o84.org/me – הפינה של עמרי
מכתב החזרה מהודו

בתמונה: רגע של זהב
שלום כולם,
יש לי באופן אישי כמה הסתייגויות מאמירות ישראליות שגורות ושכיחות ונדושות. אחת מהאמירות האלה היא : "אין דברים כאלה". בדרך כלל, שתייר ישראלי ממוצע מגיע להודו הוא מיד נתקל בלא מעט דברים שהוא לא מכיר או לא חווה בעבר. לכן, במיטב המיינסטרים הישראלי, התיאורים שלו יכללו את אותה אמירה. זה נחמד בפעם הראשונה, אבל כשאתה שומע מישהו שמתלהב שהוא ראה הודי נדרס על ידי פרה, ומתאר את זה כ-"אין דברים כאלה", התגובה שלך היא לא כל כך נעימה. כי ברור שאין דברים כאלה, אף על פי, שאפשר לתארם בצורה אחרת. אתם יכולים להבין את פליאתי כאשר ברגעיי הראשונים באיי אנדמן, שמעתי את אותה אמירה מעוסה, נאמרת על ידי לא פחות מ-8 תיירים שונים. כולם אגב, ממש לא ישראלים. בעודי מסתכל על הנוף, נאנחתי קלות, קיטרתי על מר גורלי, והצטרפתי אליהם, במקהלה אוניברסאלית אחת, ואמרנו יחדיו, תוך כדי אחיזת ידיים, הדלקת נרות ושריפת פוסטרים של ג'ורג' בוש, "אין דברים כאלה".
איי אנדמן למי שלא יודע, הם למעשה רצועה של רכס וולקני תת ימי שהצ'ופצ'יק העליון שלו בולט מעל לפני המים. הרכס מצוי באוקיינוס ההודי (כמה מפתיע), באמצע הדרך בין תאילנד להודו, ומציע למעשה, חוויה סאב-טרופית, לא מוכרת, לתייר המערבי. צריך אישור מיוחד כדי להגיע לאיים, כי מסתבר שיש שם עדיין שבטים אוכלי אדם. ולא, לא מדובר על השבט הישראלי, למרות שישנם אינדיקציות כי נראו מספר ערסים שנסחפו בזרם מתאילנד ונפלטו על החוף באנדמן, תוך כדי יבבות של "וואי וואי תראה איזה פרונט יש לשבדית הזאת". עיקר האטרקציות (ולאו דווקא השבדיות), מצויות באי האבלוק, שבתרגום סימולטני פירוש שמו הוא: "אחי, חייב לנעול". בכדי להגיע לאי הזה צריך לקחת מעבורת מפורט בלייר, העיר המרכזית באיים, ואחרי מספר שעות מגיעים. חשוב מאד אגב, להביא איתכם למעבורת אוכל ושתייה. מדובר אחרי הכול במספר שעות. במידה ואתם רעבים וצמאים כמוני במהלך אותן שעות של הפלגה אדירה, אסור, אבל אסור בהחלט להתפתות לאכול משהו מהעגלות שמחכות לכם על הרציף בדרך לאי. אכילת מזון מאותם עגלות תגרום לכם לשבור את שיא העולם בריצת 20 מטר על סיפון של מעבורת, תוך כדי צעקות, "דו יו האב א טוילט פייפר". זה לא כיף.
האי עצמו מהמם. מכיוון שרצו להשאיר הכול פשוט באיים האלה, ולהתמקד כמה שיותר בהנאה, אפילו לא נתנו שמות לכפרים שעל האי. לכן, אתה דיי במהרה מוצא את עצמך בשוק של כפר מס' 3, או נוסע לחוף של כפר מס' 7 וכן הלאה. בכדי להשאיר את הסיפור עוד יותר פשוט, ניתן תמורת סכום סמלי של פחות מ-20 ש"ח ביום להשכיר לך קטנוע. כמובן שאין צורך להיות בעל רישיון, למה לך בעצם להסתבך עם תעודות? שהרי, גם ככה אף אחד לא מבין את הרישיון הישראלי החדש. בכדי לוודא שבאמת הסיפור נשאר הכי פשוט שאפשר, סללו באי הזה רק שלושה כבישים, כולם פחות או יותר שטוחים ומאד פשוטים לנהיגה. אני חייב לציין כי חווית הנהיגה בהודו היא מדהימה. כמו אהוד אולמרט, אין דין ואין דיין, וניתן לעשות פשוט ה-כ-ל. מצד שני, אפשר להחזיר להודים האלה על כל הפעמים שהם צפרו לך ללא סיבה, ולעשות להם את מיטב הליריקות המוכרות לנו ממגרשי הכדורגל המקומיים.
את שלוש הפסקאות הנ"ל כתבתי יום לפני שנחתי לארץ. לא הספקתי לגמור לכתוב את המייל, ואמרתי לעצמי, טוב, תעשה את זה כשתנחת בארץ. עברו להם בערך שבועיים מאז, ואפשר להגיד שרק עכשיו נחתי.
בהתחלה הכול ורוד, הכול רגוע, הכול עדיין הודו. המטוס האוזבקי המתנדנד קלות עקב ההנגאובר של הטייס, חוצה את קו החוף הישראלי. אתה מיד נאנח קלות, ואפילו מתרגש ממראה תל אביב, ממראה נתיבי איילון ואפילו ממראה הזיהום באוויר. גלגלי המטוס נושקים למסלול, מחיאות כפיים סוערות, שירת, הבאנו שלום עליכם יחד עם הדיילות המקומיות, והנה מגיעה ביקורת הדרכונים. הכול סבבה עד כה, שאנטי באנטי, הכול פיקס, הכול פיקס, המזוודות שיוצאות ראשונות, ופקיד המכס שקורא לך לפתוח את התיקים. "הלו! בוא לכאן פתח לי את התיק מהר" במבטא הכי מקומי שיכול להיות. אני מייד מברך אותו ברכות, ואומר לו, "שלום ואהבה פקיד מכס חביב, ים של קארמה טובה שלוחה אליך עכשיו, בשמחה אפתח לך את תייקי, המלאים באנרגיות טובות וטהורות, פסיכוקנזיז גם לך!". בתגובה, קיבלתי מבט של "חכה, אני מכין את ערכת הבדיקה הרקטלית", ועוד קצת עצבים. אחרי חיפוש ממושך שוחררתי לדרכי, ומיד פגשתי את אימי האהובה, ואבי, שמיד הסתכל לי בעיניים כדי לבדוק כמה הם אדומות.
הנסיעה לחיפה הייתה מהנה לא פחות. נהנתי ממראה הנתיבים, ויותר מכך, מכמה שהנהג הישראלי נוהג לאט ובזהירות! כן כן, לא הייתם בהודו בכדי להבין מה זה נהיגה פסיכית לגמרי.
יום למחרת הלכתי לבנק. לסדר כלמני דברים. בדרך, כאשר אני הולך ברחובותיה המושקעים של חיפה, אני פשוט זר לקצב הישראלי. הכול מהיר, הכול יחסית גם מסודר. אתה מרגיש ממש לא שייך.
גם השירים בגלג"צ זרים לך. היה דווקא שיר חמוד של עלמה זוהר (הבת של רבקה במקרה?) שמדבר על איזה אינדיאני שמתקשר אליה באמצע הלילה. אחד הבתים גם הולך ככה:
"ואני מיליון שנות אור משם,עמוק בתוך בלבול,
עוד לא התאפסתי מאז שחזרתי מחו"ל,
אתמול ניתקו את החשמל,
חודשיים אין לי גז
עדיין מנגנת, אבל שום דבר לא זז"
ואז אחר כך, הזמרת נאלצת לבצע בחירה בין משה, חבר שלה, לבין מיגל, האינדיאני. אני לא הזדהיתי איתה, כי ברוך השם, איני צריך לבחור בין שום משה, ובהחלט בין שום מיגל. על אף החיבה הגברית הידועה בהודו, לא היה ראג' אחד שהדליק את עיני. היו כמה הודיות, אבל רובן היו נשואות כבר מגיל 9. אבל אכן, הייתה הזדהות. כי אתה עובר תהליך של התאקלמות חזרה לארץ.
אלה ממכם שלא טיילו מעל לחודש, או אלה מכם שרק הלכו לזיין קולומביאניות בדרום אמריקה, לא מבינים למה אני מתכוון. כי אולי, בהחלט, ניתן לחשוב שהודו היא רק סמים ושאנטי. אבל מי שהיה, מבין שמדובר באווירה שונה. ומה כל כך שונה? זה בהחלט הניתוק, הזדמנות שלך באמת להתחבר לעצמך, ולהקשיב למה שהבטן שלך אומרת לך, ולא רק, בבקשה אל תאכל את האוכל הזה שוב. להתחבר לאווירה בהודו, שהיא שמחה, והסתפקות במה שיש, היא בעצם כל ההבדל. מדובר בקרקע מאד נוחה להגיע לתובנות ומסקנות (דיי, מספיק לחטט באף ברמזור אדום) חשובות לגבי החיים, לגבי עצמך, ולגבי בעיקר הכול.
אז ככה זה.
הימים עוברים להם, והודו נעשית רחוקה יותר ויותר. הדירה בהרצלייה מוכנה, הלימודים או-טו-טו מתחילים.
ולפעמים, אני חייב להודות, ברגעים של יותר מדי על הראש, כל מה שצריך זה לעצום את העיניים. לעצום אותם ולהיזכר.
להיזכר בנחיתה בדלהי באמצע הלילה, ובאלעד שלא מילה את הטופס כניסה להודו, כי הוא חשב שמדובר במתן משוב לדיילת… ולהיזכר בשוק האדיר של במיין בזאר. בעיקר להיזכר גם בנסיעה לדרמסלה שהייתה סיוטית, אבל מצחיקה, בעיקר בזכות עמנואל הספרדי הסטלן והמצחיק. לחשוב על הקורסים בדרמסלה, על הישיבות, על החברים שהכרתי שם.
ואחר כך, על החיות מחמד שמעיין גידלה בבטן, ועל המדרגות הלא נגמרות בלה.
ובעיקר, על השבועיים המדהימים באיי אנדמן, עם ריצ'ארד וסטיב האירים, ג'רמי האנגלי, קרייג הסקוטי, אילייה האוקראיני… ועוד ועוד ועוד.
ובעצם אולי, במקום לקטר על ההווה הקשה, ולפנטז על העתיד המאתגר, אולי לפעמים, שווה להיטען בזיכרונות האלה, ולקבל מהם השארה ואפשרויות שונות לגבי העתיד.
כי הכול אפשרי, ואת זה, למדתי בהודו.
| Print article | This entry was posted by JustMe on 09/03/2009 at 12:56 am, and is filed under דברים שכתבתי על הודו. Follow any responses to this post through RSS 2.0. You can leave a response or trackback from your own site. |
Facebook comments:



about 1 year ago
אני בשוק שאני והחיות שלי מוזכרות כאן וזו פעם ראשונה שאני קוראת את זה!
אתה לא מבין איזה חיוך זה עשה לי. אין דברים כאלה
אוף.. אני כל כך מתגעגעת לשם… לשקט הזה… אפילו כשהייתי חצי מתה עוד חייכתי…
אתה בא שוב??
(האמת שבספטמבר אני אהיה ממש קרובה, ואם אני לא אקבל עבודה, אז אולי אני אפילו אביא קפיצה קטנה להודו, ככה סתם בשביל למלא את מצברי השקט…)
עשית לי שמח ביום דיי רע. תודה!
about 1 year ago
ידעתי שתאהבי את זה. טוב היה כיף. תודה על התגובה
about 1 year ago
לא הייתי בהודו, בכ"ז קראתי, מתוך עניין.
מעבר לכך שבעיניי אתה כותב ממש טוב, הצלחת באמת לרגש אותי…
עם כל הקצב המטורף של המסלול והיום יום
ממש לא מובן מליו להיזכר בכ"כ הרבה דברים קטנים
שעושים את ההבדל!