חלומות

סיפור קצר + שיר.

הוא כבר לא האמין שמשהו טוב ייצא מהיום הזה. המטפלת הפיליפינית שלו, מיאה הגיע כרגיל באיחור. "מה את חושבת שאני הכלב שלך שאת צריכה להוציא אותו לסיבוב?" צעק עליה. מיאה לא ממש מבינה עברית, אבל הסבירו לה שהטיפוס הזקן הזה מאד עצבני ושלא תעשה מזה עניין. אחרי מספר דקות שהושיבה אותו על הספסל בגן הציבורי, חשב שזה כמו מגרש משחקים לכלבים. הוא עוד הצליח לזהות את משה וחיים החברים שלו יושבים על הכיסאות גלגלים שלהם מולו, ואת מיאה מדברת עם החברות שלה, המטפלות שלהם בשפה שאף אחד לא מבין. זה היה תחילת חודש מאי. השמש האביבית הצליחה ללטף את עורו הזקן, וציוצי הציפורים הקנו לאווירה מעט אופטימיות. הוא כבר היה קרוב לגיל 80. בזמן שהוא התרכז על איזו נקודה, בוהה ונותן לרוח לגעת לו בפנים ולצנן אותו מעט, זיהה ילדה, כנראה קרוב לגיל 15, עם שיער שחור, ארוך, שתי צמות ועניים שהוא לא שלא לשכוח. למזלו, מרוב צביטות בלב, כבר אין כאב. אבל הוא נזכר.
תמיד אמרו עליו שיש לו לב גדול. לא היה בן אדם אחד שהוא לא היה מוכן לעזור לו. גם אליה זה היה אותו דבר. הרבה בחורות עברו בין זרועותיו, אבל דווקא היא ידעה למשוך את תשומת הלב שלו. הוא לא ישכח את הפעם הראשונה שפגש אותה. הוא היה חייל משוחרר שנמצא בטיול בהודו הרחוקה. שם, בין העוני והלכלוך של רחובו ורנסי על גדול הגנגס, זיהה אותה, משחקת עם ילדים הודים קטנים. כפות רגליה היחפות, השמלה בצבע אדמדם ולבוש השל המסורתי רק גרמו ליופי שלה לזרוח, ממש כמו צבע בסרט שחור-לבן. לא היה לו את האומץ לפנות אליה. המחשבה של "מה אני צריך להפריע לה" עברה לו שוב בראש. מיד זכר שהיו גם נסיבות מקלות לעניין. חבריו דחקו בו להזדרז כדי שיוכלו להספיק לרכבת בזמן. חודש בערך לאחר מכן, בדרך חזרה לדלהי, ירד בכוונה בוורנסי. הוא חשב לעצמו שאולי יש איזה סיכוי למצוא אותה שוב. יומיים הלך וישב באותו מיקום שבו ראה אותה לראשונה, אבל חוץ משמש וילדים הודיים, נערת חלומותיו לא הייתה שם.
גם שהחליט להירשם לתואר בהנדסת חשמל, לא ציפה שדווקא שם הוא יפגוש אותה, קווי הדמיון היו ברורים, על אף הזמן שעבר. הוא זוכר איך הוא יצא מעוד הרצאה ארוכה ומיגעת. המדשאות הירוקות היו מלאים בסטודנטים חולמים כמוהו. טרודים על הספרים ועל הסיכומים. על אף אהבתו ללימודים, הוא הרגיש שמשהו חסר לו. כמו היום, כך אז, האביב היה בשיאו. הסטודנטים חזרו מחופשת מבחנים עמוסה לסמסטר חדש, נוסף ומאתגר. הוא הושיט את ידו לילקוט הגב שלו בכדי להוציא בקבוק מים להרוות את צימאונו. כשר סובב את הראש קלט אותה. זאת הייתה אותה אחת שלומדת איתו בקורס הבחירה. שיער כרה קצר, קצת נמשים וחיוך כובש. היא נופפה לו לשלום כאשר זיהתה אותו, והוא מהר מאד נופף גם בחזרה. היא סימנה לו עם האצבע שלה שיבוא אליה. הוא מהר מאד גם הסתדר והעביר את ה-25 מטרים בינו לבינה בבדיקה שהוא מסודר, בלי לכלוך על הפנים וכמובן שהחנות סגורה ואטומה. הוא התקרב אליה ונשק לה לחיי בידידות. הצחיק אותו שהיא תמיד הושיטה את הלחי, ואף פעם לא נישקה אותו בעצמה. כמו חוק זה היה. היא הזכירה לו כמה הוא הצחיק אותה בשיעור האחרון. הם המשיכו להיפגש. כעבור מספר שבועות הוא החליט לנסות להזמין אותה לצאת לראות סרט. כמו כל דבר שהוא עושה, הדבר גרר תכנון מעמיק ולא מעט חזרות. הם קבעו לאחרי השיעור לשבת בספריה. לפני שהספיק לפתוח את פיו, היא אמרה לו שיש לה משהו שדיי מציק לה בתקופה האחרונה. המוח שלו התחיל להריץ תסריטים. כנראה שזאת הסיבה שהיא הייתה מרוחקת לאחרונה. "אתה ממש חמוד ונחמד אלי", "אבל אני ממש דפוקה, אני ממש מקרה סעד, אתה לא רוצה את זה" הוא, שמיד רצה להגיד לה שהוא כן רוצה, שתק לאחר ששמע את המשפט האחרון. "וכבר יש לי מישהו". אז אולי עדיף הסכים איתה "שיתרחקו קצת" כדי "שהוא לא ייפגע, לא מגיע לו – שהוא כזה נשמה שהיא תתנהג אליו ככה…"
מיאה ממשיכה לקטר לחברות שלה. רק מטון דבריה ומאיך שהיא מצביעה עליו בסתר, הוא הבין שהוא מושא הקיטורים. השמש שכבר הייתה בשיא מרומה, סימן שכבר חצי היום, הוציאה אותו מהצל של העץ הגבוה, וחשפה אותו לקרניה. השנייה שיצא מן הצל אל האור הוציאה אותו מחלומותיו. זאת אכן הייתה תופעה חוזרת בגילו המתקדם. במקום להתמודד עם שלהיי חייו, היה חולם בהקיץ. הוא שבע מעצות של אלה שאמרו לו שכדי שיפסיק לחשוב על מה היה קורה אילו, ושיתחיל לחיות את חייו. אבל הוא, העדיף לחיות את חייו בחלומותיו.
גם שאמר את המילים "הרי את מקודשת לי" עד אשר הוריד אותה בעדינות לקברה, הוא חלם. חלומות שלא העז לספר לחברה הטובה ביותר שלו, שאותה כל הזמן רק חיבב. היא עשתה לו ילדים, והוא חלם. חלם שיגיע אותו רגע וישנה את חייו מן הקצה אל הקצה. רגע שגם עכשיו, כאשר הוא יושב על הכסא שלו, בטוח שהוא עוד רגע יגיע. הוא מחכה, אבל החלום לא מתגשם. מפעם לפעם הוא זיהה את ההזדמנויות. המורה של הילד שלו הייתה טיפוס שיתאים לקטגוריה. כך גם אותה אחת שראה בטיול המאורגן שהם הלכו אליו שיצאו ביחד לפנסיה. הילדים היו רחוקים, הנכדים שלהם הגיעו רק פעם בחודש מאז שסבתא מתה. הוא ביושבו על הכסא קיווה עדיין שאותה כמיהה תבוא למימושה. חיכה וזה לא בא.
רק אותה שמש המשיכה ללטף אותו. ליטוף אחרון לפני שהיא נכנסה מתחת לענן אפור וגדול, כמו משל שקוטע את החלום ומחזיר את המציאות האפורה למודעות. הוא המשיך במסעו הלוקח חלק בתת מודע אל המודע. הוא נזכר במיוחדת. זאת שפגש בשליחות לאירופה לפני עשור וחצי. איך שתי נפשות בודדות ואומללות נפגשו בבירה אירופאית, ורק למשל לילה אחד חייהם המייסרים נפגשו והפכו לתקווה זמנית. שישבו בפראג בטרקלין של המלון האפרורי, התחילו לשוחח, היא אמריקנית, והוא סוכן עסקים ישראלי מוצלח. היא אלמנה, והוא עוד הספיק להחביא את הטבעת עמוק בתוך הכיס במכנסיים שלו. הוא נזכר שהחליטו באופן ספונטני ללכת לאופרה ולתיאטרון למרות שלא הבינו מילה, שהיא הסטייל שלו, ואיך היא החזיקה לו את היד, ואחר כך בלילה הקסום, ששלג החל לרדת, ליטפה לו את הקמטים, קמטי דאגה מחלומות שלא מתגשמים. שנפרד ממנה בתחנת הרכבת למחרת, היא לא הסתכלה לאחור, ידע, שזה היה חלק מן ההסכם הלא כתוב, היא חזרה לעולמה, והוא הרגיש איך זה לחלום לא מתוך שינה, ואיך זה להתעורר למציאות חייו.
שהחל לזוז פתאום, הבין שהכלב צריך לחזור למלונה שלו. מיאה דחפה אותו, נפרדה מחברותיה הזרות. טפטוף החל לרדת, רחובות העיר נרטבו. הוא הסתכל על איך החיים והשגרה חולפים יחד עם משב הרוח הקרה על פניו, מיאה דוחפת אותו, אנשים עוברים אותו והוא, כן הוא מחכה לחלום הבא שלו ולאותה מישהי שתגשים לו אותו. חלומות.