על מצעד האיוולת הפרטי שלנו

יושב לו בוודאי השר לעניינים כלשהם במשרד ראש הממשלה. הוא יושב על הכורסא שלו, נהנה מהריפוד ומהריהוט החדש. הוא מסתכל על יומנו תוך כדי שעוזרו שולף לו מגוון אפשרויות של פגישות, כנסים ופעילות כלשהי. השר לא מתבלבל. משעמם לשר. אמנם הוא קיבל צוות של עוזרים לא קטן, מאבטח ומכונית, אבל משהו לא בסדר. הרי הייתי גנרל, אומר השר. איך זה שיש לי כל כך הרבה זמן פנוי? "אולי נלך לעשות קצת הסברה, היועץ של ביבי ביקש". השר, שהיה אמנם גנרל גדול, אבל עכשיו הוא טירון פוליטי מבין שכדי לשרוד הוא צריך לשדר איזושהיא חדשנות, אולי אפילו אלטרנטיבה. מסמן השר וי ליד כנס מתיישבים איי שם בחומש. הרי ברור לו. מדובר בציבור ציוני, מלח הארץ ואין כמו כמה מילים אליהם כדי לקצור כותרת. הלך השר לחומש. הלך וחישק. חישק השר את ראש הממשלה. אמר כי "חומש תבנה שנית". אפילו השר הזיע ותקע איזושהיא אבן פינה. "מותר ליהודים להתיישב היכן שהם ירצו", "חייבים לחזק את מפעל ההתיישבות". העוזר לענייני תקשורת בגליל חייך. הוא הצליח סוף סוף ללכוד את תשומת הלב של הכתבים והערוצים השונים. הכותרת מובטחת.

חברת הכנסת הצעירה והשומרת מצוות רצה אצה במסדרונות הכנסת. היא מנסה לשווק איזה שהוא כנס שמגנה את רעיון שתי המדינות לשני עמים. בהמשך האמביציה שלה לקחה אותה לכמה אולפני טלויזיה. שם אצל הטלויזיה השמאלנית והתשקורת. היא אמרה שכבר "שש-עשרה שנה אנחנו מחפשים פיתרון". אבל מה את מציעה שאל המגיש. "אין פרטנר!" זעקה. "אבו מאזן הוא רק בובה המשיכה". אבל מה את מציעה במקום? שאל המגיש. "אין פרטנר! זעקה שוב". המגיש הרגיש את המכשיר הסלולארי שלו רוטט בכיס מכנסיו. לרגע קטע הרטט את רצף מחשבותיו לצווחות חברת הכנסת הצעירה. הוא שכח לסגור את המכשיר החדש שקיבל מאורנג'. אולי יש פרטנר עצר לעוד שניה. "הם חבורת צמאי דם טרוריסטים!" ניסתה חברת הכנסת הצעירה להחזיר את תשומת ליבו.

איי שם ליד כפר בגליל, בעיר מודרנית יחסית עם קדושה מסוימת, ישבו כמה בני נוער. הם ישבו במקלט שכונתי, שנבנה איי שם בראשית שנות ה-90 על ידי ממשלת רבין. על קיר עוד נראה השלט שמתאר את המקלט כפיתוח במסגרת התוכנית לשיקום המגזר הערבי לקראת שיוויון וקדמה מודרנית. לא הרבה נשאר מהשלט, ותמונה לא קטנה מכסה חלק ממנו. זאת התמונה של גמאל עבד נאצר. נשיא מצרים לשעבר, שונא ישראל לא קטן. מולו ישבו בשקיקה עשרות בני נוער וכמה סטודנטים. ג'מאל, אחד מהם, נכנס באיחוד. האוטובוס שלקח אותו לעיר מהאוניברסיטה בעיר הנמל איחר. הוא נכנס ותפס את מקומו, מעט מתנצל. בדרך למקלט הספיק ג'מאל להגיד שלום לאביו, בעל חנות מקומית. אביו הצליח לשים לב לזקן שבנו החל לגדל בשנה האחרונה. "מה לו ולדת?" חשב לעצמו, אך פתר את עצמו מתשובה. בנתיים במקלט עמד נציג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית יחד עם חבר הוועד הפועל של תנועת בל"ד. ההיסטוריה יודעת לבלבל את עצמה שזה מגיע לאויב משותף. הם דיברו שם על השלטון הישראלי הגזעני ועל פושעי המלחמה שטובחים באחיהם האמיצים בעזה. לא היה דגל ישראל בכל הסביבה הקרובה. לצד דגלי פלשתין היתה גם תמונה של סדאם חוסיין. ג'מאל שמע את המילים שנאמרו בשקיקה. הוא כבר עמוק בפנים.

שרת הקולטורה והחינוך הגופני עמדה נרגשת מול הקהל. היא הביאה את עצמה לישוב מרוחק איי שם ליד רמאללה. "אני מצטערת!" התייפחה. "אני מצטערת שתמכתי בהתנתקות". היא המשיכה לטעון שזה היה פשע. גירוש. שהמצב של המפונים כיום הוא נוראי, וזה מזעזע שמדינה יכולה לעשות דברים כאלה לאזרחים שלה. יחזקאל, וותיק הישוב ונציגו במועצת "יש-לה" הגדולה, גיחך בציניות. הרי רק לפני כמה שנים אותה שרה דיברה בזכות המנהיג שיזם את התוכנית, כמה הוא אמיץ. הוא היה חזק אז. היום הוא צמח. יש גביר חדש שאפשר ללכת אחריו. הרוח הציבורית השתנתה. המחנה הלאומי התחזק. מחנה השלום מבולבל. זה היה טוב לו – הוא תיעב את רעיון הפינוי. אבל היה משהו בהתנהלות של השרה המכובדת שעדיין הטרידה אותו. הוא תהה לאן נעלמה האידאולוגיה? ומה יקרה עם מחר הרוח תזוז לצד שני? הוא בדיוק נזכר שרק אתמול הסביר לבניו הצעירים את סיפור "רחב הזונה".

גם השר לענייני בפנים היה עם השר לעניינים כלשהם בחומש. רק שהשר הזה עסוק כעת. הוא ביקש מהעוזר שלו את התכתובת עם נשיא מדינה לגבי החניה לחברו ח"כ העבריין. על הפרק היו תנאי הכליאה הקשים שחווה אותו עבריין. "האשכנזים האלה" סינן לעצמו בעודו מכתיב לעוזר מה לשלוח לנציב הכליאה. במקביל, היועץ השני, ביקש שהוא יתראיין לרדיו. השיחות עם הפלשתינאים שוב תקועות , ויש דו"ח שמאשים את הצבא הכי מוסרי בעולם שהוא לא הכי מוסרי. השר לא התבלבל והתחיל לירות לתוך השפורפרת של הטלפון שבעצם "הצענו להם כבר את הכל" ואת מה "שאולמרט הציע – אף אחד לא יציע יותר" "הם לא בסדר" וגם קצת "חייבים לנצח את הטרור" וש-"הדו'ח הזה לא מאוזן בלשון המעטה", השר המשיך לקרוא מהדף שהכינו לו מראש ואפילו הזכיר את העובדה שאמנת ז'נווה לא מעודכנת. באותו זמן, ישב פרופסור מכובד במכוניתו תקוע בעוד פקק במחלף שעלה מיליונים. זה נשמע לו מוכר. הרי רק לפני כמה חודשים הוא ישב בראש וועדה שהמליצה וחקרה את התנהלות הממשלה לגבי נושא מסוים. הכל כבר עבר לממשלה מזמן. הוא לא הבין איך אף אחד לא טיפל בזה אז. הוא התריע ואמר, שאם ישראל תפקיד את הזירה הבינלאומית, אז הניצחון ההרואי יהפוך לניצחון פירוס. הוא אפילו פנה אישית לכמה וכמה חברי כנסת, אבל העוזרים הפרלמנטריים שלהם אמרו "שהוא יתקשר אליך אחר כך". עד היום הוא מחכה. השר מסתכל על העוזר שלו ועושה לו סימנים שהראיון הטלפוני הזה מתמשך מעל ומעבר. עוד מעט שעת צהריים. צריך להתפלל.

לרמי ולמירב יש דירה כבר שלוש שנים. לרמי, הייטקיסט ששדר את המשבר ולמירב, מורה צעירה עם פסיכומטרי גבוה יש ילדה. עוד אחת בדרך. לדירה יש משכנתא. בנתיים הכל מצויין. הם פלוס אוטו ליסינג וכלבה קטנה. רמי, קיבוצניק בעברו, רוצה להרחיב את הדירה כדי לבנות עוד חדר לתינוק שבדרך. הוא בנה את ההרחבה על המרפסת. בטפסים ובבירוקרטיה יטפל אחר כך. למי אכפת מעוד ארבע מטר מרובע, חשב לעצמו. בגמר העבודה היו ההורים נרגשים. כעת יוכלו לרהט את החדר לקראת הלידה המתקרבת. צו ההריסה שהגיע לאחר כמה ימים נראה בהתחלה כעוד טעות של הרשויות. רמי ניסה לענות עליו, אך לא הבין כלום. מרוב עומס, הוא פספס את השימוע שנערך לו בוועדה המחוזית. שנסע לערב את חברו העורך דין כבר היה מאוחר מדי. אשתו התקשרה אליו בוכה בטלפון. "הם הרסו הכל" סיפרה. רמי דפק אגרוף על השולחן. חברו הסתכל עליו והבין את מה שארע. כתוצאה מהחבטה התעופף העיתון היומי באוויר ונחת חזרה על השולחן. רמי הסתכל בכותרות וצחקק באירוניות. "עוד מאחז לא חוקי הוקם בשטחים", "תופעת הבניה הבלתי חוקית בגליל מתעצמת" וגם "ילדה נהרגה מקור בכפר בדואי בלתי מוכר בנגב".

סשה לחץ את ידו של המתווך. הוא סוף סוף הצליח למכור את הדירה הזאת במחיר שרצה. הוא מיד התקשר לאשתו ולידים שנמצאים כבר בביתם החדש ליד מוסקווה. "זהו, בעזרת השם אני מגיע אליכם שבוע הבא". סשה אפילו לא שם שהביטוי הכל כך ישראלי הזה נכנס בעברית למילים שהגה בשפה הרוסית. לא צריך להיות מאמין גדול כדי לומר "בעזרת השם". אבל סשה, עולה חדש, כבר 4 שנים בארץ, שאטוטו חוזר חזרה לרוסיה בקושי יודע עברית. הבטיחו לו מענק קליטה נדיב ושיוכל להמשיך את עיסוקו הנוכחי בארץ. האישה והילדים לא רצו. היה להם טוב שם, והבנות אוטוטו עולות לתיכון. אבל סשה התעקש. הוא זכר את צוואת אביו שלא הספיק לעלות לארץ ישראל, ודרש ממנו לעשות כן. הוא ניסה והשתדל. אבל הבנות לא נקלטו טוב בבית ספר. לאחר שעלה לארץ סרבו בהתחלה לתת לו תעודת זהות, כי חששו שהוא לא יהודי. לא עזר לו התעודות שהביא על כך שאביו היה יהודי. "הוא היה מומר במלחמת העולם השניה!" צעק עליו הפקיד בלשכה הדתית המקומית. סשה עצמו לא עבר ברית מילה, וגם ילדו גדול שהיה כבר בצבא סבל מיחס משפיל. סשה עוד ניסה להאמין שכן יהיה שינוי, ושזה ככה זה בישראל. גם ברוסיה המצב לא יותר טוב. חבריו שכבר חזרו לרוסיה אמרו לו שהוא סתם פראייר. סשה נשבר והבין זאת גם כן.

הם התכנסו כולם בדירה המפוארת ברובע היוקרתי של דמשק. עוזרו הקרוב של הנשיא האיראני, נשיא סוריה, ראשי ארגון החזיבאללה, נציגי האחים המוסלמים מירדן, מצרים ועזה, מישהו מהרשות הפלשתינאית ועוד נציג עלום מארגון ביון אירופאי. הם ישבו שם וחייכו. התוכנית עובדת. אנחנו מצליחים להרדים את ישראל. יצרנו מצב של התשה בעזה, תהליך שלום תקוע. אפילו הורדנו בכוונה את הטרור בגדה כדי לשחק את זה. מזלנו שהם, הישראלים לא יודעים להסתכל קדימה והגנים היהודיים שלהם גורמים להם לריב עם עצמם. הנציג האיראני צחק ואמר שבקצב הזה הם יפסיקו את פיתוח הפצצה שלהם. שהנשיא שלי אומר שמדינת ישראל תמחק על פני האדמה, הוא לא מבין שכל מה שהוא צריך לעשות זה לחכות. מדינת ישראל מוחקת את עצמה.

—
כמו סוס דוהר, אנחנו לא שמים לב למה שקורה מסביב. הממשלה שלנו עסוקה בלשרוד. אין מדיניות לטווח ארוך. השותפות הקואליציונית הזאת לא רואה מטר קדימה. שלושים שרים עוסקים בעניינים של כלום. כל שר דואג לעצמו ולציבור שאותו הוא מייצג. אין חשיבה קדימה. חברי כנסת מציעים הצעות חוק לפי הכותרת בעיתון והאידואלוגיה היא מילה קשה.

מחקרים אומרים, שבשנת 2020 יהיו יותר לא יהודים מיהודים מהירדן ועד לים. אם רוצים מדינת יהודים, צריך לפעול עכשיו לחשוב קדימה. לא צריך את הפלשתינאים כדי להכיר בזה שאנו מדינה יהודית. אנו צריכים להכיר בזה בעצמנו. מדינה אחת לעצמנו זאת הנוסחא. זה הזמן להסיט השקעה לכיוונים ארוכי טווח. שינוי שיטת הממשל, הבאת מיליון יהודים לנגב והגליל ורפורמה מקיפה בבירוקרטיה והמנהל הציבורי.