הבית, להוריד את הזבל ולקיים יחסי מין פעם בחודש.
חלק מבני אדם, הבינו כי הם מבלים את רוב זמנם בלחכות, והחליטו שאם כבר החיים שלהם בהמתנה, אז לפחות שזאת תהיה המתנה בריאה. ככה במקום לנסוע לעבודה ה"אני משחק סוליטייר וחולם על תאילנד" באוטו, הם עושים זאת באופניים. כלומר, בעצם יש כאן שידור של המסר "אני בן 40, הקריירה שלי תקועה, אבל לפחות הכרס שלי נראית מגניב עם בגד גוף צמוד". כל הטרנד הזה של הבריאות הופך את ההמתנה למשהו שיותר מכניס באופן אישי. הנה, אני אוכל נבטים במקום לאפה עם שרוואמה בהפסקת צהריים שלי. הנה אני שותה מיץ טבעי במקום משקה מוגז. הנה, אני אוכל בביסים כמו בחורה. בצורה כזאת, חושב אותו אדם כי למרות שהחיים בעיר קשים, ולמרות שהוא בהמתנה כל חייו, אז הוא דואג לעצמו. זה יוצר כמה בעיות אחרות.
אני, סטודנט ורע לו, נתקל באותם בורגנים, שמנסים לשלב אורח חיים בריא יחד עם החיים המשעממים שלהם ועם בנות זוגם יוצאות רומניה בואכה רוסיה. אחד ההתקלויות היא בפארק העירוני. אכן, אין יותר קפיטליסטי מפארק באמצע העיר, מריאה ירוקה, שבו יוכלו אותם אנשים לעשות כושר, ובכך להעביר את השעות שאחרי העבודה שלהם, יחד עם חבריהם, מקטרים על הא ועל דא וחולמים שהצלצול המתנה יחלוף לו. הדבר גורם כאמור לתופעות מטרידות ומאתגרות. למשל, סללום "מבוגרות-שבא-לי-לתקוע" או משחק שבו צריך לחבר את הכרס לפרצוף שרץ מאחוריה או גם לנחש מתי הבחור ראה בפעם האחרונה את איבר מינו, מדי פעם גם מגיע אותו גאון שמחליט שהוא יעקוף אותך רק כדי להוכיח לעצמו שהוא עדיין צעיר, ובסוף אתה מוכיח לעצמך שאתה עדיין זוכר איך מגישים עזרה ראשונה. נו באמת.
העולם המערבי מכריע אותנו. היו כאלה שניסו "להזיז את הגבינה שלהם" או לחפש את האבא הפיננסי שלהם בניסיון למצוא את "הסוד". חרטה ברטה. האושר נמצא כאן כל הזמן. כל מה שצריך זה או מריחואנה, או ניפומנית, או שיחה עם שמעון פרס או מודעות. אני בעד האופציה האחרונה.
במקום לקום כל בוקר, מאוכזבים מעצמכם שהחזקתם מעמד 3 דקות, או מזה שאתם צריכים לחפש את החבר האמיתי שלכם, במקום לעמוד בפקק או לישון למוות, פשוט תנסו להנות מהרגע. כי הרי, לא יכול להיות משהו יותר מרתק משתי פרחות מרעננה שלא מבינות שרמזור שהוא צהוב מהבהב זה לא ירוק מהבהב, ועל ידי כך נכנסות לצומת ב-100 קמ"ש ופוגעות בעוברי אורח תמימים. זה למשל, אושר צרוף. או אם כבר, המבחן שנכשלתם בו, כי הייתם עסוקים בלגדל חווה דמיונית בפייסבוק, זה אושר. או אם כבר זה שממש האמנתם שהנה נבחרת ישראל עולה למונדיאל ובסוף גיליתם את האמת, שמה שראיתם בטלויזיה היה בכלל כדורת לעוורים. זה אושר. כל החרטה הזה שאנו עוברים יום אחרי יום, כדי לחשוב שאנחנו עם העף מעל המים, ושיבוא יום ויהיה כאן שלום.
זה לא המדריך שלי לאושר. אחרי הכל, האמת לא ברורה ולימור לבנת היא שרת התרבות. אבל אם כבר להעביר את החיים בהמתנה, אז לפחות בידיעה שיותר גרוע כבר לא יכול להיות. אה כן, לימור לבנת היא גם שרת הספורט.
Modern Love
ספט' 11th
"I catch a paper boy
But things dont really change
Im standing in the wind
But I never wave bye-bye"
ניסים שוב שם לב לזה. זה קרה שהוא הלך בעיר ביום שישי אחרי הצהריים. תחושה שהוא שוב ממחזר את החיצוניות שלו. רוכב לו על האופניים במהירות רבה באמצע הרחוב המרכזי, השואן, של העיר. יום שישי בצהריים וקהל היעד נמצא שם. נשים עם התינוקות בדרך חזרה מהגן, סוחרים מוכרים ירקות ופנסיונרים מקטרים על זה שהנכדים כבר לא מתקשרים. בשבילו, לבוש בחולצה החדשה, על האופניים החדשות שלו, זה השיא. הוא מגביר את המהירות, עובר מכשולים בדרך, נזהר מהזקנה שמנסה לחצות את הכביש. הוא עם האופניים שלו, מבקש את תשומת הלב של העוברים ושבים לכוח שיש לו עכשיו. על האופניים. כאשר הוא לוגם מקולה שלו, תוך כדי נסיעה, ומרגיש כמו פרסומת למשקה, בכלל הוא בטוח שהוא לכד את תשומת הלב של כמה עוברי אורח. לרגע תחושת העילוי מציפה אותו, ומשכיחה מעט את נסיבות החיים. אלה שגירדו אותו מהמיטה בחדר, שם בבית של ההורים. בעיר. אחרי כמה ימים, כלוא בתוך חדרו שמדמה את נפשו, הוא יוצא החוצה למעט הרגשה של אושר. אחרי 36 שנה, שום דבר לא משתנה.
"But I try, I try"
כמה פעמים הוא הבטיח לעצמו, שהנה, עכשיו יבוא השינוי. אז נכון, הוא ניסה, ונכשל. אבל הפעם הוא רוצה שזה יהיה באמת. זה קורה לו בעיקר אחרי הפסקות כפויות מחיי השיממון שלו אצל ההורים שלו, בעיר הגדולה. בדרך כלל צו מילואים עושה את העבודה. אחרי הכל, את הדרגות שלו אף אחד לא ייקח לו. גם נסיעות מיוחדות מטעם העבודה, ליעדים רחוקים כמו מטולה או אילת עושות את זה. אם שם, בין אנשי המדים, זוכרים לו חסד ניעורים בדמות דרגות קצונה על הכתפיים, אז בעבודה זאת יותר האחריות שנכפית עליו מתוקף תפקידו כנהג הסעות. גם שם, אחרי כל כך הרבה זמן ניתנת לו לפתע האפשרות לשחרר את "מכלול התכונות הטובות" שלו. ככה הוא מכנה את זה. במקום להיות רק קצין במילואים, או רק נהג הסעות, הוא מנסה וגם מצליח לקחת את זה לקצה. להיות המפקד מחלקה הכי טוב שיש, להיות הנהג הסעות הכי טוב שיש. להיות אדיב, חברותי ואפילו מצחיק. לא סתם אוהבים אותו בעולמות האלה. בדרך כלל, בשעות הערביים, באיזו נסיעה ארוכה, הוא מנסה להבין את הפער הזה, בין החיים האלה, לחיים הרגילים שלו. איך זה שהמסלול שהוא הציב לעצמו קרס. בעיקר, מדוע אין פרס לנסיונות. הוא באמת משתדל.
"Theres no sign of life
Its just the power to charm
Im lying in the rain
But I never wave bye-bye"
הזמן עושה את שלו, בעניין זה ניכר הדבר על ניסים. הוא מנסה באמת לשחזר מה קרה לאותו קצין משוחרר, בעל התואר היוקרתי שתכנן להשתלט על העולם. כל החברים שלו פירגנו לו, אבל כבר אז הוא זיהה את התופעה ההרסנית הזאת. לא משנה כמה רחוק הוא היה מגיע, תמיד זה כירסם בו. בעיקר בנפש שלו. תחושות רעות, פולשניות שעשו לו שמות בנפש. גם שכבש לב של בחורה שרצה, וגם שהצליח להזיז דברים, לעזור ולהשפיע, אותו שד היה דואג לשים לו רגל ברגע האחרון. הפסיכולוג שלו טען שמדובר במשהו כימיקלי ושהוא צריך איזה כדור. הוא לא הקשיב לו. זה היה הסם שלו, אותה תופעה שתמיד הרסה לו. הוא לא ידע איך להתמודד איתה. ניסים היה הדבר הכי מוצלח שקרה לו, אבל בכל פעם, זאת הייתה רק קליפה, הצגה, למשהו חלוד ורקוב יותר. הנפש שלו, שכבר מגיל צעיר ראתה דברים שהיא לא אמורה לראות, התמכרה להרס העצמי הזה. אז אולי זה היה ענן של גשם שדאג שהטיפות ירטיבו רק אותו, וגם קנאה, אבל ניסים לא הצליח להמריא, בכל פעם שחשב שהצליח, התרסק מחדש. אז למה לנסות?
"Never gonna fall for
Modern love – walks beside me
Modern love – walks on by
Modern love – gets me to the church on time
Church on time – terrifies me
Church on time – makes me party
Church on time – puts my trust in God and man
God and man – no confessions
God and man – no religion
God and man – dont believe in modern love"
הכי הכעיס אותו החוסר יכולת למצוא אהבה. אבל לא סתם אהבה. הוא רצה למצוא את הזאת שתוכל לתת לו יותר אהבה מכפי שהוא נותן. התגובות היו תמיד אותן תגובות. לא אכפת לניסים להיות חמוד, אבל מה שהוא רצה באמת זה למצוא את הנחמה לנפש הפצועה שלו. זאת שמציגה חזות של טייגר באמצע הג'ונגל, זה שהיה מקום ראשון בכיתה, וקיבל את הבונוס הכי גדול מהמנכ"ל, אבל אחר כך עישנה את עצמה לדעת, ומצאה את עצמה מתעוררת עם בקבוק שיווס ליד המיטה. היחידה שהייתה כזאת בשבילו הייתה אמא שלו, שלא משנה מה היה עושה, וניסים ידע להיות הכי רע אליה, תמיד נתנה לו יותר. אחרי הסרטן והמוות המהיר, הדחיק הכל פנימה עוד יותר. בת זוגתו לאותה תקופה הרגישה שהוא נעלם לה, עד שלא יכלה יותר ועזבה ליבשת רחוקה. רק אביו עוד האמין בו, אבל גם זה היה כבר במסווה של סניליות חולמנית, כזאת שהשאירה את התקשורת למאד מצומצמת ובלתי אפשרית. רק הבעל דירה שלו עוד האמין שייצא ממנו משהו, וכל פעם ניסה לשדך לניסים בחורה, אבל הבעל דירה היה בודד עוד יותר מניסים עצמו. בשלב מסוים הוא נמלט גם מזה, וחזר לגור בבית של ההורים.
"Modern love – modern love, walks beside me
Modern love – modern love, walks on by
Never gonna fall for…"
את ניסים תמיד הפליאה הפייד אאוט הזה שהמדינה שלו עושה ביום שישי אחרי הצהריים. רגע אחרי ההצגה שלו ברחוב המרכזי של העיר, הוא שם לב איך כולם הולכים לנוח. איך הזקנה חוזרת לביתה ומדליקה נרות ושולחת נשיקה לבת שנמצאת בשליחות בצרפת, ואיך מתקן האופניים משלם משכורת שבועית לעובד שלו, בחור אוטיסט שתיקוני האופניים הם כל עולמו, ניסים שם לב לכל התיירים שחוזרים לחדרים שלהם, אחרי יום כיף על חוף הים, הוא שם לב אפילו לחילופי המשמרות בתחנת הדלק, ולניצוץ שיש לעובד שחוזר הביתה אחרי שהוא רואה הודעת טקסט מחברה שלו, שהיא אוהבת אותו מחכה שיחזור כבר, כי השבת אוטוטו נכנסת. הוא שם לב לזה, ולזה שהתנועה ברחובות פוחתת. קול החזן מבית הכנסת מצמרר אותו. אפילו תוכניות הערב שבת, אלה שתמיד לעג להן, שהן כביכול מייצרות חוויה משפחתית מזוייפת גורמות לו עניין. אביו יושב בחדרו ומאזין למוזיקה. ניסים שוכב בחדרו ומאזין לנפשו, אבל היא לא מקשיבה לו חזרה.
פריצה בתחנת הרכבת 1 2 3
אוג' 1st
לא, לא מדובר על הגרסא הישראלית לסרט החדש בכיכובם של ג'ון טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון . מדובר בי, סטודנט, מן המניין כפי שמכנים, אשר חווה על בשרו את הפשיעה, אשר לפי דיווחים זרים, משתוללת ברחובותיה של מדינת ישראל.
קצת חומר רקע. לפני כמה וכמה חודשים עברתי להתגורר בהרצלייה היישר מן הצפון החם והתמים. אני לומד משפטים ברייכמן, מכללה, הידועה גם בשמה המרכז הבינתחומי. לא כפי שלא מעט מכנים אותה, הבני טחונים. למרות שבמקרה שלי, ניכר על הוריי, בני מעמד הביניים, כי הם נטחנו עד אין קץ בידי מדינת ישראל וסדרי העדיפויות המוזרים שלה. אז כן, אני משלם הרבה, ולא, אין לי פורד מוסטאנג. למעשה, כלי התחבורה שלי, היעיל ואף ירוק הם זוג אופניים בני חמש שנים. יש למעשה, כבר יתרון אחד בלגור בהרצלייה על פני חיפה. העיר שטוחה, ולא צריכים להקיא את הריאות בנסיעות בעליות ולהסתכן בלהימרח על קשישה בירידות.
אימי, שתחייה, מאד דואגת לבן הקטן שלה, שיצא מן הבית. לא נראה לי שהיא הייתה לחוצה על מה אני אוכל מאז שהייתי בצבא או בהודו, למרות שלגבי המקום האחרון עיקר הדאגה הייתה למה אני שואף שם. מטלות הלימודים האינטנסיביות במכללה, והיותי פלוץ אשר אוהב להתנדב, גרמו לכך שיש מינוס בחשבון בנק ושאני נוסע לבקר את ההורים בחיפה לא לעיתים רחוקות. סוף השבוע האחרון היווה הזדמנות טובה לשנות זאת, ולכן החלטתי שאני מחפש עבודה, וגם שאני נוסע להורים. חיש קל, העמסתי את התיק מלא הכביסה (“אתה לא תתן את הכביסה שלך למכבסות, זה לא הומניטארי!”) ונסעתי לי באופניי לעבר תחנת הרכבת (“שולה, תראי את המסכן הזה נוסע בחום הזה ב-2 בצהריים, תגבירי את המזגן"). את האופניים קשרתי במקום שעיריית הרצלייה הכינה לי, יחד עם הקסדה, והלכתי לתפוס את הרכבת הקרובה לחיפה, בירת הכרמל.
הסוף שבוע עבר בצורה טובה, נזכרתי מדוע עזבתי את הבית, ועוד יותר נזכרתי בפלא המופלא של אוכל שלא צריך להפשיר אותו. ביום ראשון בבוקר, חזרתי להרצלייה, וכאשר הגעתי לאופניי היכה בי הגורל, וראיתי שמשהו חסר.
עכשיו, באמת, אני לא מאלה שרגישים. עברתי הרבה. הייתי במלחמה אחת, ניצלתי כמה וכמה פעמים מתאונות דרכים ואפילו הצלחתי לראות משחק כדורגל בליגת העל עד הסוף בלי להירדם, אבל אני מודה שקצב פעימות הלב שלי גבר כאשר הבחנתי שהמנעול, הקסדה, הפנסים והמשאבת אוויר חסרים. מולי, הופיעו, דיי מרוצים מעצמם, האופניים. מן מבט של, אנחנו, אוקיי, אופניים ישנות, אבל לא מספיק טובות כנראה כדי שייקחו אותנו. אחרי מספר קללות בשפת בני דודנו, איתרתי את המנעול הפרוץ זרוק לו בשיח, אחרי שעבר אונס על ידי קאטר. חקירה ראשונה העלתה, שמישהו התסכל, התפקע מצחוק על האופניים, ואמר לעצמו שחשוב להיות בטוח בכביש, ולכן הוא לקח את הקסדה. התגובה השנייה הייתה להיעזר מהר מאד בגלגלי מערכת הצדק והמשפט הישראלית, זאת שאני לומד איך להיות חלק ממנה. התגובה השלישית הייתה צחוק של הנהג מונית הסמוך, אשר ראה אותי מנסה להרים טלפון למשטרה. עצרתי לחשוב.
אמנם, מפכ"ל המשטרה מתגאה באחוזי פשיעה שיורדים כל שנה (סאב-טקסט: “אני יודע שכבר התייאשתם אפילו מלהתלונן"), ואפילו שופט מחוזי אחד, זיכה איזה אברך, שדרס, איזו קופאית, כך שאולי, בעצם, אני תורם לכניסתם לחברה של אותם פורעי חוק אשר בזזו לי את מה שהיה על האופניים. כן. נו, זה בטח עובדים זרים. אמנם, עיריית הרצלייה ואגד השיקו עבורם שירות אוטובוסים בלעדי (קו 29 שמביא אותם לבתים בפיתוח), אך אין תחבורה בשעות הלילה בכאלה מקומות. על כן, אם אתלונן, אפגע בהתשלבותם בחברה, כי לא מספיק שכולנו יורקים עליהם, הם צריכים להרגיש מספיק ישראלים בחוצפה שלהם לעשוק את האופניים שלי, סטודנט סביר ותמים.
שמח וטוב לב, העמסתי את התיק עם הכביסה הנקייה ועם האוכל הארוז בקופסאות, מסודר לפי הא-ב, שדיר בלאק תשאר לי רעב או שתאכל שטויות, ונסעתי לחנות האופניים של ניסן. שם נפרדתי מסכום שהיה מספיק לי למנת הפתיחה ב"שגב", וכך הגעתי לביתי, בטוח עם קסדה ופנס, אך עם עוד חור בכיס.
כך, שאם במקרה, אותם פורעי חוק קוראים את מילים אלו, ואם הם, עשו מכה על חשבוני בתחנת הרכבת בסוף השבוע, יש לי מסר אליכם. תדעו, שמאחורי כל גניבה יש אדם. נכון, הפכנו לתרבות שבה זה לגטימי לדרוס אחד את השני, הכל לשם המטרה שיהיה לי טוב, אבל בכל זאת, קצת התחשבות, האופניים היו מבוטחות, היה סיפור לזרוק אותם איפשהו? או לעשות אותם טוטאל לוסט? באמת, אם כבר, אז עד הסוף, קצת דרך ארץ. אחרי הכל אני סטודנט, וזה אומר לקטר, ואחר כך אם נוח, לעשות מהפכות.
כך, שבין מבחן למבחן, בין עבודה להתנדבות, נכנסתי לסטטיסטיקה הכואבת של הפשיעה במדינת ישראל. גם אם יהיו לנו פי 4 יותר שוטרים, ואני מקווה שלטובת אוהדי בית"ר ירושלים, לא יהיו לנו, אין זה משנה את ובטח שלא פותר את הנגע שהתפשט בחברה שלנו. שכחנו להיות קצת יותר ערבים זה לזה. זה סבבה שחותמים על משכנתא, אבל זה מבוסס על עיקרון לא פחות חשוב, כזה שהשאיר אותנו עם בגלות מעל 2000 שנה + היטלר אחד, וכזה שמחזיק אותנו מעל המים בהתמודדותנו היומיומית באתגרי החיים (שידורי ה"בלוק" בערוץ 10, למשל).
למדתי את הלקח שלי, אני נשאר בהרצלייה, לפחות עד החורף, אז יהיה אפשר ללכת ברגל לרכבת ולא להסתכן.
לא לגירוש ילדי עובדי זרים, אבל למה?
יולי 30th
לפני מספר ש
בועות יצאה לדרכה יחידה חדשה במשרד הפנים, "יחידת עוז". עיקרה, ריכוז הסמכויות בתחום ההגירה לישראל, אכיפתה והוצאה לפועל. עיקר הדגש הוא כלפי פליטים ועובדים זרים השוהים בארץ ללא רישיון. בנוסף לכך, אושר בכנסת המשך הדיון בחוק ה"מסתננים" שאושר כבר בכנסת הקודמת. עיקר החוק הזה, בדומה לרוח "יחידת עוז" היא העמדתם לדין פלילי של מסתננים מארצות שונות, ואף העמדה לדין של מסייעים לכך. החוק לא עושה הבדלה, ומגדיר את סודן כמדינת אויב, כך שאם במקרה ראיתם פליט סודני, רחמיכם היהודים גרמו לכם לתת לו כוס מים, הרי שמאתה אתם חשופים לתביעה פלילית ולמאסר ממושך בכלא.
כנראה אבל, שעד שפקחי אותה יחידה לא החלו בעצירתם של עשרות עובדים זרים, כולל ילידהם, הנושא לא ממש טלטל אותנו מהקורסא שלנו. הרי, זה כל העניין. אנחנו יושבים על הקורסא בסלון שלנו, רואים תוכניות טלויזיה שעיקר תוכנן נע מחבורת אנשים המשפצים בית זה מול זה, כאשר הפרס הוא הבית עצמו, אחרת, היינו מביאים איזה טייח לעשות את העבודה, ובמקרה אחר, התוכן נע גם למה חושב מר חוג'ה, הלא הוא הבובליל המקופח החדש, על הדוגמנויות, בנות יוצאות מזרח אירופה האלטיסטיות. זה נוח להמשיך בחיים הקלים שלנו. הזיז לנו לפני מספר חודשים שבתי ספר באזור תל אביב משחקים פינג פונג עם ילדי העובדים הזרים, רק כדי שהם לא ילמדו אצלם? הזיז לנו נוהל "חדרה-גדרה" הגזעני של משרד הפנים, שדואג לשכן פליטים ועובדים זרים במקומות שיהיה "נוח" לנו לא לראות אותם? ת'אמת, וזאת הנקודה העצובה, שזה לא הזיז לאף אחד. אפילו לא לאמנים שונים עם שמות עוד יותר משונים, כמו קוטג', קוואמי וממ"ב, שהחליטו לצאת למאבק דווקא עכשיו, לכתוב שיר עם מילות מחאה, שעיקר הרייטינג לטובתם תרשו לי לברך את היחצ"ן של מרינה מקסימיליאן בלומין שידע לתת לה במה לרדת על הצבא, וכעת מספק לה במה לא פחות קטנה כדי להפיק רווח על חשבון אחרים, שוב.
אחד הנושאים שרבים ממתנגדי הגירוש הנוכחי מעלים, הוא שדווקא מדינת ישראל, שקמה על רגלי השואה, צריכה להיות רגישה לנושאים שכאלה. כפי שהנאצים גירשו אותנו, למחנות ריכוז ואחר כך להשמדה, דווקא בגלל זה, ודווקא בגלל הטראומה של העם היהודי – אנו צריכים לגלות יותר הומוניזם וחמלה ולהשאיר לפחות את אלה שנולדו כאן, שלפי חוק הם אזרחים. זה טעון נכון, אך לצערי, אנחנו שוב משתמשים בו כדי שיהיה לנו נוח לשמר את המצב הקיים. בעוד שהיהודים באירופה עסקו במקצועות חשובים, והיו אור לפני המחנה במדינות בהן הם חיו, ובעוד שאותה שארית הפליטה הפריחה את הארץ הזאת, אנו זקוקים לתירוץ היהודי בכדי שוב לשמר את התחת שלנו עמוק על הקורסא. כי הרי, איזה יהודי יעלה על הדעת ללכת ולעסוק בסיעוד קשישים בימינו? כי האם באמת כיבוד אבא ואמא והדרת פני זקן הם מה שאנחנו הולכים אחריו היום? איפה היהודי שיילך ויבנה בעצמו את הבית שלו, ולא יעסיק ערבי? איפה היהודי שיילך וישטוף כלים, ולא יחייה על דמי אבטלה? איפה היהודי שיילך ויעבוד עבודת ארץ ופלחה ולא יביא תאילנדים לכאן? מעם של חלוציות, הפכנו לעם של כדאיות כלכלית ואטימות חברתית. אנחנו מתעצבנים שביבי מפריט לנו את הקרקע? אין לנו מה להתפלא, כי אנו הפרטנו בזכות עצמנו את הערכים עליהם קמה המדינה הזאת, ולטובת מה?
נכון. קשה. הרי הסיבה שאנו מגיעים לאותה קורסא היא הקושי. בסופו של דבר לכולנו יש משפחה, הורים, ילדים, עבודה, דאגה כלכלית, אנחנו מתאהבים, אנחנו מתאכזבים, קשה. למי יש זמן עכשיו לשנות את ערכי החברה הישראלית, לשים על נס את חשיבות "העבודה העברית" (ולא הדיסק מוזיקה), לגייס עובדים למגזרים שבהם עובדים לא יהודים, ובכך לפתור את הבעיה? גם את לפתרון הביניים אין לנו פשוט זמן. כי אני רוצה לדאוג לילד שלי, לחברה שלי, ומבהיל אותי לעזור לעובד הזר, שהבוס שלו גנב לו את הדרכון. אני לא מסתובב בדרום תל אביב בלילה כי "מסוכן שם", ואני מפחדת מהבחור ההוא, שצבע עורו שחור, כי, טוב, כי ככה. הוא שחור. זה לא מתאים. קשה לנו לשנות את הנורמות הללו, כל עוד אנו עסוקים בקשיים שלנו. אנחנו מצפים אולי שאלה שבחרו בעשייה ציבורית, ובלהיות נציגי ציבור, יעשו את העבודה, אך גם כאן המצב הוא עגום.
"תגיד לי מי חברך ואמור לך מי אתה". אני אומר, "אמור לי מי נבחרך ואמור לך מי אתה". בזמנו אמר בגין כי "יש שופטים בירושלים", ועל אותו משקל אפשר לומר "שיש חברי כנסת בירושלים", רק שלצערי, לא מעניין אותם מי אנחנו, ולא מעניין אותם לעזור לנו בבעיה אליה הובלנו את עצמנו. שיהיה ברור. את הרב עובדיה יוסף, ואת השר אלי ישי מעסיק עכשיו מעצר הרבנים מניו ג'רסי, כי בזכותם מגיעים אליהם תרומות. מה שמעניין את חברי הכנסת הערבים, זה במקרה הטוב המצב הקשה של המגזר שלהם, ולא למשל, בעיות החיילים המשוחררים. מה שמעניין את קדימה וציפי לבני, זה להמשיך לעושת רעש כי הם אופוזיציה (ולכן לא אכפת להם להתנגד לחוקים שהם קידמו, למשל, חוק הקולנוע), ומה שמעניין את בנימין נתניהו, ראש הממשלה, זה להמשיך להיות ראש ממשלה, ולכן הוא מקדם בצורה מרשימה תיקון לחוק יסוד הכנסת ולא תיקונים לחברה הישראלית. ניכר, כי לחברי הכנסת אין כל עניין בלעשות צעד אמיץ ולעזור לנו כחברה. מה שלא בעיתון – לא מעניין, מה שלא קשור לתיק או לכסא – לא מעניין. אם הייתי עובד זר, הייתי עושה מה שניצולי השואה עשו, ובעצת יחצ"ן עומד עם פיג'מות וטלאי מגן דוד צהוב מול משרד ראש הממשלה. מה שלא זז בלחץ העם, יזוז בלחץ הכותרות והביקורת. אפשר גם לומר, שנוכל לאיים בנשק הפתק שנצביע בבחירות הבאות עד מחר. מישהו יצעק לראש הממשלה "סרק, סרק".
לסיכומו של דבר, אנו נרדמים בלילה רק עם עצמנו. בסוף של יום, כשאנו עוצמים עיניים, זה אנחנו מול עצמנו, או מול בורא עולם. עדיף לא לעשות כלום בנושא מסוים, מאשר לעסוק בו ממניעים לא כנים. עדיף להבין, כי כל עוד לא נשנה את החברה, כי כל עוד לא תהיה כאן מהפכה, אנחנו זקוקים לעובדים הזרים מאד. הילדים שלהם יכולים להיות רגועים. כי אנחנו צריכים אותם כאן כדי שיגדלו ויעשו בשבילנו את הדברים הקשים. שיטפלו באמא ואבא שלנו, שיבנו לנו את בתים, שיגישו לנו אוכל וינקו אחרינו את השירותים… אם על הדרך הם רוצים גם לעשות צבא, מה טוב, הרי מישהו צריך להחליף את מרינה מקסימיליאן בלומין ואת החברים המשתמטים שלה.
אם כבר להתנגד לגירוש ילדי העובדים הזרים, אז לעשות את זה מהסיבות האמיתיות והכנות.
דווקא עכשיו – לפנות מאחזים
יולי 22nd
בימים האחרונים אנו עדים לעוד משבר בין ישראל לארצות הברית. הפעם העניין נוגע סביב בית מלון במזרח העיר, בשכונת שייח ג'ארח. המלון, שהיה בעבר ביתו חאג' אל אמיין חוסייני, וכעת הוא נטוש אך בבעלות של איש עסקים יהודי, מהווה מחלוקת בין המדינות. כוונת ישראל לבנות במקום יחידות דיור מדאיגה את האמריקאים שחוששים משינוי דמוגרפי במזרח העיר. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לפי פרשנים, חשף את המחלוקת מתוך כוונה להסית את הויכוח לזכות של יהודים לבנות בתים בירושלים, מהמשך הרחבת ההתנחלויות והמאחזים הלא חוקיים בשטחים. לכאורה, צעד טקטי נועז וחשוב, שמעמיד את אובאמה ויועציו בפן לא נחמד, ואף אנטישמי. אך האם זאת הדרך הנכונה? האם המשך "סיבון" הממשל האמריקאי בנושא הבניה בשטחים, ושימוש בטקטיקות של "היהודי המסכן שלא נותנים לו כלום", היא המהלך הנכון במימוש החזון של שתי מדינות לשני עמים, חזון שראש הממשלה אימץ בדרך לא דרך? לדעתי לא.
אני מסכים לדרכו של ביבי, בכך שהוא רואה את סוף הסכסוף בקיומן של שתי מדינות, לשני עמים. מדינה יהודית, לצד מדינה פלשתינאית. הדרישה להכרה בזכותנו להתקיים כמדינה יהודית, היא דרישה נכונה. היא מציגה לצד השני אתגרים ודרישות בפעם הראשונה זה עשור. לאורך כל הזמן הזה, הייתה זאת מדינת ישראל שאימצה דרכי וויתור והתקפלות, אשר ברובם נענו על ידי הצד השני בטרור ובירי טילים. לא ברורה לי העקשנות על שימור מפעל ההתיישבות בשטחים כביטוי לאותה מדינה יהודית. זאת לא הדרך לקראת מימוש החזון, וזאת דרך שרק מושכת זמן ומשחקת לידי הצד השני, הרוצה להביא למציאות שבה מדינה דו לאומית תהיה הפיתרון היחיד. נוסיף לכך טיבול של דמוגרפיה, ונקבל לבנון במודל מערבי.
על כן, צעד חשוב במימוש אותה הפרדה, ויצירת הקרקע לחזון שתי המדינות, יהיה פינוי המאחזים הבלתי חוקיים. לא מדובר כאן על יישובים שהוקמו על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן, אלא על הפרת חוק לשמה. גם אם אותה הפרת חוק מתרחשת בגליל ע"י ערבים ובנגב על ידי בדואים, אין לה הצדקה, כמו שלא תהיה הצדקה לגנב, במציאות שיש בה הרבה גנבים. מדובר במקרה הרע בגזילת אדמות מאחרים, ובמקרה הטוב (תלוי איך מסתכלים על זה) לגזילה שמתרחשת על ידי הפקעה "חוקית" של המדינה, והעלמת עין. דו"ח ששון, שבדק את הנושא, גילה בזבוז כספי מיסים על אבטחת המאחזים הללו, תחזוקם ובניית תשתית עבורם. לעיתים, המצב נעשה כל כך אבסורדי, שכמה בתים במרחק קילומטרים מהיישוב המקורי נקראים "שכונה" או "ריבוי טבעי". המשך קיום המאחזים הללו הוא חטא למושג "מדינה יהודית". על העם היהודי ומדינת ישראל, בעלי המוסר הגבוה, אשר ההיסטוריה לימדה אותם דבר או שניים על שנאה ויחס מזלזל, לדעת הכי טוב, כי זאת לא הדרך לעצמאות, וכי הדרך הזאת לכל היותר משחיתה אותנו כחברה.
פינוי המאחזים, ייתן לממשלה יותר לגטימציה לשמור על הדברים שכן בקונצנזוס, למשל, ירושלים כבירת העם היהודי. מה לנו ולשמירה על מאחזים שוממים, אשר דייריהם מתנהגים בצורה אלימה כלפי כוחות הביטחון ופלשתינאים? מה לנו ולחבורת פורעי חוק שעוקרת עיצי זית, דופקת מכות וקללות לערבים, וכל זה על תקן "העם הנבחר"? זאת לא ציונות, זאת לא מדינה יהודית. שימור ירושלים כבירת ישראל, חיזוקה ומלחמה על הידוק הקשר לשורשים ההיסטוריים שלה, היא הדבר הנכון במימוש החזון של מדינה יהודית לצד מדינה פלשתינאית. תפנו מאחזים, ועם המשאבים הנותרים הביאו את הדיירים באים לגור במערב ירושלים, השקיעו את הכסף בחפירות ארכואלוגיות שיגלו את הקשר שאינו ניתן לניתוק בין ירושלים לעם היהודי. תעצרו את הרס ההיסטוריה על ידי הוואקף בהר הבית, תשקיעו בתשתיות בשכונות, ביצירת הזדמנויות לשילוב חרדים בחברה הישראלית בכדי למנוע התפרעויות… אלה הם צעדים אמיתיים וכנים למען מדינה יהודית, ולא כאמור, חיזוק גבעה, להמשך יצירת שנאה וריחוק.
דווקא עכשיו, אם כך, חשוב שממשלת ימין תפנה את המאחזים. חשוב שנדע לומר, שהקשר בין העם היהודי לארץ ישראל הוא לא ניתן לניתוק, אך באותה שניה, שנדע לומר שאין אנו חפצים לשלוט או לגרש אוכלוסייה לא יהודית שחייה כאן. אסור לנו להדרדר לאמות המידה של שונאינו מלפני 60 שנה, ושל שכנינו הרוצים בהשמדתנו רק בגלל סיבות של שנאה ואנטישמיות. המדרון החלקלק הזה, של איבוד המוסריות, יביא אותנו לתהומות שיהיו קשים ובלתי אפשריים לתיקון.
אם נאמין, שאנו מדינה יהודית, ואם נעשה בתוך עצמנו צעדים לחזוק היהדות, בערכי היהדות של קידוש החיים, החמלה ו"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אם נעשה זאת, לא נצטרך שיכירו בנו כמדינה יהודית. לא נצטרך את כפיות הטובה האירופאית והרוסית, לא נצטרך את הלחץ של ארה"ב, כי כבר אז, ניצור בעצמנו מדינה יהודית דמוקרטית אשר תדע להשקיע את המשאבים בדברים החשובים באמת. בחינוך, בלחימה בגזענות, בשיוויון, במלחמה בתאונות הדרכים, בצמצום פערים חברתיים.
כל עוד שנשקיע במאחזים, כל עוד שנתרכז בהעלמת עין ובהטעיית העולם בתירוצים מבישים, רק תגבר תלותנו בקרקע כאן בסיבות חיצוניות. על כן, דווקא עכשיו – לפנות מאחזים. דווקא עכשיו, לחזור לעצמנו.
"אל תקבלו מוסכמות קיימות, לא בחברה, ולא בתחומים אחרים. החברה צריכה לדעת להשתנות. חברה או מדינה שלא משתנה – מתנוונת. המציאות איננה מה שהיה לפני חמישים שנה. ואם יש משהו שצריך לייחד נוער – זו מרדנות נגד מוסכמות. לא מרדנות לשם מרדנות, אלא מרדנות לשם שינוי. קיימו את אשר ראוי לקיים, שנו את אשר ראוי לשנות, והרבה דברים דורשים שינוי" (יצחק רבין).
ימי שלישי בכנסת זה נאומים בני דקה
יולי 16th
סיעת קדימה פרסמה קול קורא לשלוח לה נאומים בני דקה מהאזרחים במדינה. נאומים מובחרים יוקראו על ידי חברי הכנסת של הסיעה כל יום שלישי. אז הנה, זה מה שיצא לי:
שמי עמרי אריאב, בן 25 מרצלייה, אני סטודנט. אזרח. קצין במילואים. מאז שאני זוכר את עצמי שאפתי להגיע לתפקידים ציבוריים, בעלי השפעה עם יכולות שינוי. הכנסת, בית המחוקקים, תמיד היתה עבורי מטרה. להגיע לכנסת, להיות חבר כנסת, להשפיע ולשנות.
חברי הכנסת, ככל שהימים עוברים, ולאור הפרשות שמתפרסמות, האמון בכם הולך ויורד, בעיקר אוזל.
כיצד אנשים צעירים כמוני יירצו לבוא להיות חברי כנסת, כשיש 40 ח"כ שאינם רוצים בתפקיד זה? ממשלה של 31 שרים ו-9 סגני שרים פוגעת בעבודת הכנסת ומבטלת את יכולתה להביע את רצון הציבור?
חברי הכנסת, המהירות שבא אתם עוברים מסיעה לסיעה, הדילים הסרוחים, קריצת העין, חוסר ההבנה שלכם בחוקים שאתם מעבירים ואמירת הכן המיידית שלכם לרצון הממשלה, משקפים את ההדרדרות בה לוקה המוסד. כיצד אנשים צעירים כמוני יירצו להימנות עמכם כאשר אתם שוכחים הבטחות בחירות, מאשרים בצורה עיוורת חוקים ועוסקים ביחסי ציבור יותר מעבודה פרלמנטארית אמיתית?
חברי הכנסת, מבול חקירות המשטרה שנגדכם, החקירות, החדשות לשחיטות, הם בעיני כ"אין עשן בלי אש". כיצד אנשים צעירים כמוני יירצו לקחת חלק במוסד נגוע שכזה?
חברי הכנסת, שכחתם מי שלח אתכם. שכחתם את האמת הפנימית במונח "שליח ציבור". אתם שליחים של עצמכם. מחוסרי אידיאולוגיה ויכולת לעזור למי שצריך אתכם באמת.
חברי הכנסת, דעו, כי צעירים רבים אוגרים בתוכם רצון עז לשנות את המצב הזה. הסתגרותכם בשיטות מושחטות כמו פריימריז וועדות מסדרות, מרכזי מפלגה מעלי ריח סרחון לא יעזרו לכם.
חברי הכנסת, ישנו דור של אנשים שלוחי אמונה, שכל רצונם הוא להחזיר למוסד הזה את יוקרתו ואת יכולתו להביע באמת את רצון הציבור.
חברי הכנסת, אני במקומכם הייתי מתעורר ומתחיל לעבוד, או לחילופין מחפש עבודה חדשה.
אי תנועה בשיקום
יולי 10th
צולם בעזרת אייפון
נשאלת השאלה, מדוע אפשר לשקם אי תנועה, אבל קשה לשקם דברים אחרים?
אבל נתחיל מהסוף. התמונה הזאת צולמה בהרצלייה. בהרצלייה יש ראש עיר שזאת הקדנציה השלישית שלה. בבחירות האחרונות היא ניצחה באחוזי תמיכה שמזכירים משטרים אסלאמיים. יש לראש עיר ניסיון. היא מכירה את העבודה, ובעיקר, מובטחות לה עוד 4 שנים של עבודה, ללא חשש של הדחה, בחירות, שותפות קואליציוניות וכו'. More >
פוליטיקה השוואתית
יולי 5th
פוליטיקה השוואתית – מדובר באחד הקורסים הזוכים ליותר ויותר סטאוסי קיטור בפייסבוק. יש גם כאלה שעושים איזה משחק עם האותיות ו' שבמילה "השוואתית" ובכך מעלים רמה את הסבל שלהם. בשורה התחתונה, זה, "של מי הדשא ירוק יותר" רק בין מדינות. אני בכל אופן, נמנע מלהגיע לרמות של ציניות לגבי המבחן הזה, כי אחרי הכל, זה רק מבחן. מה שכן, ישנה נקודה אחת נוספת, שלא נלמדה, אבל שאותי היא באופן אישי מרתיחה. אם כבר להשוות, אז בואו נשווה. אני רוצה להשוות בין היחס שישראל מקבלת, לבין היחס שאיראן קיבלה.
אחרי מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה וגם במהלך מבצע "חומת מגן" נטען כי צה"ל ביצע פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה. המדינה הגיעה להליך בבית המשפט הבינלאומי בהאג, שקבע בחוות דעת שלו, שגדר הביטחון שיש היא לא חוקית. לא צריך ללכת רחוק בכדי להיזכר בתגובות העולמיות, בהפגנות, באנטישמיות שהייתה כנגד המדינה. חייזר שהיה נוחת בכדור הארץ, היה לבטח חושב שאנחנו מקור כל הרוע שבעולם, ושאם נעזור רק לאיזה נשיא נמוך עם זקן לא מגולח לפתח איזו פצצה, הכל יבוא על מקומו בשלום. More >
תפסבקי אלי ברגשות
יולי 4th
הצ'אט בפייסבוק מאפשר לנו להציק לחברי ילדות, לבחורות שהיינו דלוקים עליהן בתיכון, לבחורות שהצלחנו להבין מה שמם באיזו מסיבה ומאז אנחנו מציצים בתמונות שלהן מהחופשה האחרונה בתורכיה, וגם כדי לשמור על קשר מינימאלי עם המשפחה. אם כבר מצ'וטטים בפייסבוק, או מפסבקים בלשון עמנו, תנו לזה קצת רגשות: (איפה שמופיעים מרכאות – " – להתעלם מהן)
" 
" או ":-)"
":D או 
" More >
תגובות אחרונות