"I catch a paper boy
But things dont really change
Im standing in the wind
But I never wave bye-bye"

ניסים שוב שם לב לזה. זה קרה שהוא הלך בעיר ביום שישי אחרי הצהריים. תחושה שהוא שוב ממחזר את החיצוניות שלו. רוכב לו על האופניים במהירות רבה באמצע הרחוב המרכזי, השואן, של העיר. יום שישי בצהריים וקהל היעד נמצא שם. נשים עם התינוקות בדרך חזרה מהגן, סוחרים מוכרים ירקות ופנסיונרים מקטרים על זה שהנכדים כבר לא מתקשרים. בשבילו, לבוש בחולצה החדשה, על האופניים החדשות שלו, זה השיא.  הוא מגביר את המהירות, עובר מכשולים בדרך, נזהר מהזקנה שמנסה לחצות את הכביש. הוא עם האופניים שלו, מבקש את תשומת הלב של העוברים ושבים לכוח שיש לו עכשיו. על האופניים. כאשר הוא לוגם מקולה שלו, תוך כדי נסיעה, ומרגיש כמו פרסומת למשקה, בכלל הוא בטוח שהוא לכד את תשומת הלב של כמה עוברי אורח. לרגע תחושת העילוי מציפה אותו, ומשכיחה מעט את נסיבות החיים. אלה שגירדו אותו מהמיטה בחדר, שם בבית של ההורים. בעיר. אחרי כמה ימים, כלוא בתוך חדרו שמדמה את נפשו, הוא יוצא החוצה למעט הרגשה של אושר. אחרי 36 שנה, שום דבר לא משתנה.

"But I try, I try"

כמה פעמים הוא הבטיח לעצמו, שהנה, עכשיו יבוא השינוי. אז נכון, הוא ניסה, ונכשל. אבל הפעם הוא רוצה שזה יהיה באמת. זה קורה לו בעיקר אחרי הפסקות כפויות מחיי השיממון שלו אצל ההורים שלו, בעיר הגדולה. בדרך כלל צו מילואים עושה את העבודה. אחרי הכל, את הדרגות שלו אף אחד לא ייקח לו. גם נסיעות מיוחדות מטעם העבודה, ליעדים רחוקים כמו מטולה או אילת עושות את זה. אם שם, בין אנשי המדים, זוכרים לו חסד ניעורים בדמות דרגות קצונה על הכתפיים, אז בעבודה זאת יותר האחריות שנכפית עליו מתוקף תפקידו כנהג הסעות. גם שם, אחרי כל כך הרבה זמן ניתנת לו לפתע האפשרות לשחרר את "מכלול התכונות הטובות" שלו. ככה הוא מכנה את זה. במקום להיות רק קצין במילואים, או רק נהג הסעות, הוא מנסה וגם מצליח לקחת את זה לקצה. להיות המפקד מחלקה הכי טוב שיש, להיות הנהג הסעות הכי טוב שיש. להיות אדיב, חברותי ואפילו מצחיק. לא סתם אוהבים אותו בעולמות האלה. בדרך כלל, בשעות הערביים, באיזו נסיעה ארוכה, הוא מנסה להבין את הפער הזה, בין החיים האלה, לחיים הרגילים שלו. איך זה שהמסלול שהוא הציב לעצמו קרס. בעיקר, מדוע אין פרס לנסיונות. הוא באמת משתדל.

"Theres no sign of life
Its just the power to charm
Im lying in the rain
But I never wave bye-bye"

הזמן עושה את שלו, בעניין זה ניכר הדבר על ניסים. הוא מנסה באמת לשחזר מה קרה לאותו קצין משוחרר, בעל התואר היוקרתי שתכנן להשתלט על העולם. כל החברים שלו פירגנו לו, אבל כבר אז הוא זיהה את התופעה ההרסנית הזאת. לא משנה כמה רחוק הוא היה מגיע, תמיד זה כירסם בו. בעיקר בנפש שלו. תחושות רעות, פולשניות שעשו לו שמות בנפש. גם שכבש לב של בחורה שרצה, וגם שהצליח להזיז דברים, לעזור ולהשפיע, אותו שד היה דואג לשים לו רגל ברגע האחרון. הפסיכולוג שלו טען שמדובר במשהו כימיקלי ושהוא צריך איזה כדור. הוא לא הקשיב לו. זה היה הסם שלו, אותה תופעה שתמיד הרסה לו. הוא לא ידע איך להתמודד איתה. ניסים היה הדבר הכי מוצלח שקרה לו, אבל בכל פעם, זאת הייתה רק קליפה, הצגה, למשהו חלוד ורקוב יותר. הנפש שלו, שכבר מגיל צעיר ראתה דברים שהיא לא אמורה לראות, התמכרה להרס העצמי הזה. אז אולי זה היה ענן של גשם שדאג שהטיפות ירטיבו רק אותו, וגם קנאה, אבל ניסים לא הצליח להמריא, בכל פעם שחשב שהצליח, התרסק מחדש. אז למה לנסות?

"Never gonna fall for
Modern love – walks beside me
Modern love – walks on by
Modern love – gets me to the church on time
Church on time – terrifies me
Church on time – makes me party
Church on time – puts my trust in God and man
God and man – no confessions
God and man – no religion
God and man – dont believe in modern love"

הכי הכעיס אותו החוסר יכולת למצוא אהבה. אבל לא סתם אהבה. הוא רצה למצוא את הזאת שתוכל לתת לו יותר אהבה מכפי שהוא נותן. התגובות היו תמיד אותן תגובות. לא אכפת לניסים להיות חמוד, אבל מה שהוא רצה באמת זה למצוא את הנחמה לנפש הפצועה שלו. זאת שמציגה חזות של טייגר באמצע הג'ונגל, זה שהיה מקום ראשון בכיתה, וקיבל את הבונוס הכי גדול מהמנכ"ל, אבל אחר כך עישנה את עצמה לדעת, ומצאה את עצמה מתעוררת עם בקבוק שיווס ליד המיטה. היחידה שהייתה כזאת בשבילו הייתה אמא שלו, שלא משנה מה היה עושה, וניסים ידע להיות הכי רע אליה, תמיד נתנה לו יותר. אחרי הסרטן והמוות  המהיר, הדחיק הכל פנימה עוד יותר. בת זוגתו לאותה תקופה הרגישה שהוא נעלם לה, עד שלא יכלה יותר ועזבה ליבשת רחוקה. רק אביו עוד האמין בו, אבל גם זה היה כבר במסווה של סניליות חולמנית, כזאת שהשאירה את התקשורת למאד מצומצמת ובלתי אפשרית. רק הבעל דירה שלו עוד האמין שייצא ממנו משהו, וכל פעם ניסה לשדך לניסים בחורה, אבל הבעל דירה היה בודד עוד יותר מניסים עצמו. בשלב מסוים הוא נמלט גם מזה, וחזר לגור בבית של ההורים.

"Modern love – modern love, walks beside me
Modern love – modern love, walks on by
Never gonna fall for…"

את ניסים תמיד הפליאה הפייד אאוט הזה שהמדינה שלו עושה ביום שישי אחרי הצהריים. רגע אחרי ההצגה שלו ברחוב המרכזי של העיר, הוא שם לב איך כולם הולכים לנוח. איך הזקנה חוזרת לביתה ומדליקה נרות ושולחת נשיקה לבת שנמצאת בשליחות בצרפת, ואיך מתקן האופניים משלם משכורת שבועית לעובד שלו, בחור אוטיסט שתיקוני האופניים הם כל עולמו, ניסים שם לב לכל התיירים שחוזרים לחדרים שלהם, אחרי יום כיף על חוף הים, הוא שם לב אפילו לחילופי המשמרות בתחנת הדלק, ולניצוץ שיש לעובד שחוזר הביתה אחרי שהוא רואה הודעת טקסט מחברה שלו, שהיא אוהבת אותו מחכה שיחזור כבר, כי השבת אוטוטו נכנסת. הוא שם לב לזה, ולזה שהתנועה ברחובות פוחתת. קול החזן מבית הכנסת מצמרר אותו. אפילו תוכניות הערב שבת, אלה שתמיד לעג להן, שהן כביכול מייצרות חוויה משפחתית מזוייפת גורמות לו עניין. אביו יושב בחדרו ומאזין למוזיקה. ניסים שוכב בחדרו ומאזין לנפשו, אבל היא לא מקשיבה לו חזרה.