דני הוא בחור מוצלח. ככה הוא חושב. רק לפני שבועיים הוא ציין את יום הולדתו ה-34. הוא תמיד צחק עם אשתו שאף פעם לא היה לו כלב שמזיז את הראש באוטו. שזה תמיד היה משהו של ערסים. הנה, יום אחרי מסיבת ההפתעה שהיא ארגנה לו, והבן שלו בן ה-8, הביא לו לאוטו כלב כזה ושם לו את זה על הדשבורד. כבר שבועיים שהוא נכנס לאוטו ורואה את הכלב שמזיז את הראש למעלה ולמטה. הכלב הזה מלווה אותו כל יום לעבודה. דני משוויץ בעבודה שלו. לכמה בני 34 הציעו להיות סגן נשיא בחברה מובילה? בגיל 34 דני מרגיש כמו החלום הישראלי. קצין קרבי, סרן במילואים ביחידה מובחרת, איש עסקים מאד מצליח, תפקיד נחשק, רכב ספורטיבי, אישה יפה ומצליחה ובן קטן שכל פעם מצליח לרגש אותו. בשנה האחרונה דני קנה בית צמוד קרקע באחד המושבים שליד הים. דני שתמיד עסק בפעילות ספורטיבית אהב את הים, ואת הבוקר הזה כמו רבים אחרים פתח בריצה וטבילה בים המלוח. מלקחת זריזה, נשיקה לאישה שלקחה את הבן לבית ספר, והוא נכנס לאוטו שלו. לא אכפת לו מהפקקים על כביש החוף, הוא כבר הגיע לשלב שאת הדין וחשבון היחידי הוא צריך לספק לבוס, והוא עוד לא החליט אם מדובר באלוהים, בבוס האמיתי שלו או באגו שלו. איתות שמאלה והוא עלה על הכביש. לחיצה על מערכת הבידור באוטו וקולות של משה פרץ בהופעה בוקעים מבעד לסראונד המושלם שיש באוטו, מערכת שעלתה לו עוד 4000 ש"ח, אבל איי, חיים פעם אחת אמר למוכר.

דני משייט לו בנוחות על הכביש, הכלב המשיך להנהן. הוא כל פעם מתפלא מהאחיזה המופלאה שיש לרכב הזה. כמה תחכום יוכלים גרמנים לדחוף לאוטו אחד חשב לעצמו. אחרי כמה דקות הוא החליט שנמאס לו ממשה פרץ. הגנים הקיבוצינקים שלו עשו את שלהם. הוא לא החשיב את עצמו לאליטה, או חס וחיליה לגזען, אבל היה משהו בסלסולים שלא התאים לבוקר הזה. גם ככה היה מעונן חלקית, וכנראה היעדר השמש הזמני השפיע על שיקול דעתו. בנתיים בקע קול מהאייפון שלו שהקריא לו את סדר היום שלו. דני היה פריק של גאדג'טים, והיה גאה שמצא את האפליקציה הגאונית הזאת שחוסכת לו לפחות שעה ביום ועצבים עם המזכירה שלו, שמזמן רצה לפטר. המילים הוא לקוניות ופשוטות. "שתיים בצהריים, פגישה שוטף עם המנכ"ל". אין כמו להתחיל את השבוע בלו"ז רגוע חשב לעצמו. הוא לחץ ליד ההגה על הרדיו, קיווה לתפוס את גלגל"צ. הוא לחץ והקשיב. הכלב הנהן לו, למעלה למטה.

פעם, המפקד שלו בצבא אמר לו שנוהגים הגוף נכנס למדיטציה. אבל מה שכן, הוא לא זוכר מה קרה בדקות שהוא הקשיב לשיר. הוא מצא את עצמו כמה קילומטרים דרומה יותר. הוא הרגיש דמעות. הוא הבין שהיה משהו בשיר הזה שגרם להן. דני היה בשוק? דמעות? הוא? אבל הוא נזכר והבין. זה היה לקראת סוף השירות הצבאי. הוא היה מאוהב בה עד סוף הראש. הוא רצה להתחתן איתה. הוא עשה הכל בשבילה. תמיד ששואלים אותו על התקופה הזאת דני העדיף לא לספר. בהתחלה זה נראה לו משהו כמו סרט רומנטי כתוב בקפידה. בהמשך הוא לא הבין את כל הרמזים שאמרו לו את זה. הוא רץ אחריה, החמיא לה, שינה את הלו"ז שלא ללא הרף. הוא בהתחלה אפילו קיבל את זה שהיא הציגה אותו בתור הידיד שלה. "היא באה ממשפחה שמרנית" חשב לעצמו וקיבל את זה. גם השיחות החשודות שלה באמצע הלילה לא הטרידו את מנוחתו. הדקות שבן היה בחרדה היו כלום לעומת הרגע שיכל לחבק אותה בלילה ולעשות איתה אהבה. גם שצעקה עליו קיבל את זה בהבנה. הוא קיבל את הכל בהבנה. הוא זוכר את הימים שהיא הייתה עצובה, והוא ניסה לשמח אותה, והיא נשארה עצובה. דני עקף את האוטו וחזר לנתיב הימני, כבר לא דוהר במהירות כפי שהיה רגיל, כל יום בדרך לעבודה. הכלב על הדאשבורד הנהן אליו כל הזמן, ודני כמו מנסה למצוא תירוצים להתנהגות המוזרה שלו, לא הפסיק לבכות. ומה אילו? אולי אני טועה, אמר לעצמו. אולי באמת הייתי צריך להתאמץ יותר. זה לא שבת זוגו הנוכחית לא טובה מספיק, הוא ידע שהיא מושלמת, אבל איתה לא היה צריך להתאמץ. היא התאהבה בו בזכות הדני החדש שהיה. בדני הישן, שהיה בראשית דרכו היא לא הייתה מסוגלת להתמודד. דני המשיך לנהוג, אחוז טירוף, יודע, שבסך הכל ככה זה החיים. דני לא ציפה להחזיר את הזמן אחורה, דני ידע שהמסלול הנוכחי שלו בחיים הוא הנכון, אבל לרגע הכל נראה בשביל דני מוחשי. הנגיעות בה, השיחות, האכזבות, העובדה שלא היה משהו שעשה, שלא היה מספיק טוב בשבילה. עדיין, דני ידע, בסתר ליבו שאולי יש אפשרות, אולי יש שם בחיים דלת שאם היה שם לב אליה, היום הוא היה במסלול שונה. הכלב הנהן אליו בהבנה, כאילו מנסה להוציא אותו מטירוף המחשבות הזה כדי להתריע לו שהוא הגיעה למחלף גלילות שבו הוא צריך לרדת. מקום העבודה נמצא בפארק תעשייה לא רחוק, יש לו עוד 5 דקות להגיע לשם ולהיות מאופס. המוזיקה ברדיו התחלפה לחדשות, ודני הרכיב את משקפי השמש. הוא טרק את הכלב, בודק שהכל יושב עליו בסדר, החולצה, החגורה, התיק מנהלים האופנתי. סמס באייפון. דני מסתכל. "שיהיה לך שבוע טוב אהובי". השולחת היא אשתו. דני מסתכל בענן שמסתיר את השמש, כבר סתיו. עוד שנה עברה. הכלב מהנהן אליו ואז מפסיק. דני ממשיך.

סיפור קצר + שיר.

הוא כבר לא האמין שמשהו טוב ייצא מהיום הזה. המטפלת הפיליפינית שלו, מיאה הגיע כרגיל באיחור. "מה את חושבת שאני הכלב שלך שאת צריכה להוציא אותו לסיבוב?" צעק עליה. מיאה לא ממש מבינה עברית, אבל הסבירו לה שהטיפוס הזקן הזה מאד עצבני ושלא תעשה מזה עניין. אחרי מספר דקות שהושיבה אותו על הספסל בגן הציבורי, חשב שזה כמו מגרש משחקים לכלבים. הוא עוד הצליח לזהות את משה וחיים החברים שלו יושבים על הכיסאות גלגלים שלהם מולו, ואת מיאה מדברת עם החברות שלה, המטפלות שלהם בשפה שאף אחד לא מבין. זה היה תחילת חודש מאי. השמש האביבית הצליחה ללטף את עורו הזקן, וציוצי הציפורים הקנו לאווירה מעט אופטימיות. הוא כבר היה קרוב לגיל 80. בזמן שהוא התרכז על איזו נקודה, בוהה ונותן לרוח לגעת לו בפנים ולצנן אותו מעט, זיהה ילדה, כנראה קרוב לגיל 15, עם שיער שחור, ארוך, שתי צמות ועניים שהוא לא שלא לשכוח. למזלו, מרוב צביטות בלב, כבר אין כאב. אבל הוא נזכר.
תמיד אמרו עליו שיש לו לב גדול. לא היה בן אדם אחד שהוא לא היה מוכן לעזור לו. גם אליה זה היה אותו דבר. הרבה בחורות עברו בין זרועותיו, אבל דווקא היא ידעה למשוך את תשומת הלב שלו. הוא לא ישכח את הפעם הראשונה שפגש אותה. הוא היה חייל משוחרר שנמצא בטיול בהודו הרחוקה. שם, בין העוני והלכלוך של רחובו ורנסי על גדול הגנגס, זיהה אותה, משחקת עם ילדים הודים קטנים. כפות רגליה היחפות, השמלה בצבע אדמדם ולבוש השל המסורתי רק גרמו ליופי שלה לזרוח, ממש כמו צבע בסרט שחור-לבן. לא היה לו את האומץ לפנות אליה. המחשבה של "מה אני צריך להפריע לה" עברה לו שוב בראש. מיד זכר שהיו גם נסיבות מקלות לעניין. חבריו דחקו בו להזדרז כדי שיוכלו להספיק לרכבת בזמן. חודש בערך לאחר מכן, בדרך חזרה לדלהי, ירד בכוונה בוורנסי. הוא חשב לעצמו שאולי יש איזה סיכוי למצוא אותה שוב. יומיים הלך וישב באותו מיקום שבו ראה אותה לראשונה, אבל חוץ משמש וילדים הודיים, נערת חלומותיו לא הייתה שם.
גם שהחליט להירשם לתואר בהנדסת חשמל, לא ציפה שדווקא שם הוא יפגוש אותה, קווי הדמיון היו ברורים, על אף הזמן שעבר. הוא זוכר איך הוא יצא מעוד הרצאה ארוכה ומיגעת. המדשאות הירוקות היו מלאים בסטודנטים חולמים כמוהו. טרודים על הספרים ועל הסיכומים. על אף אהבתו ללימודים, הוא הרגיש שמשהו חסר לו. כמו היום, כך אז, האביב היה בשיאו. הסטודנטים חזרו מחופשת מבחנים עמוסה לסמסטר חדש, נוסף ומאתגר. הוא הושיט את ידו לילקוט הגב שלו בכדי להוציא בקבוק מים להרוות את צימאונו. כשר סובב את הראש קלט אותה. זאת הייתה אותה אחת שלומדת איתו בקורס הבחירה. שיער כרה קצר, קצת נמשים וחיוך כובש. היא נופפה לו לשלום כאשר זיהתה אותו, והוא מהר מאד נופף גם בחזרה. היא סימנה לו עם האצבע שלה שיבוא אליה. הוא מהר מאד גם הסתדר והעביר את ה-25 מטרים בינו לבינה בבדיקה שהוא מסודר, בלי לכלוך על הפנים וכמובן שהחנות סגורה ואטומה. הוא התקרב אליה ונשק לה לחיי בידידות. הצחיק אותו שהיא תמיד הושיטה את הלחי, ואף פעם לא נישקה אותו בעצמה. כמו חוק זה היה. היא הזכירה לו כמה הוא הצחיק אותה בשיעור האחרון. הם המשיכו להיפגש. כעבור מספר שבועות הוא החליט לנסות להזמין אותה לצאת לראות סרט. כמו כל דבר שהוא עושה, הדבר גרר תכנון מעמיק ולא מעט חזרות. הם קבעו לאחרי השיעור לשבת בספריה. לפני שהספיק לפתוח את פיו, היא אמרה לו שיש לה משהו שדיי מציק לה בתקופה האחרונה. המוח שלו התחיל להריץ תסריטים. כנראה שזאת הסיבה שהיא הייתה מרוחקת לאחרונה. "אתה ממש חמוד ונחמד אלי", "אבל אני ממש דפוקה, אני ממש מקרה סעד, אתה לא רוצה את זה" הוא, שמיד רצה להגיד לה שהוא כן רוצה, שתק לאחר ששמע את המשפט האחרון. "וכבר יש לי מישהו". אז אולי עדיף הסכים איתה "שיתרחקו קצת" כדי "שהוא לא ייפגע, לא מגיע לו – שהוא כזה נשמה שהיא תתנהג אליו ככה…"
מיאה ממשיכה לקטר לחברות שלה. רק מטון דבריה ומאיך שהיא מצביעה עליו בסתר, הוא הבין שהוא מושא הקיטורים. השמש שכבר הייתה בשיא מרומה, סימן שכבר חצי היום, הוציאה אותו מהצל של העץ הגבוה, וחשפה אותו לקרניה. השנייה שיצא מן הצל אל האור הוציאה אותו מחלומותיו. זאת אכן הייתה תופעה חוזרת בגילו המתקדם. במקום להתמודד עם שלהיי חייו, היה חולם בהקיץ. הוא שבע מעצות של אלה שאמרו לו שכדי שיפסיק לחשוב על מה היה קורה אילו, ושיתחיל לחיות את חייו. אבל הוא, העדיף לחיות את חייו בחלומותיו.
גם שאמר את המילים "הרי את מקודשת לי" עד אשר הוריד אותה בעדינות לקברה, הוא חלם. חלומות שלא העז לספר לחברה הטובה ביותר שלו, שאותה כל הזמן רק חיבב. היא עשתה לו ילדים, והוא חלם. חלם שיגיע אותו רגע וישנה את חייו מן הקצה אל הקצה. רגע שגם עכשיו, כאשר הוא יושב על הכסא שלו, בטוח שהוא עוד רגע יגיע. הוא מחכה, אבל החלום לא מתגשם. מפעם לפעם הוא זיהה את ההזדמנויות. המורה של הילד שלו הייתה טיפוס שיתאים לקטגוריה. כך גם אותה אחת שראה בטיול המאורגן שהם הלכו אליו שיצאו ביחד לפנסיה. הילדים היו רחוקים, הנכדים שלהם הגיעו רק פעם בחודש מאז שסבתא מתה. הוא ביושבו על הכסא קיווה עדיין שאותה כמיהה תבוא למימושה. חיכה וזה לא בא.
רק אותה שמש המשיכה ללטף אותו. ליטוף אחרון לפני שהיא נכנסה מתחת לענן אפור וגדול, כמו משל שקוטע את החלום ומחזיר את המציאות האפורה למודעות. הוא המשיך במסעו הלוקח חלק בתת מודע אל המודע. הוא נזכר במיוחדת. זאת שפגש בשליחות לאירופה לפני עשור וחצי. איך שתי נפשות בודדות ואומללות נפגשו בבירה אירופאית, ורק למשל לילה אחד חייהם המייסרים נפגשו והפכו לתקווה זמנית. שישבו בפראג בטרקלין של המלון האפרורי, התחילו לשוחח, היא אמריקנית, והוא סוכן עסקים ישראלי מוצלח. היא אלמנה, והוא עוד הספיק להחביא את הטבעת עמוק בתוך הכיס במכנסיים שלו. הוא נזכר שהחליטו באופן ספונטני ללכת לאופרה ולתיאטרון למרות שלא הבינו מילה, שהיא הסטייל שלו, ואיך היא החזיקה לו את היד, ואחר כך בלילה הקסום, ששלג החל לרדת, ליטפה לו את הקמטים, קמטי דאגה מחלומות שלא מתגשמים. שנפרד ממנה בתחנת הרכבת למחרת, היא לא הסתכלה לאחור, ידע, שזה היה חלק מן ההסכם הלא כתוב, היא חזרה לעולמה, והוא הרגיש איך זה לחלום לא מתוך שינה, ואיך זה להתעורר למציאות חייו.
שהחל לזוז פתאום, הבין שהכלב צריך לחזור למלונה שלו. מיאה דחפה אותו, נפרדה מחברותיה הזרות. טפטוף החל לרדת, רחובות העיר נרטבו. הוא הסתכל על איך החיים והשגרה חולפים יחד עם משב הרוח הקרה על פניו, מיאה דוחפת אותו, אנשים עוברים אותו והוא, כן הוא מחכה לחלום הבא שלו ולאותה מישהי שתגשים לו אותו. חלומות.

כל יום מחדש מושיק עושה את אותה פעולה. הוא מחכה שאבא שלו יתעורר, כאשר הוא מודע שהוא הולך להעיר אותו ברגע שיחלוף ליד דלתו. בדרך כלל אבא פותח את הדלת ומילל פנימה "מושיק תקום, כבר שש ורבע". כל פעם אבא לא שם לב שמושיק כבר יושב, מחכה שאולי הפעם ישים לב שהוא חצי לבוש ומוכן. מושיק רכס את מכנס הג'ינס עבודה שלו, בעוד הדלת נפתחה. הפעם זה לא היה מושיק, אלא אמא של מושיק, ברכה, שצרחה לתוך החדר שאבא לא בהכרה ושייוצא לו קצף מהפה. מושיק, שלרגע, השינוי מציאות כפוי הזה הכניס אותו למצב של שוק, עץ לו רץ לו לחדר השינה. אביו, נראה חצי יושב על המיטה, חצי שכוב על השטיח מקיר לקיר שסבב את המיטה של הוריו. מה שהפתיע אותו, ביחס הפוך להיסטריה של אמו, הוא שאבא נראה דיי בסדר. כלומר, אמנם יצא לו קצף מהפה, והאישונים שלו הזכירו למושיק את העישונים שלו מקולומביה, אבל תנועות ידיו הנמרצות של אביו, הראו לו שהעניין חיי ודיי בועט. מושיק ניגש לאביו, אוחז בראשו, משחזר את הסכימת טיפול בפצוע שלמד ביחידת השדה בה שירת בצבא. "אבא, אבא, אתה בסדר? אתה שומע אותי?! זה מושיק, מה קרה לך?". אביו, ניסה לומר משהו לבנו, מושיק, אבל הקצף והג'יפה שיצאו לו מהפה חסמו את אפשרות ההבנה של פשר חציי המילים שהוציא. מושיק התגבר על תחושת הגועל שלו ודחף את האצבעות שלו לתוך פיו של אביו. הוא הוציא את רוב העניינים משם, מתוך כוונה שאביו יאכל לתקשר עימו. בעודו מחזיק את ראשו של אביו, כפי שאביו החזיק את ראשו שמושיק היה תינוק והיה מרים אותו הכי גבוה בעולם כמו אווירון, למרות שמושיק פחד מזה, דחף מושיק את האצבעות בכל מני צורות. פעם אחת בסיבוב. פעם אחת בדוח, יענו ישר. מושיק יכל ממש לראות איך מה שיוצא מהפה של אביו, דמה יותר ויותר למין מזון משובח. הוא אכן היה בצבע הנכון, והיה בו מרקם של פפריקה אדומה. מושיק לא הבין מה פשר העניין, אבל המשיך והמשיך לחפור פנימה. אמא של מושיק, ברכה, צרחה לתוך הטלפון למגן דוד אדום שיבואו כבר. "מושיק, אני לא מבינה את המגן דוד אדום האלה, מה זה שמו אותי בהמתנה בזמן שאבא שלך מת, מושיק תעשה משהו!". מושיק צרח על אימו  "אמא תסתמי את הפה, לא יפה לצרוח שאוכלים, תראי כמה חומוס יוצא לאבא מהפה". אמא ברכה, רואת חשבון קשת יום בעיסוקייה, הסתכלה ולא יכלה להאמין. מושיק, בנה. מנגב חומוס מתוך הפה של אבא שלו. לא רק שהוא מנגב, הוא כבר חבש כפפות כאלה כמו של רופאי שיניים, והתחיל למלא אריזות שקופות. אם היה דבר אחד שברכה ידעה, זה איך לעשות כסף. מיד רצה והדפיסה מדבקות ענקיות "חומוס סגולה! ברכה לחיים ארוכים, זוגיות, ילדים ועושר – ישר מתוך פיו של הרבי הצדיק משה בן צדוק שליט"א". מושיק, סיים למלא חבילה עשירית.

אביו של משה, מושיק. נרגע. כבר לא יצא לו חומוס מהפה. הוא נרגע. ניגש לו לשירותים. הוא שטף את פניו, אמר את ברכות הבוקר, "מודה אני" ו-"נטילת ידיים". הוא הוציא קנאק מהצוואר. התלבש חיש קל בחליפת יירא שמיים שלו. תוך כדי ההליכה למטבח, הוא פתח את הדלת של מושיק, וצרח פנימה שכבר שש ורבע ושיש הרבה עבודה. הוא לא שם לב, שמושיק ישב שם, כבכל יום, אמנם, רק הפעם, מזיע זיעה קרה ורועד בכל רמ"ח אבריו. מושיק החל להתפלל. הוא חיפש את אישתו ולא מצא. אחרי קריאת שמע, בין שחרית לתפילין, הוא שוב מסתכל על השעון, מנדנד בראשו, ספק ממהר, ספק מאוכזב מבנו. "יצא לי חומוס הבן הזה" סינן בשקט. "חומוס-חומוס". סינן שוב, כאשר החל לכרוך סביב ידו את התפילין של יד.

"I catch a paper boy
But things dont really change
Im standing in the wind
But I never wave bye-bye"

ניסים שוב שם לב לזה. זה קרה שהוא הלך בעיר ביום שישי אחרי הצהריים. תחושה שהוא שוב ממחזר את החיצוניות שלו. רוכב לו על האופניים במהירות רבה באמצע הרחוב המרכזי, השואן, של העיר. יום שישי בצהריים וקהל היעד נמצא שם. נשים עם התינוקות בדרך חזרה מהגן, סוחרים מוכרים ירקות ופנסיונרים מקטרים על זה שהנכדים כבר לא מתקשרים. בשבילו, לבוש בחולצה החדשה, על האופניים החדשות שלו, זה השיא.  הוא מגביר את המהירות, עובר מכשולים בדרך, נזהר מהזקנה שמנסה לחצות את הכביש. הוא עם האופניים שלו, מבקש את תשומת הלב של העוברים ושבים לכוח שיש לו עכשיו. על האופניים. כאשר הוא לוגם מקולה שלו, תוך כדי נסיעה, ומרגיש כמו פרסומת למשקה, בכלל הוא בטוח שהוא לכד את תשומת הלב של כמה עוברי אורח. לרגע תחושת העילוי מציפה אותו, ומשכיחה מעט את נסיבות החיים. אלה שגירדו אותו מהמיטה בחדר, שם בבית של ההורים. בעיר. אחרי כמה ימים, כלוא בתוך חדרו שמדמה את נפשו, הוא יוצא החוצה למעט הרגשה של אושר. אחרי 36 שנה, שום דבר לא משתנה.

"But I try, I try"

כמה פעמים הוא הבטיח לעצמו, שהנה, עכשיו יבוא השינוי. אז נכון, הוא ניסה, ונכשל. אבל הפעם הוא רוצה שזה יהיה באמת. זה קורה לו בעיקר אחרי הפסקות כפויות מחיי השיממון שלו אצל ההורים שלו, בעיר הגדולה. בדרך כלל צו מילואים עושה את העבודה. אחרי הכל, את הדרגות שלו אף אחד לא ייקח לו. גם נסיעות מיוחדות מטעם העבודה, ליעדים רחוקים כמו מטולה או אילת עושות את זה. אם שם, בין אנשי המדים, זוכרים לו חסד ניעורים בדמות דרגות קצונה על הכתפיים, אז בעבודה זאת יותר האחריות שנכפית עליו מתוקף תפקידו כנהג הסעות. גם שם, אחרי כל כך הרבה זמן ניתנת לו לפתע האפשרות לשחרר את "מכלול התכונות הטובות" שלו. ככה הוא מכנה את זה. במקום להיות רק קצין במילואים, או רק נהג הסעות, הוא מנסה וגם מצליח לקחת את זה לקצה. להיות המפקד מחלקה הכי טוב שיש, להיות הנהג הסעות הכי טוב שיש. להיות אדיב, חברותי ואפילו מצחיק. לא סתם אוהבים אותו בעולמות האלה. בדרך כלל, בשעות הערביים, באיזו נסיעה ארוכה, הוא מנסה להבין את הפער הזה, בין החיים האלה, לחיים הרגילים שלו. איך זה שהמסלול שהוא הציב לעצמו קרס. בעיקר, מדוע אין פרס לנסיונות. הוא באמת משתדל.

"Theres no sign of life
Its just the power to charm
Im lying in the rain
But I never wave bye-bye"

הזמן עושה את שלו, בעניין זה ניכר הדבר על ניסים. הוא מנסה באמת לשחזר מה קרה לאותו קצין משוחרר, בעל התואר היוקרתי שתכנן להשתלט על העולם. כל החברים שלו פירגנו לו, אבל כבר אז הוא זיהה את התופעה ההרסנית הזאת. לא משנה כמה רחוק הוא היה מגיע, תמיד זה כירסם בו. בעיקר בנפש שלו. תחושות רעות, פולשניות שעשו לו שמות בנפש. גם שכבש לב של בחורה שרצה, וגם שהצליח להזיז דברים, לעזור ולהשפיע, אותו שד היה דואג לשים לו רגל ברגע האחרון. הפסיכולוג שלו טען שמדובר במשהו כימיקלי ושהוא צריך איזה כדור. הוא לא הקשיב לו. זה היה הסם שלו, אותה תופעה שתמיד הרסה לו. הוא לא ידע איך להתמודד איתה. ניסים היה הדבר הכי מוצלח שקרה לו, אבל בכל פעם, זאת הייתה רק קליפה, הצגה, למשהו חלוד ורקוב יותר. הנפש שלו, שכבר מגיל צעיר ראתה דברים שהיא לא אמורה לראות, התמכרה להרס העצמי הזה. אז אולי זה היה ענן של גשם שדאג שהטיפות ירטיבו רק אותו, וגם קנאה, אבל ניסים לא הצליח להמריא, בכל פעם שחשב שהצליח, התרסק מחדש. אז למה לנסות?

"Never gonna fall for
Modern love – walks beside me
Modern love – walks on by
Modern love – gets me to the church on time
Church on time – terrifies me
Church on time – makes me party
Church on time – puts my trust in God and man
God and man – no confessions
God and man – no religion
God and man – dont believe in modern love"

הכי הכעיס אותו החוסר יכולת למצוא אהבה. אבל לא סתם אהבה. הוא רצה למצוא את הזאת שתוכל לתת לו יותר אהבה מכפי שהוא נותן. התגובות היו תמיד אותן תגובות. לא אכפת לניסים להיות חמוד, אבל מה שהוא רצה באמת זה למצוא את הנחמה לנפש הפצועה שלו. זאת שמציגה חזות של טייגר באמצע הג'ונגל, זה שהיה מקום ראשון בכיתה, וקיבל את הבונוס הכי גדול מהמנכ"ל, אבל אחר כך עישנה את עצמה לדעת, ומצאה את עצמה מתעוררת עם בקבוק שיווס ליד המיטה. היחידה שהייתה כזאת בשבילו הייתה אמא שלו, שלא משנה מה היה עושה, וניסים ידע להיות הכי רע אליה, תמיד נתנה לו יותר. אחרי הסרטן והמוות  המהיר, הדחיק הכל פנימה עוד יותר. בת זוגתו לאותה תקופה הרגישה שהוא נעלם לה, עד שלא יכלה יותר ועזבה ליבשת רחוקה. רק אביו עוד האמין בו, אבל גם זה היה כבר במסווה של סניליות חולמנית, כזאת שהשאירה את התקשורת למאד מצומצמת ובלתי אפשרית. רק הבעל דירה שלו עוד האמין שייצא ממנו משהו, וכל פעם ניסה לשדך לניסים בחורה, אבל הבעל דירה היה בודד עוד יותר מניסים עצמו. בשלב מסוים הוא נמלט גם מזה, וחזר לגור בבית של ההורים.

"Modern love – modern love, walks beside me
Modern love – modern love, walks on by
Never gonna fall for…"

את ניסים תמיד הפליאה הפייד אאוט הזה שהמדינה שלו עושה ביום שישי אחרי הצהריים. רגע אחרי ההצגה שלו ברחוב המרכזי של העיר, הוא שם לב איך כולם הולכים לנוח. איך הזקנה חוזרת לביתה ומדליקה נרות ושולחת נשיקה לבת שנמצאת בשליחות בצרפת, ואיך מתקן האופניים משלם משכורת שבועית לעובד שלו, בחור אוטיסט שתיקוני האופניים הם כל עולמו, ניסים שם לב לכל התיירים שחוזרים לחדרים שלהם, אחרי יום כיף על חוף הים, הוא שם לב אפילו לחילופי המשמרות בתחנת הדלק, ולניצוץ שיש לעובד שחוזר הביתה אחרי שהוא רואה הודעת טקסט מחברה שלו, שהיא אוהבת אותו מחכה שיחזור כבר, כי השבת אוטוטו נכנסת. הוא שם לב לזה, ולזה שהתנועה ברחובות פוחתת. קול החזן מבית הכנסת מצמרר אותו. אפילו תוכניות הערב שבת, אלה שתמיד לעג להן, שהן כביכול מייצרות חוויה משפחתית מזוייפת גורמות לו עניין. אביו יושב בחדרו ומאזין למוזיקה. ניסים שוכב בחדרו ומאזין לנפשו, אבל היא לא מקשיבה לו חזרה.

לא, לא מדובר על הגרסא הישראלית לסרט החדש בכיכובם של ג'ון טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון . מדובר בי, סטודנט, מן המניין כפי שמכנים, אשר חווה על בשרו את הפשיעה, אשר לפי דיווחים זרים, משתוללת ברחובותיה של מדינת ישראל.

קצת חומר רקע. לפני כמה וכמה חודשים עברתי להתגורר בהרצלייה היישר מן הצפון החם והתמים. אני לומד משפטים ברייכמן, מכללה, הידועה גם בשמה המרכז הבינתחומי. לא כפי שלא מעט מכנים אותה, הבני טחונים. למרות שבמקרה שלי, ניכר על הוריי, בני מעמד הביניים, כי הם נטחנו עד אין קץ בידי מדינת ישראל וסדרי העדיפויות המוזרים שלה. אז כן, אני משלם הרבה, ולא, אין לי פורד מוסטאנג. למעשה, כלי התחבורה שלי, היעיל ואף ירוק הם זוג אופניים בני חמש שנים. יש למעשה, כבר יתרון אחד בלגור בהרצלייה על פני חיפה. העיר שטוחה, ולא צריכים להקיא את הריאות בנסיעות בעליות ולהסתכן בלהימרח על קשישה בירידות.

אימי, שתחייה, מאד דואגת לבן הקטן שלה, שיצא מן הבית. לא נראה לי שהיא הייתה לחוצה על מה אני אוכל מאז שהייתי בצבא או בהודו, למרות שלגבי המקום האחרון עיקר הדאגה הייתה למה אני שואף שם. מטלות הלימודים האינטנסיביות במכללה, והיותי פלוץ אשר אוהב להתנדב, גרמו לכך שיש מינוס בחשבון בנק ושאני נוסע לבקר את ההורים בחיפה לא לעיתים רחוקות. סוף השבוע האחרון היווה הזדמנות טובה לשנות זאת, ולכן החלטתי שאני מחפש עבודה, וגם שאני נוסע להורים. חיש קל, העמסתי את התיק מלא הכביסה (“אתה לא תתן את הכביסה שלך למכבסות, זה לא הומניטארי!”) ונסעתי לי באופניי לעבר תחנת הרכבת (“שולה, תראי את המסכן הזה נוסע בחום הזה ב-2 בצהריים, תגבירי את המזגן"). את האופניים קשרתי במקום שעיריית הרצלייה הכינה לי, יחד עם הקסדה, והלכתי לתפוס את הרכבת הקרובה לחיפה, בירת הכרמל.

הסוף שבוע עבר בצורה טובה, נזכרתי מדוע עזבתי את הבית, ועוד יותר נזכרתי בפלא המופלא של אוכל שלא צריך להפשיר אותו. ביום ראשון בבוקר, חזרתי להרצלייה, וכאשר הגעתי לאופניי היכה בי הגורל, וראיתי שמשהו חסר.

עכשיו, באמת, אני לא מאלה שרגישים. עברתי הרבה. הייתי במלחמה אחת, ניצלתי כמה וכמה פעמים מתאונות דרכים ואפילו הצלחתי לראות משחק כדורגל בליגת העל עד הסוף בלי להירדם, אבל אני מודה שקצב פעימות הלב שלי גבר כאשר הבחנתי שהמנעול, הקסדה, הפנסים והמשאבת אוויר חסרים. מולי, הופיעו, דיי מרוצים מעצמם, האופניים. מן מבט של, אנחנו, אוקיי, אופניים ישנות, אבל לא מספיק טובות כנראה כדי שייקחו אותנו. אחרי מספר קללות בשפת בני דודנו, איתרתי את המנעול הפרוץ זרוק לו בשיח, אחרי שעבר אונס על ידי קאטר. חקירה ראשונה העלתה, שמישהו התסכל, התפקע מצחוק על האופניים, ואמר לעצמו שחשוב להיות בטוח בכביש, ולכן הוא לקח את הקסדה. התגובה השנייה הייתה להיעזר מהר מאד בגלגלי מערכת הצדק והמשפט הישראלית, זאת שאני לומד איך להיות חלק ממנה. התגובה השלישית הייתה צחוק של הנהג מונית הסמוך, אשר ראה אותי מנסה להרים טלפון למשטרה. עצרתי לחשוב.

אמנם, מפכ"ל המשטרה מתגאה באחוזי פשיעה שיורדים כל שנה (סאב-טקסט: “אני יודע שכבר התייאשתם אפילו מלהתלונן"), ואפילו שופט מחוזי אחד, זיכה איזה אברך, שדרס, איזו קופאית, כך שאולי, בעצם, אני תורם לכניסתם לחברה של אותם פורעי חוק אשר בזזו לי את מה שהיה על האופניים. כן. נו, זה בטח עובדים זרים. אמנם, עיריית הרצלייה ואגד השיקו עבורם שירות אוטובוסים בלעדי (קו 29 שמביא אותם לבתים בפיתוח), אך אין תחבורה בשעות הלילה בכאלה מקומות. על כן, אם אתלונן, אפגע בהתשלבותם בחברה, כי לא מספיק שכולנו יורקים עליהם, הם צריכים להרגיש מספיק ישראלים בחוצפה שלהם לעשוק את האופניים שלי, סטודנט סביר ותמים.

שמח וטוב לב, העמסתי את התיק עם הכביסה הנקייה ועם האוכל הארוז בקופסאות, מסודר לפי הא-ב, שדיר בלאק תשאר לי רעב או שתאכל שטויות, ונסעתי לחנות האופניים של ניסן. שם נפרדתי מסכום שהיה מספיק לי למנת הפתיחה ב"שגב", וכך הגעתי לביתי, בטוח עם קסדה ופנס, אך עם עוד חור בכיס.

כך, שאם במקרה, אותם פורעי חוק קוראים את מילים אלו, ואם הם, עשו מכה על חשבוני בתחנת הרכבת בסוף השבוע, יש לי מסר אליכם. תדעו, שמאחורי כל גניבה יש אדם. נכון, הפכנו לתרבות שבה זה לגטימי לדרוס אחד את השני, הכל לשם המטרה שיהיה לי טוב, אבל בכל זאת, קצת התחשבות, האופניים היו מבוטחות, היה סיפור לזרוק אותם איפשהו? או לעשות אותם טוטאל לוסט? באמת, אם כבר, אז עד הסוף, קצת דרך ארץ. אחרי הכל אני סטודנט, וזה אומר לקטר, ואחר כך אם נוח, לעשות מהפכות.

כך, שבין מבחן למבחן, בין עבודה להתנדבות, נכנסתי לסטטיסטיקה הכואבת של הפשיעה במדינת ישראל. גם אם יהיו לנו פי 4 יותר שוטרים, ואני מקווה שלטובת אוהדי בית"ר ירושלים, לא יהיו לנו, אין זה משנה את ובטח שלא פותר את הנגע שהתפשט בחברה שלנו. שכחנו להיות קצת יותר ערבים זה לזה. זה סבבה שחותמים על משכנתא, אבל זה מבוסס על עיקרון לא פחות חשוב, כזה שהשאיר אותנו עם בגלות מעל 2000 שנה + היטלר אחד, וכזה שמחזיק אותנו מעל המים בהתמודדותנו היומיומית באתגרי החיים (שידורי ה"בלוק" בערוץ 10, למשל).

למדתי את הלקח שלי, אני נשאר בהרצלייה, לפחות עד החורף, אז יהיה אפשר ללכת ברגל לרכבת ולא להסתכן.

הוא לא באמת התכוון לזה. לא באמת הבין, לא באמת ידע. אבל מאז אותן דפיקות בדלת, שבועיים אחרי הבר מצווה שלו, הוא הפך להיות החזק. הוא לא שוכח את מה שהרב אמר לו, שעכשיו, הוא לא סתם קיבל את עול מצוות, אלא שהוא ראש המשפחה, והוא חייב להיות חזק בשביל אמא והאחיות שלו. אמא ישר התפרקה. אמרה שהיא יכולה לחיות בלעדיו. הוא אז מיד דאג לה. דאג שהיא הלכה לישון, כי הוא חשב שהיא לא תקום בבוקר. היה לו גם מוזר. איך בן אדם חי אומר שהוא לא יכול לחיות. אבל כנראה שאמא לא באמת חייה באותה תקופה. לדנה, האחות הקטנה, שרק נולדה לפני בקושי שנה, היה קשה להסביר מה קרה. היא בקושי מלמלה איזו מילה, שיותר קרובה להישמע כמו "אמא". בטח יהיה לה מוזר הוא חושב. לשרה היה אפשר לבשר את מה שקרה. היא גם הבינה לבד. אמרה שאבא כנראה עכשיו בשמיים, ושהוא לא יחזור מהמילואים כמו שהבטיח. הפתיע אותו הקבלה שלה. למרות גילה הצעיר, היא הבינה שזאת באמת הבטחה שאבא כבר לא יכול לקיים. היא גם אמרה שבכלל היא לא אוהבת את הלונה פארק ושזה ממש לא נורא. בבית ספר המנהלת לקחה אותו לשיחה. היא אמרה שכל משפחת העממי מחבקת אותו. גם היא אמרה שהוא צריך להיות חזק. גם המחנכת אמרה אותו דבר. הוא זוכר עד כמה הוא היה חזק שקרא בעצמו את הקדיש מעל הקבר הטרי. מוזר. אבא תמיד היה גדול והוא תמיד היה קטן. וגם שהוא יותר גבוה מאבא זה תמיד שאבא עשה לו אווירון. הוא עשה לו אווירון כל כך גבוה שאמא תמיד הייתה נלחצת וצועקת שיוריד את הילד שלא ייפול לא בטעות. הוא מספיק חזק עכשיו כדי להבין שזה דווקא האבא שנפל לו, והוא הילד נשאר.

כהתגייס אמרו לו שהוא צריך להיות חזק. היה מוזר לו. לשמוע כמה חזק הוא צריך להיות. מהיום הראשון, שהגיע מפקד החיל המהולל לברך אותם לרגל גיוסם, הוא אמר להם, שהם, כן הם, צריכים להיות חזקים. חזקים בשביל המשפחה והמדינה שלהם. שאין מקום לבכיינים ביחידה. הוא היה רגוע. אמר לעצמו. אני חזק כבר 5 שנים. אני אמשיך להיות חזק. עכשיו אני גם חזק לא רק למשפחה שלי, אלא לכל עם ישראל.הוא שמח שהוא חזק. הוא היה בטוח שאבא שלו גאה בו עכשיו, שהוא עוד יותר חזק. הוא היה חזק באימונים, במסעות, בפעילויות המבצעיות. הוא גם היה חזק ששמעו את הפיצוץ ומיד רצו לחוליה האחורית. הוא ראה שם את יוסי, החבר הכי טוב שלו, יוסי צעק שהוא פצוע ושכואבת לו הרגל. הוא התסכל וגילה שכבר אין לו רגל, ושיוצא לו המון דם. הוא זכר את התרגולת וחבש אותו עד שהגיע הפינוי הרפואי. יוסי התסכל לו בעיניים ואמר לו שימסור לאמא שלו שהוא אוהב אותה. הוא אמר לו שאת זה כבר הוא יגיד בעצמו ושהוא חייב להיות חזק עכשיו ולהחזיק מעמד. הידיים שלו התמלאו דם והפינוי הרפואי לא הגיע. הוא עדיין זוכר את המילים האחרונות של יוסי, שהוא עכשיו חזק. חזק כמוהו. הוא היה חזק בשביל הצוות אחר כך. הוא הבין שככה מצופה ממפקד צוות ביחידה. להיות חזק. הוא ניחם את כל הלוחמים, החזיק אותם, שבכו, הם, על חבר צעיר כל כך. הוא לא יכל לבכות. הוא זכר את אבא שלו, וגם את יוסי עכשיו, הוא יודע שהם רוצים שהוא ימשיך להיות חזק. חזק הוא נשאר.

הוא עוד ישן שהרגיש יד מנערת אותו מתוך שברירי חלום. "אבא, קום כבר, יש לי כיתה א' היום". הוא פתח חצי עין ובנו, היפה והתמיר נגלה לו בעינו. חיוך עלה לו על הלחי. ב-6 שניות שחלפו עד שקם לנשק את הילד הרך והנלהב, הוא הספיק להזכר במילים שאביו אמר לו לפני שהוא בעצמו נכנס לראשונה לשערי בית הספר, "אתה צריך להיות חזק שם ולהאמין בעצמך". הוא קם וחיבק את הילד. יחד עם אימו הכין אותו ונסע להוריד אותו ליד הכניסה של הבית הספר, ליד הרחוב הצדדי. שום דבר לא השתנה חשב לעצמו, לא בטוח אם זה רע או טוב. הוא הידק את החתיכת בריסטול בצורה של סמיילי על דש חולצתו של בנו. "יוסי" היה כתוב בה. הוא התסכל ונזכר בחברו. למרות העצבות, הוא לא העז לבכות ליד בנו. הוא זכר, וזה כבר דיי ברור, הוא זכר, שהוא צריך להיות חזק.

מיד אחרי שחזר הביתה, כבר החלה לעלות השמש מעל רחובותיה של תל אביב. הטיסה לסאו פאולו יצאה באמצע הלילה, ועכשיו שחזרו, הוא ואשתו, הבית באמת מרגיש ריק. הבן טס לו לדרום אמריקה להתאושש משירות צבאי קרבי, הבת הגדולה כבר מזמן נשואה, והוא עכשיו מרגיש לבד. הוא מסתכל על הכלב שהתעורר, והכלב כנראה מחזיר במבט עמוס שתן. "אני לוקח אותו לסיבוב" הוא מעיר לאשתו, שנכנסת בדיוק למיטה, עצובה ספק עייפה. השמש זרחה לה לאיטה. תוך כדי הריחרוח לפני השתן, שמע את המשאיות סחורה שליד הפיצוצויות בבן יהודה. הוא גם קלט את האוטובוס שעצר מתחנה לתחנה, וחשב לעצמו, אם הנהג באמת מצפה לקלוט נוסעים בשעה מוקדמת שכזאת. הוא התסכל לשמיים, יודע שהוא לא ימצא את המטוס שלקח לו את הילד לכמה חודשים עמוסי חוויות. הוא נזכר בטיול שהוא עשה, שהיה בכלל במזרח, לפני המון שנים, שעוד היה זה לא כזה מקובל לקחת תרמיל ולגלות את עצמך. הוא נזכר גם בסנדרה, בחורה שוויצרית שהכיר, איי שם על גדות הגנגס בהודו, וחשב לעצמו מה היה קורה אילו לא נתן לה לחזור הביתה. זאת באמת הייתה אהבה? אין לו זמן לחשוב על כך. הוא מתיישב. הכלב עכשיו מרחרח לו את הנעל, אולי רומז לו שהגיע הזמן להמשיך ללכת, להמשיך הלאה. באותן שניות יכל לשמוע את גלי הקול של הגלים שהתנפצו על החוץ לא רחוק ממנו, הראש התמלא מחשבות. חשוב להיות חזק. הוא נזכר. חשוב מאד. הכלב משך בחגורה, והוא המשיך הלאה.

הוא התסכל עליה בפעם האחרונה. הוא חשב שזה עדיף מההמתנה המורטת עצבים שם במסדרון באיכילוב. הילדים ליוו אותו במבט מבוהל משהו שהרופא קרא לו. הוא לחש לו שאין מה לעשות בשבילה יותר, ושאלו הם רגעיה האחרונים. הוא פסע לתוך החדר וראה אותה שם. שוכבת. חלושה ובעיקר לא מוכרת מאותה אישה שהכיר כל חייו הבוגרים. הוא נכנס, ליבו דפק בחוזקה, הסתכל עליה, והיא במבט אחרון הסתכלה חזרה. הוא ליטף את מצחה, משתדל שלא תשים לב ליד הרועדת. הוא לוחש לה שהכול יהיה בסדר. היא כבר לא שמעה את זה. הוא התסכל בעינייה העצומות. הלב נצבט. הוא נשק על מצחה. הוא גם הרגיש את הלחץ בלב ובעיניים, אך ככל שפסע לעבר הדלת, הבין שגם עכשיו, הוא צריך להיות חזק. חזק בשביל הילדים, וגם בשביל הנכד הקטן שהבן החזיק. הוא יצא, התסכל עליהם. הם עליו, מחכים לאיזו בשורה שמחה, לאיזו הנדת ראש עם רמז טוב, אבל הוא הזיז את הראש לשלילה. הוא שמע את הצעקת "לא" של הבת, ואת הבן שחיבק אותה. הוא ניגש אליהם. חיבק חיבוק אבהי. הסביר להם שככה זה החיים, ושטוב שהמחלה הכניעה אותה במצב טוב, ולא במצב יותר קשה. הנכד הקטן התחיל לבכות והוא לקח אותו מידי אימו. הסתכל הוא על הילד הרך, החזיק, ונזכר באביו שהיה לוקח אותו הכי גבוה שיש.

הזמן עבר. הוא יושב עכשיו בבית. הילדים הבטיחו שיבואו בערב יום העצמאות, לראות איתו את הטקס המסורתי. הוא לבד. שם לב שאף אחד לא מסביב, ולא קרוב אליו. הטלויזיה, שידרה תוכנית זיכרון. תמונות של אלה שלא המשיכו, אלה שלא חזרו, הופיעו על המסך. והוא נזכר. הוא נזכר באביו. הוא נזכר בחבריו. הוא נזכר והתגעגע. הוא נזכר והרגיש שעכשיו זה מותר. הוא קם והכסא, הסתכל אל החלון, לשמיים. מחפש נחמה. אבל לא מוצא. הוא לבד. יש כאן סביבה אחרת, יש כאן מדינה. הוא כבר לא צריך להיות חזק. הוא בוכה. סוף סוף.