מכתב פתוח לרון קרמן, אביה של טל קרמן הי"ד, שנרצחה יחד עם עשרות בני נוער בפיגוע בקו 37 בחיפה בשנת 2003.

רון היקר,

ראשית, אני רוצה להסביר מדוע פרסמתי את המילים הבאות. בימים שבהם החגיגה התקשורתית בשיאה, והאג'נדה של מי מאלה ברורה, אולי שווה לפרסם מכתב כזה שמביע נימוקים כנים ולא קו פוליטי כלשהו. אתה שכלת את בתך טל ז"ל בפיגוע טרור נפשע בקו 37 בחיפה. טל הייתה בת 17 ו-9 חודשים בהירצחה. יחד עימה נהרגו עוד עשרות בני נוער. טל יכלה להיות היום בת 23. אולי סטודנטית, אולי אפילו במרכז הבינתחומי. מי שרצח את בתך היו טרוריסטים חסרי לב ומצפון. מערכת הביטחון בסיכון חיי אדם ובהשקעה רבה שמה את אותם רוצחים בכלא. הם שם להרבה זמן (ואפשר לדון באלו תנאים). חייל נחטף. חייל שיש עדות שהוא חי. האם לשחרר אותם תמורתו? עד לפני כמה חודשים תמכתי בדעתך. זאת טעות חמורה לסכן כל כך הרבה חיי אדם תמורת חיל אחד. עם כל הכבוד לסבל של משפחתו, האמירה של "חייבים לשחרר את הילד" היא לא נכונה. גלעד שליט הוא חיל קרבי ולא ילד. למרבה הצער חיילים מתים, נפצעים וגם נחטפים. אחת המטרות של צה"ל היא הגנה על אזרחי ותושבי מדינת ישראל. בסדר העדיפות הבלתי נתפס, במציאות חיינו המטורפת אזרחים הם מעל לחיילים. אז כן, צה"ל הוא צבא העם, ואביבה שליט חיה במציאות בלתי נתפסת, אבל חיילי צה"ל צריכים לדעת ששבי זאת אפשרות לא כדאית אך שעלולה להתרחש.

רון היקר, לא רק שתמכתי בדעתך לגבי הטעות בשחרור אסירים, גם הבנתי את הכאב הכרוך בלראות את רוצחי בתך ועוד עשרות בני הנוער שנהרגו בפיגועי הטרור משתחררים. המוח לא מסוגל לעכל תמונות של חגיגות בערים פלשתינאיות וערביות. לראות מוגי לב, שהרגו חפים מפשע מתקבלים כגיבורים. סולם הערכים של מי שמקדש את המוות על החיים הוא לא מתקבל על הדעת. גם אם נכניס שיקולים פוליטיים, קשה להבין קצת הרג בתך קידם מאבק לאומי זה או אחר. הנחמה היחידה של אב שכול שכמוך הוא לדעת שמי שאחראי לאובדן שלך יושב ונמק בכלא. באותה מידה ששחרור אסירים פוגע בביטחון של מדינת ישראל, הוא גם גוזל את עשיית הצדק. היינו בתסריט הזה ב-2000 וגם ב-2007. הם חטפו חיילים, אנו שחררנו מחבלים, הם לעגו לחוסן של החברה שלנו, ומנגנון הטרור שומן מחדש ברוצחים, שעל פי ראש הממשלה בנאומו האחרון הם גם חזרו לעסוק בטרור.

אבל רון, אני מרגיש שטעיתי. בסופו של דבר הבחירה היא כואבת. באיזון הבלתי נתפס בין הביטחון הלאומי והצדק אל מול הבחירה בערכי החיים והסולידריות חברתית, האחרונים גוברים. החיים מנצחים את המוות. ברשותך אנסה להסביר.

אני אצעד מחר עם בני משפחת שליט משפיים למרכז הבינתחומי כי סולידריות חברתית היא ערך חשוב. אני סולד מהשימוש הזול שעושים אמצעי התקשורת בסיפור הטרגי של משפחת שליט. המניעים הם פסולים. ברגע שאותם גופים מזהים ראש ממשלה לחיץ, הם לוחצים. במסווה של מחאה עממית הם מפתחים מדיניות פסולה, לא דמוקרטית שעלולה להשפיע בצורה בלתי אחראית על חייהם של מאות אלפים. בשונה מהפסטיבל התקשורתי, חשוב לצעוד עם משפחת שליט מסיבה אחרת. סולידריות חברתית. החברה בישראל שהפכה למקדשת אישיות ולא קהילתיות הצליחה לא להתעלם יותר ולהפסיק להיות אדישה. שכחנו מהי מחאה חברתית. התרגלנו לספוג. אחרי הרבה זמן יש אפשרות לצאת לרחוב, ולהעביר מסר קהילתי שלא מסתכם ב-like בפייסבוק. חיבוק משפחה במצוקה ובמצב הומניטארי בלתי מתקבל העל הדעת הוא לגיטימי. גם אם מודבר בטיעון שהוא כללי ולא ספציפי. צעדה של אלפים עם המשפחה יוכלו להביא לידי ביטוי תחושות בציבור. תחושות שלא באות לידי ביטוי. נבחרי הציבור שולטים בנו ועושים מעשים, לעיתים קרובות משיקולים פוליטיים ועסקנות גרידא. כל תחלואי עמנואל, משבר משילות ומצבה החמור של מערכת החינוך אלה הם מחדלים. אם עד עכשיו הם סמכו על כך שלא נשים לב, השתתפות בקיום מחאה חברתית זאת – היא צעד ראשון לזה שכן שמנו לב, ואנו לא מקבלים את המצב הקיים. שמים את הפוליטיקה בצד ומחבקים את המשפחה. אבל זה לא מספיק.

רון ידידי, זה לא מספיק כי מה תועיל מחאה חברתית לאובדנך. כי הרי כל 5/3 באזכרה בבית העלמין בחיפה לא נשארת עין אחת יבשה למשמע כאבך. אין בעולם טיעון שיצדיק מצב שבו אב קובר את בתו. טל הייתה כל כך הרבה. "את לא כמו כולם" זהו השיר באתר לזכרה. עולמה הוא עולם ומלואו וזה בלתי נתפס ובלתי צודק שבפעולת טרור חייה נפסקו בטרם עת. השיר של משינה הוא קצת ממה שהיא הייתה. מפעל ההנצחה שהקמת לזכרה – צביעת הגמלים, התחרוטל והטיולים הם מה שמשאיר אותה איתנו למרות שהזמן פועל נגדך. ככה זה תמיד יהיה. אבל, אנו חכמולוגים גדולים בלהסתכל מהצד. אני בספק אם מישהו מכל הסביבה באמת יודע להבין מה זה אבל ושכול. משתמשים בזה בצורה זולה. אנחנו לא משתדלים להבין לעומק את הנסיבות לפני שאנו נוקטים עמדה. הנקודה הזאת מביאה אותי לעיקר.

גלעד נמצא 4 שנים בשבי. הוא חי. קטונתי מלעשות את ההשוואה הבלתי אפשרית בין גלעד לטל, אבל גלעד חי. בהשוואה שבין החיים לשכול אני בוחר בחיים. בנקודה שבין תחושת צדק על עוול לבין ערך של חיי חייל – אני בוחר באחרון. מדינת ישראל היא חפצת חיים, גם כשהיא שולחת את חיילה לקרב. חיילי צה"ל המחוזקים בתחושה צודקת של הגנה על מדינה יהודית דמוקרטית – יהיו מחוזקים עוד יותר כשידעו שאותה מדינה תעשה הכול כדי לשחררם. בשונה מאויבנו, אין אנו צריכים לעמוד מאחורי השכול והאובדן ומסכנה עתידית, אלא לעמוד מאחורי ערך החיים, גם אם הוא יקר. אין מחיר שהוא יקר מדי. אין איום טרור שיכול לנצח תחושה של צדקת הדרך בערכים שפויים. אלפי האזרחים הצועדים עם משפחת שליט מוכנים לשאת במחיר הזה. הם מבינים שהדבקות בערך העליון של החיים, הוא הביטוי הכמעט יחידי שיש לנו במדינת היהודים כקונצנזוס. סביב אותו קונצנזוס אפשר להילחם בכל השלכה של בחירה בחיים. האפקט החזרתו של גלעד חיי יהיה עליון בחברה הישראלית על פני כל איום של פחד. כבר ידענו לנצח גלי הטרור ומלחמות. אנו מדינה מצליחה ומתקדמת בין מיליונים שקיומנו כואב להם. שנים מנסים להתיש ולאיים עלינו. הם יכולים להמשיך. דווקא השארתו של גלעד שליט בשבי תשרת אינטרס רצחני של להחזיק מדינה שלמה בשבי. שחרורו יבליט את השוני של מדינת ישראל, את ההומאניות בחברה בישראלית, את ייחודיותה ואת חוסר ההסכמה להיגרר אחרי מוות וטרור.

מדינת ישראל אינה נכנעת לחמאס. ארגון הטרור הזה וכל אלה הרוצים ברעתנו צריכים להבין דבר אחד ברור. לא אקט של חטיפה ולא ירי של טילים יזיז אותנו מהמדינה הזאת. מאז ימי ראשית העולם היינו פה, ואנו נהיה כאן לעולם ועד. כאשר ארגוני הטרור יבינו דבר בסיסי זה הם יבינו כי הם לא סוחטים אותנו ולא מכניעים אותנו. אין להם מה להחזיק את גלעד שליט. בעזרת רוחנו וצדקת דרכנו נדע להתמודד עם כל תוצאה של שחרור זה, עם ובלי בחינה של יכולות הביטחון וההגנה שלנו. אין כאן כניעה לשום גורם.

כואב לי להשוות בין גלעד לטל ז"ל. אבל אולי בסופו של דבר בכל הויכוח הזה זאת ההשוואה שאנו נמנעים לעשות. צריך להיזהר בשימוש ציני בשכול, אבל אי אפשר להימנע מבחירה בין האובדן לבין החיים. אם מסתכלים על משפחת שליט, החיבוק המיוחל של גלעד עם אימו, החזרה של חייל מהקרב, מצוות פדיון השבויים "ושבו בנים לגבולם" היא הניצחון האמיתי. קביעת כללים ברורים למקרים של חטיפות עתידיות – היא האסטרטגיה הנכונה. המשך מלחמה בטרור ובמקביל המשך פיתוח הארץ – היא המדיניות הנכונה. החתירה לחברה טובה יותר, לישראל טובה יותר היא התשובה האמיתית לקורבן שאנו צריכים לסבול בקיומנו על פיסת ארץ זאת. ההקרבה היא אדירה ובלתי נתפסת. אני מחבק אותך בכאבך, אך בבחירה בין השכול לחיים – אני בוחר בחיים. לכן אצעד מחר, לכן אקווה לשחרורו של גלעד. גלעד חיי, חייל קרבי שחוזר מהקרב והשבי הם הערכים שינצחו את הטרור, אמונה בצדקת הדרך וחיבוק המשפחות השכולות הם דבר שאף מדינת אויב או ארגון טרור יוכלו לו.

אני אמשיך לעשות הכול כדי להמשיך לשמר את זכרה של בתך טל ז"ל וקורבנות טרור אחרים, ומבטיח לך לא לשכוח, כי השכחה היא האויב הגדול ביותר שלנו.

שלך תמיד,

עמרי