דיי לפסטיבל גלעד שליט

צילום: AP

היום זהו היום השלישי לשביתת השבת של הורי החייל גלעד שליט מול מעונו של ראש הממשלה. מאז שנחנך מאהל המחאה הספיקו לבקר בו הורים שכולים, הוריי חטופים, משפחת הנווט הנעדר רון ארד ואפילו שר הביטחון אהוד ברק, שכנראה גם מוחה על כך שלא משחררים את החייל.

לפני שאפרוט מדוע הפסטיבל הזה מיותר, ארצה להזכיר מספר שמות, חלקם מוכרים, חלקם לא: גיא חבר, מג'די חלבי, זכריה באומל, יהודה כץ, צבי באומל, עופר סלומון ז"ל, אמיר גרביה ז"ל.

חלק מהחיילים מוכרים לכם כנעדרים ממלחמת לבנון הראשונה, חלק אולי פחות, השניים האחרונים הם חיילים שמקום קבורתם אינו נודע.

מדוע להם אין כזה הד תקשורתי? מדוע להם אין "מטה מאבק" או מאהל מחאה?

תגידו, שאולי חלקם (ועוד 185 חיילים) הם חללים וככאלה, לא מידתי שיושקעו כאלה מאמצים מצד המדינה בכדי להביא אותם לקבר ישראל. בנוסף, כולנו ראינו את הקושי שבביצוע עסקה של חילופי מחבלים תמורת חיילים שבסופו של דבר התבררו כמתים. למה גלעד שליט חשוב יותר? האם אפשר להשוות את עוגמת הנפש של אביבה שליט למשפחות של אלה שאין להן קבר לבכות עליו?

תגידו, שרק לגבי החייל גלעד שליט יש אינדיקציות וודאיות לגבי מקום הימצאו. בניגוד לאירועים אחרים שבהם לא הייתה אינדיקציה לגבי גורל הנעדר. האם גורם שכזה נותן זכות לשחרורו על פני אחרים?

בשנת 2000 שוחרר האזרח טננבאום והוחזרו שלושת הארונות של החטופים החיילים. תמורתם שוחררו מאות אסירי חיזבאללה, כולל בכירים כמו עובייד ודיראני. האם החטיפות הסתיימו עקב כך? האם פתרנו את בעיית הטרור מהצפון? לא רק שהחיזבאללה המשיך בנסיונותיו לחטוף חיילים, אלא שחטיפה אחת מוצלחת הובילה למלחמה ולמשא ומתן בעייתי לא פחות.

אין ביכולתי להיכנס לנעליים של משפחת שליט. כולם יאמרו, איך תצפה שהוריך יתנהגו אם תיפול בשבי. אני באמת תקווה שגלעד ישוחרר במהרה. אולם, יש לזכור שאחרי הכל הוא חייל.

חיילי צה"ל ובמיוחד אלה שבתפקידים קרביים, לקחו על עצמם בגאווה, את המשימה של הגנת המדינה. המשימה הזאת כרוחה בסיכונים, כמו מוות, פציעה ונפילה בשבי. ילד בן 18 שמתגייס לצבא הוא כבר לא ילד, אלא חייל. על פי ערכי צה"ל במסמך "רוח צה"ל " מטרת העל היא הגנה על אזרחי מדינת ישראל. נוצר מצב אבסורדי שבכדי לשחרר חייל המדינה הולכת לשחרר מאות מחבלים ששחרורם עלול כנראה לסכן את אותם אזרחים – עליהם אמורים להגן.

פעם נפל חייל, על המדינה לעשות הכל בכדי להחזירו, אך לא בכל מחיר או לחץ זמן. פרק הזמן בעסקאות חילופי השבויים לאחר מלחמת יום הכיפורים היה מעל שלוש שנים. גם אם המציאות היום שונה מאז, העקרונות זהים. לחץ תקשורתי על הממשלה, יביא לכך שאותה מחוייבות תהפוך להיות עיוורת – פוליטיקאים שלא רוצים לאבד הון פוליטי יגררו לביצוע עסקאות פזיזות, ובכך ייפגע האינטרס הציבורי של שמירה על הביטחון הלאומי.

לסיכום, האפלייה שנוצרת על ידי גופים שמקדמים שחרור של חייל נעדר אחד על פני חייל נעדר אחר יוצרים אפליה זועקת. נוצר מצב שבו חייל צריך לוודא שיש בכוח הוריו ליצור הדים ציבוריים במידה וייפול בשבי. מזלה של אמו של החייל הנעדר גיא חבר שאריק אינשטיין הוא עדיין מלך הזמר העברי. האפלייה היא נוראית, לא מוסרית והפסטיבל הזה רק יגרום להגדלתה. בהתאם, חשוב לנו להבין כי תפקידו של צה"ל הוא להגן על מדינת ישראל. חיילי צה"ל הם המבצעים של תפקיד זה, לא יעלה על הדעת שחיי אזרחים יסוכנו בעבור חיי חייל. המדינה צריכה לעשות הכל בכדי לשחרר את שליט, אך לא בכל מחיר, ובטח שלא בלחץ של פסטיבל שכזה.

מילה אחרונה לאלי ישי ואהוד ברק, המצעד שלכם לאוהל המחאה, בתזמון לשעת שידור החדשות בערוצי הטלויזיה, מעורר את השאלה, של מה עשיתם בשנים האחרונות? האם לבוא ולהגיד "שלא נעשה מספיק", הוא לא בעצם לצעוק: אני נושא בתפקיד של שר, ולא עושה דבר?
אם כבר עשיתם את זה, מדוע לא לטרוח לבקר באוהל המחאה של המשפחות השכולות – ממול לאוהל של משפחת שליט, האם כאבם וזעקתם לא ראוי התייחסות? או שאולי פשוט, האבל שלהם לא מוכר מספיק, כמו פסטיבל גלעד שליט?