ההתנדבות בהודו

סיפור ההתנדבות שלי בהודו, אוגוסט 2008:

בתמונה: משימה בלתי אפשרית 4

אני נמצא בדרמסלה, הידועה בכיוניה המרכז הישראלי בצפון הודו, או מרכז הקורסים שישראלים עושים בצפון הודו, או "יש פה מפלים וזה מגניב". הגעתי לכאן אחרי 13 שעות נסיעה מתישות באוטובוס. הנקודה המעניינת הייתה, שאחרי שהגעתי לכאן הזהירו אותי לא לקבל את הכרטיס של הספסל האחורי באמצע. זה היה מאד עוזר, כי בדיוק ירדתי מהנסיעה, אחרי שישבתי בספסל האחורי באמצע. בכל מקרה, בשלב מסוים, אחרי שהגב החליט שהוא חותך לטיול במזרח בעצמו מרוב כאבים, אמרתי, "הלך הלך קוסאמק", ונרדמתי לי בנחת במעבר של האוטובוס. כן ג'יפה, אבל איי, עברנו דברים יותר קשים מזה (אף מילה על צבא, מבטיח). אחרי חצי שעת שינה, התעוררתי מבלימת פתע של הנהג. מסתבר שטנדר עם משקל שגדול פי אלף ממנו עצר על הכביש באמצע הנסיעה. אז הלכתי לשבת עם הנהג. כן כן, בזמן הזה הוא הספיק לספר לי על כמה קר לו בקבינה. בעוד שאני אוסף את הנוזלים, ואת השלולית שנהפכתי להיות מרוב הזיעה. כדי לשפר את הרגשתי הוא הציע לי סיגריה מקומית, שלוקחת את נובלס בריצה לאחור. תענוג.

אחרי שהגענו מותשים אך שמחים, לכפר מקלוד גאנג', הבית של הממשלה הטיבית הגולה. הלכנו אחרי מישהו שאמר שיש לו אחלה גסטהאוס במחיר ממש זול. המחיר היה ממש זול, אבל אחרי שהגענו לגסטהאוס הבנו את הקאץ'. מדובר בגסטהאוס שצריך לרדת אליו 209 מדרגות שבנויות בשענטז אדריכלי של מיטב קבלני הבניה ההודים והפלשתינים. סבבה לרדת (הא הא…), אבל קשה לעלות. תוסיפו את זה שמדובר במקום יחסית גבוה (+- 3000 מטר נראה לי), תבינו באיזה מצב הגעתי למעלה. תענוג פעם שניה.

כבר מהארץ כיוונתי את עצמי לחוויה טיפה שונה מהמקובל כאן. במקום לקחת קורס באיזה שקריטציה כלשהיא, בחרתי דווקא להתנדב עם ילדים טיבטים (בעיקר אחרי שראיתי את המקום בפרק של כוכב נולד בהודו). לאחר מעט חיפושים הגעתי למקום. מדובר במעון לילדים בני חצי שנה עד 3 של הורים טיבטיים שהגיעו לא מזמן לכאן.  אני לקחתי את משמרות הצהריים – כל יום מ-1 עד 4 וחצי. ובאתי כולי תמים, שה רח, שכל חייו חונך על ידי האמא והאחיות שלו. כזה שמימיו לא הרים תינוק, בטח שלא דאג לאיזה אח קטן, התבכיין לא מעט (עד אפילו לפני הטיסה לכאן), ובטח, אבל שבטח לא חיתל תינוק. היו לי כמה בייביסיטרים, אבל לילדים יותר גדולים. שום דבר, אבל שום דבר לא מכין אותך לזה.  באט יו נוו מי! איי וואס אנ אופיסר אין דה איזראלי ארמי, אין דה טאנקס, דה בסט ארמי אין דה וורלד! אה-אה.

הדבר הראשון שעשיתי שתינוק עשה במכנסיים שלו, זה איזה סד"פ, או חנ"ם (חיבור ניתוק מהיר ללא שיריונאים שביננו) שיוריד לו את הטיטול. אבל לא. צריכים לעשות את זה לבד. אפשר להשוות את זה לפעם ראשונה… זה מהיר, מבהיל ואתה שמח שזה נגמר. כל המדריכות שם צחקו עלי, ואני ילד קטן שרק רוצה לתרום, הבנתי בפעם הראשונה מה זה תינוק. ולא, אני לא עושה את זה כי זה "יו כמה שאתה חמוד שאתה עושה את זה". יש שם כל מני ילדים חמודים. יש אחד שממש נקשרתי אליו, קוראים לו טיאמין והוא בן 2 וחצי, חכם ממש וממזר לא קטן. ואיי, סימנתי וי על ללכת שילד תלוי לך על הרגל! תענוג פעם שלישית.

החוויה עצמה היא מדהימה. ההיחשפות לתרבות אחרת, בעלת דת אחרת היא מאד עמוקה. אנחנו רגילים מחיי היום יום שלנו למוכר ולסביבה הידועה והנוחה שלנו. לא אחת, כאשר יוצאים מאותה מקום מוכר למקום זר – קורים שני דברים. אנו מעריכים יותר את מה שיש לנו בארץ, ואנו לומדים דברים חדשים וחווים חוויות שלא ניתן לקבל בארץ (נגיד, רוגע?). הטיבטים הם עם מקסים, בדומה להודים – ההסתפקות שלהם במה שיש היא ראויה להערצה. אמנם, מאד קל להתחבר לסבל של העם הטיבטי, בצורה עיוורת, ולשנוא את הסינים ה-"אנטישמיים האלה כובשים", אבל חשוב להבין גם את הצד שמנגד. לי כישראלי שחי במדינה שכובשת אוכלוסייה אחרת, חשובה ההבדלה וההבנה של כל צד אחד. זה עדיין לא אומר שהתינקות הפסיקו להתעלל לי באוזן או לפלוט עלי את מה שניסיתי להאכיל אותם.

בכל מקרה, הבילוי הקבוע עם התינוקות, והעובדה שיכולתי לעזור ולתת, ולא רק לקחת דברים (לא לריאות), היא הרגשה טובה. כן, זה מכלול של חוויות, הניתוק הזה, הטיפול בילדים, לשחק איתם, לחבק, ולקבל חיבוק – כל אלה זה שוב, דברים שאין בישראל. צריך להיות שם כדי להבין כמה זאת תחושה טובה.

הסדר יום במשמרת הוא קבוע, קיבלתי כאמור, קבוצה של יחסית בוגרים – בני שנה וחצי – שזה יותר בוגר מגבר ישראלי טיפוסי, יותר היה לי קל איתם – את זה ראו הגננות בניסיון המר שלי למנוע מתינוק לזחול באנג'י מהמרפסת, המטלות הם לשחק, ללמד, לרקוד, לתת אהבה, לנגב ת'דמעות שהם מתגעגעים להורים וכמובן, גולת הכותרת לעזור להם לעשות פיפי וקקי.

בין לבין, אפילו שרים איתם ל"כובע שלי שלוש פינות" בעברית צחה, אתה מגלה גם כמה שהתרבות והחינוך שלהם הוא שונה. אולי אני באמת לא הייתי מחובר לילדים ישראליים לפני הטיול, אבל אותו רוגע שנמצא אצל ההורים שלהם, בא לידי ביטוי בחינוך. אפילו שהם בוכים, זה מגיע מכיוון אחר – שליו יותר. ילדים זה עולם אחר, עוד תובנה לטיול הזה. רושם-רושם.

כאן גם נכנסת ההמלצה שלי, מי שמכם שלא נמשך לכאלה חוויות רוחניות, דווקא עשוי להנות יותר מהן בסופו של דבר. למשל, אתה מגלה שבכדי לשדל תינוק לעשות פיפי עושים לו "פשששש.פששששש.פששששש". לא עברו להם כמה ימים וגיליתי שזה עובד גם לבוגרים כמוני, מצאתי את עצמי עומד בגסטהאוס בשירותים ואומר לי את מילות הקסם, שמיד תורגמו לשתן מרענן, שלאחר כמה שניות תורגם לתחושה מוזרה בקיבה, שלאחר מספר שניות הפכה לקללה של "שיט, אין לי נייר טואלט". כמה שהודו מקסימה.

ההתנדבות מסתיימת ב-10 לאוגוסט (התחייבות לשבועיים). במהלכה הייתה חופשה (חופשה בתוך חופש), של 4 ימים כי הדאלי לאמה בכבודו ובעצמו מגיע לכאן להרצות. הרעיון הוא לעורר את דעת הקהל כמה שיותר, בגלל האולימפיאדה. כנראה שהפוליטיקה רודפת אותנו לכל מקום – וזהו טבע האדם לעשות בעיות.

לאחר שבועיים, הגיע הזמן לעזוב. ביום העזיבה הסבירו הגננות שעמרי הולך. זה גרר חיבוקי פרידה קורעי לב ומלאים בנזלת מצד הילדים. לאחר המשמרת הגיעו ההורים שאמרו תודה. לא כולם יודעים שם אנגלית, אבל ההכרת תודה, והידיעה שהם מעריכים את העזרה, עושה את הכול. גם אם זה נשמע אינטרסנטי, הרי, נתתי, התנדבתי, נהנתי, למדתי, העשייה של משהו שונה – במקום כל כך מדהים – עושה את כל ההבדל.
אני ממליץ בחום, לכל ישראלי, שיש לו זמן, ורצון להיחשף לדברים אחרים (חוץ מסמים קשים), לבוא ולנסות.

נ.ב
עדיין אבל, למרות הכול, אין לנו ארץ אחרת. יש לנו ארץ מקסימה, ועכשיו אפילו גם ידע בסיסי בטיפול בתינוקות.

תמונת סיום עם ההורים