התנערי מעפר, קומי
ליבשי בגדי תפארתך, עמי
על ידי בן ישי בית הלחמי
קרבה אל נפשי גאלה

בתור בן אדם חילוני לא תמיד הבנתי את המשמעות של צום ט' באב. כבר אמרנו סליחה ביום כיפור. למה צריך לצום על חורבן עתיק? יש לנו מדינה, למי אכפת מה קרה לפני 2000 שנה? נראה לי שמדובר באובססיה יהודית חוזרת של גלותיות והרס עצמי. עם הזמן הגישה שלי השתנתה. ההיסטוריה חשובה. הרי לא סתם אומרים שעם שלא יודע את עברו, סופו שלא יהיה לו עתיד. במציאות של ישראל ב-2010 הדבר מקבל משמעות  עמוקה ומכאיבה. לצערי זה פשוט לא להסתכל ללב הבעיה. נוח לי. אני מניח שנוח גם ללא מעט אנשים כמוני. אנו בועטים את אותה מסורת ואת מנהג של אבלות על חורבן בית המקדש. הדבר מגיע בגלל שני דברים עיקריים: המיאוס שבדת והמיאוס שבסכסוך.

אנחנו מדינה יהודית דמוקרטית. עם הגוון הדמוקרטי כולנו מתחברים. אין דבר נפלא יותר מחופש, ולו מקצתו. לא חוויתי בחיי רדיפה, או אנטישמיות. אני יכול לומר מה שאני רוצה ואני מאמין במערכות החוק והממשל שיידעו לעשות את עבודתם. כמובן שזה קצת אוטופי, ואולי רק חילונים שגרים במרכז המדינה מסוגלים להנות מחופש זה. אין מה לדבר על ערבים או אחרים שסובלים מקיפוח. אבל הנקודה היא אחרת. אם הייתי דבק רק בחלום הדמוקרטי והייתי מתנכר לזהותי היהודית רוב הסיכויים שהייתי יורד מהארץ. יש משמעות להיותי יהודי, גם אם זה במכנה המשותף הנמוך ביותר של לחיות במדינת היהודים. אולם למרה האירוניה, המקום היחידי שבו יש שאלה לגבי מהו יהודי ומי קובע כללים על יהודים היא הוא בישראל. דווקא כאן למשל, רוסים שעלו ארצה נדחים כי הם לא יהודים מספיק. דווקא אני, שעליתי למצוות על ברכי היהדות המתקדמת, לא מכירים בכך שאימי זכתה לעמוד לידי שעליתי לתורה. אז נכון, מסורת. אבל הדבקנות של פלגים ביהדות, הדתיים יותר והחרדים עוד יותר במונופול על הדת – מביאה לכך שמאות אלפי ישראלים מתרחקים מהיהדות. יהדות שהקנתה לעולם ערכים כמו "אהבת לרעך כמוך" ושאר עשרת הדיברות היא עולם זר להרבה מאיתנו. מדובר במחסום ראשון שנתקלתי בו שלא הצלחתי להתחבר לאבל שבט' באב. הלוואי ויכולנו לבוא במכנה משותף סביב היהדות, כזאת שכל אזרח ואזרח יוכל להתחבר אליה. להבין מדוע מדליקים נרות בשבת, גם אם לא מדליקים אותם. להבין מדוע החרדי לבוש כמו שהוא לבוש, גם אם אנו מפגינים נגד כפייה דתית, להבין ולקרוא בתנ"ך גם אם אנו סטודנטים במרכז הבינתחומי ולא בני ישיבות. המדרון החלקלק שאנו נמצאים בו, ודחיקת רגליהם של כה רבים מאיתנו מברכי היהדות היא לא פחות מפצע מדמם שהורג אותנו לאט לאט. חייבים למצוא תיקון אשר יביא את הטוב שבדת לכולם, שיידע כל אחד מה זה אומר להיות יהודי במדינת היהודים, גם אם הוא נוהג בשבת ואוכל שרימפסים. זה בסדר. צריך לדעת לחבק גם אותו.

מצד שני, מאסתי גם לחיות על החרב. מאסתי ממלחמות, משנאה ומחוסר כיבוד זכויות אדם בשטחים. מאסתי לכבוש עם אחר. מאסתי מהעיוולת של ההנהגה שלי ב-40 פלוס השנים האחרונות. עיוולת שיצרה את הבעיה, יצרה את אותו עם, ניתקה אותי משורשי ההיסטוריים ויצרה פילוג מיותר בעם. בהתסכלות רחבה, השמאל רוצה שלום שאומר לחזור לקווי 67, הימין לא רוצה. אמנם שניהם מדברים על מדינה פלשתינאית,אבל אם אני מתאמץ, אז השמאל מדבר על מדינה עצמאית לגמרי בשטחי 67, והימין מדבר על איזו יישות מפורזת עם ממשל עצמי. השמאל רוצה לפנות את כלל ההתנחלויות, הימין רוצה לפתח את ההתיישבות. השמאל מוותר על ארץ ישראל לטובת מדינת ישראל, הימין מדבר על מדינת ישראל כתחילת גאולתנו על הארץ. מה נכון? מה שגוי? דווקא היום הויכוח הזה נעשה יותר ויותר עקר. הרי, כולנו היינו מעדיפים מדינת היהודים עם 100 אחוז יהודים. הדבר לא קורה. יש נעלם במשוואה והוא 3 מיליון פלוס (או יותר) בני אדם שאינם יהודים שחיים מהירדן עד לים. אם היה פיתרון שהיה מעלים את אותו נעלם, אז מילא. אבל אין. הם פה ואנו צריכים למצוא דרך לחיות עם הבעיה. אפשר להסתכל אחורה ולהיות חכמים בדיעבד. זה לא יעזור. אני לא רוצה מדינה דו לאומית או ישראל שמאזרחת מיליוני פלשתינאים. זאת סכנה. אני גם לא רוצה להמשיך בסטטוס קוו הנוכחי שבו חוסר המדיניות מוביל למצב של היעדר שליטה. אז אני מבין שצריך לוותר על חלום ארץ ישראל למען מדינת ישראל. אבל פה קבור הכלב. פה טמונה הבעיה העיקרית של תנועות שמאל, כמו ה"שמאל הלאומי" – שהם לא מבינים מהו הכאב הכרוך בוויתור שכזה.

אני כותב את מילים אלו בערב ט' באב. בערוץ 10 זה עתה הסתיימה הקרנת הסרט המצוין של מנורה חזני – "התנערי" שמתעד את פינוי חומש בצפון השומרון. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי ושמעתי את הסיפור מנקודת מבטו של הצד השני. אני כותב צד שני, כי ב-2005 הייתי בצד האחר. בצבא. חייל באחד המעגלים שפינה, נאבק, עצר, אבטח ויצא מבין האחרונים מרצועת עזה. לחלק החיילים בצבא אגב, השירות הצבאי הוא ההזדמנות הראשונה להיות בהתנחלות או להכיר מתיישבים שלא דרך הטלויזיה. הסרט מבטא אהבה וחיבוק עזים לארץ ישראל. לאדמה, לחיבור הפשוט שלנו על אדמת ארץ הקודש. זאת שהובטחה לנו בתורה, זאת שגלינו ממנה וזאת שחזרנו אליה אחרי אלפיים שנה. מנורה היקרה, שצילמה את הסרט לא הצליחה להבין עד הרגע האחרון למה ממשלה וצבא יכולים לפנות אותה מהבית שלה, שנבנה על אותו הגשמת חלום מעל פיסת אדמה יקרה זאת. הקרע הזה והשבר מועברים בצורה חדה דרך הסרט. ההתנגדות לפינוי, והשבר הכואב שבא אחריו. לדעתה, היה מדובר בלא פחות ממלחמת אחים. הכאב שהיא מעבירה מרגש עד דמעות. זה גורם לך בפעם הראשונה אולי, להבין מה כרוך אותו וויתור. לכל מי שמדבר על פינוי שטחים וישובים – חובה עליו לראות את הסרט הזה. זאת חובה מוסרית להבין מהו הכאב והשבר. הטראומה היא נוראית, הוויתור הזה הוא נחוץ אך ורק אם הוא מקיים מטרה נעלה של קיום מדינת ישראל כמדינת היהודים. אחרת, המחיר הוא פשוט כבד מדי.

יש מי שיאשים אותי עכשיו שאני שמאלני עם מצפון כואב. אבל אולי בעצם זה כל העניין. הטעויות העיקריות של השמאל היא נכונותו לזרוק אנשים מבתים שלהם בהינף יד. ארגונים כמו השמאל הלאומי מכנים את אותו כאב של מנורה כ"משיחיות" ואז גם יורדים עליו בצורה מעליבה במניפסטים אלה או אחרים. זה לא העיקר כלל וכלל. אם נגזר על מי שמוכן להסכים בפינוי שטחים להיקרא שמאלני, אז אני מוכן לחיות עם הגדרה זאת. אבל שמאלני אמיתי במצב זה, יהיה זה מי שיצליח לגעת ולחוש את הכאב העצום בוויתור על שטחי ארץ ישראל. גם אם אתה מוכן לגבולות 67 עלינו לזכור מה המחיר שיביא אותנו לשם. מדובר בסולידריות חברתית, בהזדהות ובאמפטיה ששכחנו מה הם. כפי שיכולנו לא להסכים עם קריאת משפחת שליט ולהבין "שלא בכל מחיר", אך עדיין לחבק אותם ולצעוד איתם, כך גם דרושה לנו מעט סולידריות והבנה לכאב של מתיישבים בעקירתם מביתם.

מדוע ציונות נהפכה להיות מילה גסה? מדוע אנחנו צריכים להמציא הכל מחדש? בן גוריון דיבר על "זכותנו הטבעית וההיסטורית", אך היום הקונצנזוס סביב הנימוק הזה הולך ומצטמק. אנחנו לא כובשים, לא קולונילאיסטים ולא מהגרים. זכותנו על הארץ הזאת היא היסטורית! אבל במצב שנוצר, לומר שיש שורשים יהודים ביהודה ושומרון מאות שנים לפני שהגיעו לשם אותם פלשתינאים זה לדבר כהנאיסטית. זה לא כך. ההיסטוריה ידועה, אני לא ממציא, אני לא כהנא, לא משחיסט, אלא יהודי שיודע שהארץ הזאת היא שלו, זכות אבות, ומימוש הריבונות בארץ זאת היא הציונות ואין זאת מילה גסה. בהתנגשות בין זכותי הטבעית, לבין העובדה שיש כאן מיליונים שאינם כמוני אני בוחר במדינת ישראל, ומוותר על ארץ ישראל. אני עושה זאת בכאב רב, ובאותה הבנה של אנשים כמו מנורה ומשפחתה. אני שר "אם אשכחך ירושלים" ומשמיט ממנה את השכונות הערביות, אני מעריץ את גאולת הארץ שעשו המתנחלים ומקווה שאותה גאולה תגיע עכשיו במקומות אחרים כמו הגליל והנגב. אני יודע מה זה תפילין גם מבלי להניחו. זה החזון הפרטי שלי בעקבות הט' באב הזה. אני רוצה לראות את מדינת היהודים מתפתחת, אך בצד שני להיות פרגמטי לגבי המחיר שהדבר מצריך. איני עושה זאת בהינף יד. צריך לכאוב ולהבין את המחיר.

אבל ט' באב הוא גם משהו מעבר לדעה פוליטית זאת או אחרת. כפי דעתי יש דעות אחרות. צריך וחובה לכבדן. עד שנגיע לפיתרון מיוחל, נגזר עלינו לחיות יחדיו. חילונים, דתיים, חרדים, עניים, עשירים, תל אביבים ובני עיירות הפיתוח, ערבים, נוצרים, דרוזים וגם בדואים. ט' באב עבורי הוא זמן למחשבה. זמן לחשבון נפש כיצד אנו מביאים מכנה משותף, ולו המינימאלי ביותר שיאפשר לנו לחיות תחת מטרה משותפת. אני מבין את הכרסום בהגדרה היהודית, ואני מבין את הבעייתיות בדמוקרטיה במבנה אוכלוסיה שכזה, אך אולי יש ערכים עליונים יותר, היונקים משני היסודות הללו? לדעתי כן. אהבת האדם באשר הוא. מדובר בערך יהודי עליון ולא פחות דמוקרטי. עלינו לכבד אחד את השני. לכבד את הרצון של כולם לחיות. "בסופו של דבר כולנו בני אדם, כולנו נושמים את אותו אוויר, כולנו רוצים לראות את ילדינו גודלים בשלום" אמר הנשיא קנדי. הוא צדק. חובה עלינו להבין את השונה, ולו רק לרגע, ואחר כך לחזור לדעה הנחרצת שלנו נגדו. ואהבת לרעך כמוך, גם אם זה כואב.

תגובה לראיון שנערך עם מבקר המדינה, מיכה לינדנשראוס בעיתון ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים מיום 11/6/10. התגובה נשלחה למערכת העיתון ופורסמה שבוע לאחר מכן לא במלואה. להלן הטקסט המלא.

היה לי לא קל לקרוא את הראיון עם מבקר המדינה. על פניו, הראיון צריך להרגיע את אזרחי המדינה. הנה יש מוסד ביקורת, פעלתן, עם מוטיבציה ולא מעט שיניים. אולם, שמסתכלים על המערכת כולה, התמונה היא יותר עגומה. ההתעללות של מבקר המדינה ברשות המבצעת והעומדים בראשה אינה ביקורת, וגם אם כן היא, מדובר בביקורת הורסת, בטח שלא בונה.

בימים שממשלת ישראל מוציאה לפועל 5 אחוז מהחלטותיה ומשבר המשילות חריף מעין כמותו, לא משנה כמה מחדלים נגלה, בהיעדר יכולת לתקנם, כל ההצעות למעקב אחרי אותה ביקורת שמציע מבקר המדינה אינן רלוונטיות. אם ברצוננו ברשות מבצעת ובגופי מנהל תקינים ובעלי יכולת למשול ולתקן, עלינו ראשית לחזקם. חבל שמבקר המדינה לא מכוון את הביקורת האמיתית כלפי הרשות השופטת והכנסת, שאינן מבצעות את תפקידם בעיצוב חוקה למדינה, או בפירוש החוק הקיים קצת לטובת משילות ליישום ותיקון טעויות.

אין לי כבוד למבקר מדינה שחורץ דינים בהיעדר משפט. המבקר שכח מהן זכויות הנאשם, גם אם הוא ראש ממשלה לשעבר. מבקר המדינה הוא אינו שופט, ומסע הצלב נגד אולמרט חצה כל קו אדום. גורלו של אהוד אולמרט ושאר מושאי הביקורת צריך להתברר בבית המשפט. עד אז יש לכבד את הבחירה הדמוקרטית של אזרחי המדינה, גם אם ראש הממשלה שלהם ממנה שר משפטים זה או אחר. מה יעשה מבקר המדינה אם מחר יאשימו אותו כי הוא מועל בכספי תקציב משרדו? האם לא יתקומם על האשמה חסרת בסיס זאת? האם שמו הטוב לא חשוב לו? מה עם משפחתו שתצטרך להתמודד עם האשמות קשות אלה?

ביקורת מדינה חייבת להיות אחראית לגבי משבר המשילות וזכויות הנאשם, בלעדיה היא לא מביאה תועלת אפקטיבית.

בנימית אישית אדוני המבקר, אם כבר בביקורת עסקינן, עסקת הטיעון שדחפת אליה במשפטו של השייח ראאד סלאח והזיכוי לנאשמי האונס בשומרת רודפים אותנו עד היום, ואף אחד לא מבקר או מעיז לצייץ בנושא.

להלן נאום שנשאתי* בפאנל בנושא "פוליטיקה לאן? שפיטות או משילות" במסגרת יום דמוקרטיה שנערך במרכז הבינתחומי בחסות בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה ואגודת הסטודנטים של המרכז הבינתחומי. בפאנל השתתפו ח"כ והשר לשעבר אופיר פינס-פז וח"כ דוד רותם. במהלך יום הדמוקרטיה סטודנטים "ייצגו" דעות שונות בנושאים שונים בפני השופטים – הסטודנטים בשאלות שייעצבו את עתיד מדינת ישראל. תגובות יתקבלו בברכה.

שלום רב, שמי עמרי אריאב, ואני סטודנט שנה שנייה למשפטים וממשל ורכז יוזמות סטודנטים באגודת הסטודנטים.

סטודנטים יקרים, אני רוצה לצטט משפטן צעיר ומנהיג בתחילת דרכו:
"עליונות המשפט למה? יש שישאלו האם זה דמוקרטי שחמישה או שבעה או 11 אנשים אשר לא נבחרים על ידי העם יוכלו לבטל החלטה שנתקבלה בצורת חוק על ידי נבחרי העם? זוהי שאלה חשובה… למדנו כי רוב פרלמנטארי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים לבל יוכל הרוב שבו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של עליונות המשפט. כלומר, קביעת החירויות האזרחיות כחוק יסוד ומתן סמכות לחבר של שופטים לבטל את תוקפו של חוק שנוגד את חוק היסוד, את החירויות האזרחיות.
הוא ממשיך ומסכם: ההיסטוריה מלמדת כי כל עוד שלטון עריץ לא הצליח להדביר תחתיו את המשפט, כל עוד לא עלה בידו להפוך את אולם בית הדין לאולם הצגות, כל עוד התקיימה אווירה ציבורית לטובת עצמאות השופט והמשפט – ידעו השופטים להתייצב אל מול שליטים ולהעדיף את צו מצפונם על לחץ השלטונות".

חברים יקרים, כותב הטקסט הזה הוא לא אחר מאשר, מנחם בגין ז"ל, ראש הממשלה, מייסד תנועת החירות, לימים הליכוד. לצערי, אם הוא, או ז'בוטינסקי היו חיים ושומעים את הביקורת המותחת בבית המשפט הם היו מזדעזעים.

בית המשפט העליון מתפקידו להביע עמדתו – במסגרת מה שקרוי ביקורת שיפוטית – בכל הקשור לחקיקה המגלמת בתוכה פגיעה בזכויות הפרט והאזרח. פגיעה שיכולה להיות על בסיס בטחוני, כלכלי, פוליטי, והומניטרי. בית המשפט העליון חייב וצריך להמשיך להיות עצמאי, נטול השפעה פוליטית ונטול כל מורא שלטוני.

כל תלמיד בחטיבת ביניים לומד בשיעור אזרחות כי הדמוקרטיה נשענת על שתי רגליים – הפרוצדוראלית והמהותית. הרגל הפרוצדוראלית מעגנת בתוכה את סדרי השלטון, הבחירות, הפרדת הרשויות וכיוצא בזה בעוד הרגל המהותית עוסקת בערכים ובתכנים הדמוקרטים – סובלנות, פלורליזם, זכויות האדם והאזרח, שוויון, חירות וכדומה.

אם בעבר היה נדמה כי הכנסת הזניחה  קידום ערכים דמוקרטים בחקיקה – אז היום מדובר במתקפה ישירה ופרועה עליהם. ראינו זאת בתיקון לחוק האזרחות, בחוק הנכבה, בחקיקה חסרה ומפגרת בתחום ההגירה שגורמת לפגיעה בזכויותיהם של הפליטים, בכפייה דתית ועוד שלל יוזמות פרלמנטאריות שעומדות בסתירה מוחלטת לערכי היסוד של המדינה ולמגילת העצמאות.

"מי שגר בבית מזכוכית, אל לו לזרוק אבנים", אומר הפתגם.
אדוני, ח"כ דוד רותם,  ראש וועדת חוק חוקה ומשפט, הלוואי ובסיום הפאנל שלנו תצא מכאן ותפתח, אתה וחבריך חברי הכנסת בבליץ חקיקתי לשיפור מעמדם וזכויותיהם של המיעוטים והחלשים ובחברה – אך יש לי תחושה שזה לא יקרה. כל עוד הכנסת תמשיך במגמות השליליות האלו ימשיך בית המשפט העליון, במסגרת הבלמים והאיזונים במשטר הדמוקרטי, להגן על האזרח הפשוט ועל המיעוטים.

במדינת ישראל של 2010 ביקורת שיפוטית  ועתירה לבג"ץ הן מהכלים האחרונים שנותרו בידי הדמוקרטיה להגן על עצמה. בשמירה על זכויות אדם, בשוויון בין המינים, במאבק באכיפה בררנית, בשרירותיות של הממשל ובפגיעה בעקרונות החוקתיים של מדינת ישראל. כל עוד הכנסת תסרב לבצע את תפקידה, נהיה נתונים לגחמתו של רוב קואליציוני. שלטון החוק הוא מהותי ולא רק פרוצדוראלי. חבר כנסת צריך לחוקק ממניעים כנים, ולא כאחרון הטוקבקיסטים לחלילה של התקשורת או שיקולים קואליציונים.

לגופו של עניין, בית המשפט נזהר גם נזהר מהתערבות. קחו את בג"צ רובינשטיין בנושא גיוס בני ישיבות, שבו הפצירו השופטים בכנסת לקחת את סמכותה בידיה ולחוקק חוק.  הכנסת חוקקה את חוק טל השנוי במחלוקת, ועדיין בימ"ש נמנע מלבטלו, על אף העוול שהוא עושה לאלה שנושאים בנטל – שזה בעצם אנחנו. דוגמא נוספת היא פסיקת בג"צ בעניין הסיכולים הממוקדים וגדר הביטחון ורק היא זאת שעומדת בין העמדת ישראלים בבתי משפט בעולם, ובעצם מגינה על צעדיו של צה"ל, בלחימתו המוסרית בטרור.

לצערי, את התרומה הזאת מבקשים חבריי לבטל. הם רוצים "בית משפט לחוקה", או מנגנון עוקף בג"ץ. הם יבואו ויצטטו לכם מחוקות של מדינות נאורות כמו קנדה, אוסטרליה וצרפת, ויצטטו לכם מודלים המשמרים את הכוח בידי הפרלמנט בלבד, אך זאת זריעת חול בעיניים. מדוע? כי באותן מדינות זכויות האדם מעוגנות בחקיקה נוקשה, כזאת שאפילו רוב של גוש (ימין) טבעי אינו יכול לבטל.

ח"כ רותם, אם אתם רוצים שבית המשפט לא ימלא את תפקידכם, פשוט תחוקקו. למשל אם מוסד הסבירות במשפט המנהלי פוגע במשילות במשרדי הממשלה, מדוע לא  שתחוקקו  חוק פרוצדורה מנהלית? וזאת רק דוגמא אחת.  הגיע הזמן לחוקה בישראל. הגיע הזמן לאזן בין כל השסעים בחברה הישראלית, ליצוק תוכן למושג יהודית ודמוקרטית, כדי שקודם כל נוכל להכיר בעצמנו כמדינת היהודים, ואחר כך לדרוש הכרה של אחרים בנו. אל נא תתקפו את בית המשפט, התחילו לעבוד ולחוקק.

חברים יקרים, עלינו לזכור את שאמר נשיא בימ"ש בדימ' השופט פרופ' אהרון ברק: "אם לא נשמור על הדמוקרטיה, היא לא תשמור עלינו".

אני מקווה שעוד לא מאוחר.

* תודה לנמרוד ברנע על הערותיו הבונות והמועילות.

ברחבי העולם מצוין היום יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יום שחרור מחנה אושוויץ-בירקנאו. מדינת ישראל משתתפת בטקסים אלו במשלחות רבי דרג בכל העולם. האם קשירת השואה כהצדקה הכמעט יחידה לקיומה של מדינת ישראל עושה עם עתיד המדינה צדק? כמה נקודות למחשבה, ובעיקר ליישום.

היום מציין העולם את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. היום מצוין במגוון טקסים בכל העולם. באושוויץ ייערך הטקס המרכזי בהשתתפות ראש הממשלה בנימין נתניהו, חברי כנסת, ראשי מדינות וחברי פרלמנט מאירופה. בברלין, יישא נאום נשיא המדינה, שמעון פרס בישיבה משותפת של הרייכסטאג, באו"ם ינאם שר ההסברה, יולי אדלשטיין בישיבת זיכרון של מליאת האומות המאוחדות, שר החוץ ליברמן ישתתף בטקס בהונגריה וסגן שר החוץ יבקר בפריס. ללא ספק, הנוכחות הישראלית בטקסים השונים ברחבי העולם היא מרשימה. הנוכחות האינטנסיבית של מדינת ישראל על אדמת אירופה, שישים שנה פלוס לאחר זוועות השואה היא הוכחה לתקומת העם היהודי. ללא ספק, המסר המרכזי שיהדהד בבירות אירופה הוא שאסור להרשות ששואה נוספת תתרחש. האנטישמיות עוד בועטת, והיא באה בדמותה של תעמולה אנטי-ישראלית ודה-לגטימציה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. לכאורה, מטרה חשובה לשליחויות האלו. אך האם באמת זאת הדרך להצדיק את קיומנו כבית היהודי לעם היהודי? האם אחרי 60 שנה ויותר, אנו עדיין מצדיקים את קיומנו על בסיס אירועים שהתרחשו בעבר? מדוע אי אפשר להבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בצורות אקטיביות יותר?

שלא יהיה ספק. השואה היא אסון נוראי, כתם על דפי ההיסטוריה. דוגמא לקצה גבול השנאה האנושית, לרוע במלוא הדרו. השואה שעבר העם היהודי אינה ניתנת לויכוח או לשאלה. אסור לשכוח, צריך לזכור. "אני רוצה שתזכור, כי הייתי אדם. והנורא שבדבר שגם הם היו בני אנוש" נאמר במחזה "ילדי הצל". לא אחמיניג'ד בישוף פולני אחר יוכלו להכחיש את מה שארע. אולם, האם קשירת גורל מדינת ישראל בהשמעת איומי "עמלק חזר והוא פרסי" וכי העולם נותן לשואה נוספת לחזור היא מה שיוביל אותנו לדור הבא?

מדינת ישראל היא נס. בחלוף 60 שנה עשינו בפיסת האדמה הקטנה הזאת מעל ומעבר למה שעשו עמים אחרים בתקופת זמן זהה. ההישגים העצומים של מדינת ישראל נולדו בזכות ההון האנושי שבה. הקליטה, פיתוח הארץ, התשתיות, הטכנולוגיה, פרסי הנובל

וכו' הם רק קצה גולת ההצלחה של מדינת ישראל. אין אנו צריכים הכרה להישגים אלו מאף מדינה או עם אחר. מדינת ישראל אינה זקוקה להכרה כמדינת העם היהודי, מדינת ישראל צריכה להבטיח את המשך קיומה כמדינה כזאת, בכוחות עצמה בלבד. אם יש קשר לשואה, זהו הקשר הזה, שבו אסור לנו לאבד את הריבונות שלנו, זאת שחלמו עליה בגאיות ההריגה באירופה של לפני עשרות שנים.

הגיע הזמן להכניס תוכן וצבע מוסכם למדינה שלנו

אנחנו פה לא בגלל השואה, אנחנו פה למרות השואה. אנחנו פה למרות שאנו מוקפים במאות מיליונים שרוצים בהעלמותנו. שנשיא איראן אומר שיושמד המשטר הציוני הוא אינו מדבר דווקא על פצצה שתעשה זאת, הוא מדבר על חיבור של גורמים שונים שיחדיו, עלולים בהחלט להוביל אותנו למדינה אחת לשני עמים, ולאיבוד הזהות היהודית הרשמית שלנו. הבידול שעושים בין הישראליות ליהדות, והיעדר הקונצנזוס אצלנו בפנים לגבי מהות הביטוי יהודי, עלול להוביל אותנו לשלטון מיעוט על רוב במקרה הטוב, ולחיים כמיעוט תחת שלטון משותף במקרה הרע.

הפוך, גוטה הפוך. במקום לדרוש את ההכרה, בואו נאחד זרועות ונכיר בעצמנו. על ממשלת ישראל ליצור עובדות בשטח שיבטיחו לנו את קיומנו כמדינה יהודית דמוקרטית. הצעד הראשון צריך להיות סדר בביטוי הזה.

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

השלמת חקיקתה של חוקה, לאור ערכי מגילת העצמאות, חוקה בהסכמה, שתאושר על ידי חצרות החסידויות בירושלים, ועל ידי אזרחי המדינה הערביים. חוקה שתתן ביטוי לערכים היהודים האוניברסאליים, ותתן אפשרות למי שרוצה לנהוג לחומרה אם הוא חפץ מכך, ותתן אפשרות לאחר להתחתן כפי שהוא רואה לנכון. חוקה שתקנה את חוכמת ספר הספרים לשאר הדתות במדינה (ח"כ טיבי למשל, יודע תלמוד יותר טוב מהרבה יהודים שאני מכיר). חוקה שתבטיח את הלכידות החברתית בתוך המדינה ע"י חינוך ליבה לכולם, יצירת אפשרויות תרומה למדינה מלבד צבא ובעיקר תמיכה באוכלוסיה הצעיריה שהיא עתיד המדינה. רק אם נדע לשלב ולא לבעוט באוכלוסיות החרדיות וערביות נוכל להביא אותם לגרעין, במקום לדחוף אותם לקיצוניות.

במקביל לחוקה, על מדינת ישראל להביא למצב שרוב העם היהודי בעולם חיי בישראל. אנו נבהלים השכם וערב לאור השד הדמוגרפי, גניבת הקרקעות של המדינה בידי מיעוטים, ואקס טריטוריה באיזורים שונים, אך אנו שוכחים כי אנו לא עושים את המינימיום בהפיכת מדינת ישראל לבית של העם היהודי. צריך לפרוץ מסגרות תקציב, לקחת הלוואות ממי שמוכן לתת, וכפי שמדינת ישראל ידעה לפנות 8000 איש מגוש קטיף במבצע כמעט לאומי, ולהביא תוך חודש את רוב יהדות אתיופיה, כך היא יכולה ליצור ישובים אקולוגיים בנגב ובגליל ולהביא אליה הרבה יהודים. קליטת עליה עושה רק טוב למדינת ישראל, לראייה, אפשר ללמוד מעליית יהדות רוסיה בתחילת שנות ה-90.

צעד שלישי ואחרון הוא יצירת מסגרת ממשל תקינה ויציבה. יש לשים סוף לסחטנות פוליטית. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אסיר ציון בידי המפלגות הקטנות. ראש ממשלה בישראל אינו יכול לבצע את המדיניות שלו, והוא תלוי בסחטנות קולאליציונית חסרת רחמים. שר הפנים מקים ערים לציבור החרדי, במקום לדאוג ולשים לעיניו את טובת כלל האוכלוסיה. מפלגות מחוקקות חוקים סקטוריאליים בזמן שהמדינה נמצאית בצניחה חופשית כתוצאה מחוסר יציבות פוליטית.

אם נדע לממש את שלושת הצעדים הנ"ל יחדיו, בצורה מהירה וחסרת פשרות, נוכל לצעוד לקראת העשור השני של המאה ה-21 כאשר אנו מחזקים את דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אין אנו צריכים הכרה של אף אחד. נעשה ונשמע אחר כך מה שיש להם לומר. אבל לעשות, ומהר.

ח"כ רונית תירוש: "זאת מפלגה דימיקולו!" בראיון לידיעות אחרונות (1/1) אמרה חברת הכנסת: "משעמם לי באופוזיציה". כנראה שח"כ תירוש לא סופרת את התפקיד אליו היא נבחרה. "אני לא מסתירה שבאתי לפוליטיקה כדי לבצע". השרה המיועדת לענייני עלה תאנה לשר ליברמן במשרד החוץ ממשיכה: "אני פחות טובה בלדבר. כשאני מדברת ולא עושה אני מתביישת".

"הכי קשה זה הימים שלא יוצאים מהבית מרוב בושה". חברת הכנסת בפוזה אופיינית. (צילום NRG)

עמרי אריאב מתגייס לעזרתה של ח"כ תירוש.

חייבים למצוא לה עבודה!

כל המציל נפש מובטלת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו…

אז הנה, כמה הצעות עבודה לחברת הכנסת המשועממת:

• לעשות ביקור בשכונת הרכבת בלוד, ולראות כיצד הדרדרה עיר בישראל, 10 דקות מתל אביב למצב של כמעט מחנה פליטים.
• לחלק שוקו ולחמניה לאלפי הפליטים שזרוקים בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.
• לעזור לתכנן את הקו רכבת לאילת.
• להתנדב למשטרת התנועה ולעזור לשר כ"ץ להוריד את מספר ההרוגים בתאונות הדרכים(כי הוא עסוק בדברים אחרים).
• לעשות מילואים, כי כבר לא הרבה עושים את זה.
• לשכנע את תושבי אום אל פאחם שעתידם הוא לא בידי השייח סלאח והתנועה האיסלאמית.

יש עוד הרבה דברים שחברת הכנסת תירוש יכולה לעשות עד שלא ימנו אותה לשרה… יש לכם רעיון בשבילה? הגיבו! אני בטוח שהיא תשמח.

על הפילוג מקדימה, זילות חוקי היסוד ולוד.

גילוי נאות, הצבעתי קדימה. יותר מזה, אני מחזיק איי שם במגירה כרטיס חבר במפלגה. בעידן של לסמס מספר כלשהו למתן תרומה, החלטתי שלהיות חלק ממפלגה הוא מילוי חובתי האזרחית, וביטוי שלה למעורבות בנעשה בענייני היום היום. במקום לקטר שאלה הם נבחריי, הייתה לי ההזדמנות לבחור ואפילו להשפיע על הרשימה שהולכת לכנסת. כמובן שהאידאלה הזאת פגה דיי מהר. למשל, מכל מי שבחרתי בפריימריז בקדימה (19), נכנסו בסוף למקומות ריאלים בערך 5. ככה מצאתי אנשים כמו רוחמה אברהם ואלי אפללו, שלדעתי מייצגים כלום לפני אנשים ראויים אחרים (נגיד קונפורטי, פרופ' בן-שושן, גליה אלבין ואפילו מפקד סיירת מטכ"ל בעבר, דורון אביטל). נו מילא. לא שהמצב במפלגות אחרות היה מזהיר יותר. בבחירות עצמן, עשתה ציפי לבני את הבלתי אפשרי וניצחה. עוד סממן לדור החדש הוא שהבחירות היו יותר אישיות מאשר אדיאולוגיות. אנשים בחרו ציפי כי לא רצו ביבי. אנשים בחרו קדימה לא כי אלי אפללו מועמד בה, אלא למרות שאלי אפללו נמצא שם. בשבילי הוא מייצג את ירושת הד.נ.א שקדימה לקחה עימה שהתפלגה מהליכוד. נחזור לפילוג הזה עוד מעט.

בגלל השיטה, וגם בגלל שבאמת, ובואו נהיה כנים, לרוב העם נמאס מהשמאל, הוקמה ממשלת ימין. הכרעה דמוקרטית ראויה. היה טוב, אם בנימין נתניהו היה הולך ועושה את הדבר הפשוט ביותר אליו נבחר – מימוש המדיניות בה הוא מאמין. במקום לספח ולבנות, ביבי נאם בבר אילן והקפיא. הצבעת ביבי, קיבלת "ביבי-שמנסה-לתמרן-תחת-לחץ-מדיני-וסחיטות-פוליטיות".

במצב תקין, שכך אמרו לי שהיה כאן פעם, מי שלא מרכיב ממשלה ולא נכנס אליה, נמצא באופוזיציה. חבר כנסת שהוא לא שר, הוא מחוקק. להיות אופוזיציה זה לא מילה גסה. אופוזיציה טובה עושה ראשי ממשלות. תשאלו את ביבי. אבל כנראה, שיש משהו בפוליטיקה הישראלית שמסרב לקבל הכרעות דמוקרטיות. מורדי העבודה מסרבים להבין שמרכז המפלגה שלהם רוצה ג'ובים, מורדי קדימה מסרבים להבין שאת הטוויסט הפוליטי שהם עושים עכשיו, כדאי היה שהיו עושים אותו – לפני הבחירות.

אפרופו טוויסט פוליטי. אריאל שרון ב-2005, כאשר לא הצליח להעביר את ההתנתקות במפלגה שלו, וכאשר הבין כי הבית הפוליטי שלו רק שם לו רגליים, הקים גוף פוליטי חדש, הקים ומיד הלך לבחירות. מה שנעשה כאן, שהוא מסריח, אבל כשר, הוא פשוט גניבת קולות. עתניאל שנלר, אפללו ורונית תירוש נכנסו לכנסת לאחר שרוב העם הצביע קדימה. רוב העם האמין בציפי לבני ובקו הפוליטי אותו היא מציגה. אז עכשיו, אחרי שקיבלו את המנדט הם יורקים לבוחרים שלהם חזרה לעיניים?

אה נכון, המצב. כן, המצב. סוף העולם מתקרב, ובניגוד לסרט זה יקרה מוקדם יותר מ-2012. "אחריות לאומית" קוראים לזה. ייקח קצת זמן עד שיירו עלינו טילים, והמו"מ המדיני תקוע רק כי קדימה לא שם. כמו שהליכוד לא הצטרף לממשלה בזמן מלחמת לבנון השניה, וביבי היה אופוזיציה אחראית בזמן שהוא התראיין בעשרות כלי תקשורת בזמן מבצע עופרת יצוקה, כך ראוי שכל אופוזיציה תהיה. לא משנה אם זאת קדימה או מפלגה אחרת. שמירה על המשחק הדמוקרטי ועל אמון הציבור בנבחריו היא "האחריות הלאומית" האמיתית. ג'וב כזה או אחר, תפקיד שר או תפקיד ח"כ זאת פוליטיקה קטנה, לא אחריות.

אז תודה. תודה עתניאל, תודה אלי ותודה כנראה גם רונית. כנראה שהקול שלי לא ממש חשוב לכם, בפעם הבאה אני אדאג לשים בקלפי גם נייר טואלט, למקרה שייגמר לכם.

זה גם לא קשור לפוליטיקה עצמה. היום זאת קדימה "שאין לה זכות קיום, אין לה מצע וכל מה שרוצים שם זה ג'ובים", מחר זאת תהיה מפלגה אחרת. אם כבר אנחנו בשיטת בחירות ייצוגית, ואם כבר בוחרים מפלגות על בסיס רשימות לכנסת, אז לפחות שלא יעשו מהקול שלנו בדיחה.

הצעצוע החדש של ח"כ שאמה

ח"כ שאמה גילה שאם אלי אפללו יפרוש ויקים סיעת יחיד, הליכוד יצטרך למצוא 7 ח"כ חוץ ממנו ע"מ להוביל פילוג. אופס. לא חשבנו על זה קודם שתיקנו את חוק היסוד ע"מ שיתאים לצרכים הפוליטיים העכשיווים. באמת אופס. אל דאגה. נשנה את החוק יסוד שוב. עכשיו אם ח"כ אחד פורש, יהיה זמן של שנה כדי לצרף אליו עוד שישה. הרי זה חשוב. בדיוק זאת מהותה של החקיקה הישראלית, וזאת תכליתה כמדינה יהודית ודמוקרטית. חוקי היסוד, נועדו לשמש כאבני היסוד לחוקה הישראלית. כל חקיקה פרטית היא רעה. חוק דרעי למשל, שבא כדי לשחרר את דרעי אחרי חצי תקופת מאסר בגלל התנהגות טובה הביא גם לשחרור כמה מאות אחרים של עבריינים. חוק סמוליאנסקי יכניס אותו לכנסת וכו'. שוב עושים חברי הכנסת שימוש לרעה בכוח שניתן להם. במקום לבצע עבודה פרלמנטארית ראוייה, שאילתות, הצעות חוק, סיורים וכו' ח"כ שאמה משחק עם חוקי היסוד, כאילו היו הם אחרוני סעיפי תקנון מרכז הליכוד. עד מתי?

לוד

מציאות ישראלית בלוד (צילום: עמרי אריאב)

אני מזמין את ח"כ שאמה על חשבוני לנסוע לעיר לוד. במרחק 15 דקות רכבת ממגדלי אקירוב יושב לו החור השחור של מדינת ישראל. עיר של 75 אלף איש, בלי עירייה נבחרת ומתפקדת. בעיר עצמה יש שכונה של 25 אלף איש, "שכונת הרכבת", לא מוכרת, על קרקעות מדינה. הפשע בעיר חוגג והדימוי הנמוך שלה רק מרע לעיר. חבל כי מי שמגלה את לוד באמת, מגלה עיר ותושבים מדהימים. לוד, שהייתה בתקופת המנדט הבריטי, בירת השלטון. לוד שהיא עיר רב תרבותית עם היסטוריה מדהימה. לוד שהיא אולי האתוס השנוי במחלוקת על הנאכבה הפלשתינאית ועל מהפכת הציונות, לוד היום נמצאת במצב כל כך רע. ההזנחה חוגגת. אז פיטרו ראשי ערים, וניסו לעשות משהו. זה לא מספיק. בתקווה שזה לא מאוחר מדי.

אם בן גוריון אמר בעבר שבנגב ייבחן העם היהודי, אז היום אפשר להגיד שבלוד העם הזה כבר נכשל.

אבל איי, מה זה 75 אלף תושבים מול פירוק מפלגה?

זאת הכנסת, אדיוט

השבוע, בית המשפט העליון בפסק דין תקדימי, קבע כי הקמת בית כלא פרטי בישראל הוא דבר לא חוקתי. כלומר, בית המשפט ביטל חוק שחוקקה הכנסת, המסדיר את פעולת ארגון הכליאה הפרטי. נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש נימקה את פסילת החוק עקב פגיעתו הלא מידתית בכבוד האדם. נושא כבוד האדם, למי שלא יודע, מעוגן בחוק יסוד. חוק יסוד הוא חוק מיוחד, במעמד על חוקתי, הקובע מבחנים מהותיים ופרוצדוראלים לחיקוק חוקים. אם חוק לא עומד במבחנים אלו, מוסמך בית המשפט לבטלם. ח"כ רובי ריבלין, יושב ראש הכנסת התרעם על התערבות בג"צ בהליכי החקיקה ובעובדה כי הוא פוסל חוקים. הרי, הכנסת, כרשות המחוקקת, לה נתונה הסמכות מהעם כנציגיו לקבוע נורמות במדינה. התערבות בית המשפט, כגוף בלתי נבחר, היא לשיטתו פגיעה בהפרדת הרשויות בדמוקרטיה. אמנם, במצב רגיל, לא היה צורך בהתערבות בית המשפט בעבודת הכנסת. אך מדינת ישראל של היום, רחוקה שנות אור ממצב רגיל.

"זאת הכלכלה, אדיוט" אמר מסע הבחירות של נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון. ג'ורג' בוש האב עשה הכל חוץ מלהתייחס למה שהכי כאב לאזרח האמריקני בראשית שנות ה-90. נראה, כי יו"ר הכנסת עושה הכל, חוץ מלטפל בבעיה האמיתית שהכי מטרידה את האזרח הישראלי. השורה התחתונה של הבעיה, שאותה אפרט בהמשך, היא איבוד האמון של הציבור הישראלי בנבחריו וחיזוק תחושת אדישות למה שנעשה בישראל. בנשיא בדימ' אהרון ברק קבע את המונח "האדם הסביר". אותו דמות רצויה ספק קיימת של אזרח ישראלי שאליו פונים השופטים במהלך משפטים. האם מקובל כי "האדם הסביר" יעשה איקס או ווי? אם בעבר, היה מקובל לחשוב שאותו "אדם סביר" לוקח חלק פעיל במשחק הדמוקרטי במדינה ובאמת מעניין אותו מה שנעשה במוסדותיה, אז יש צורך בעדכון מיידי לכך. האדם הסביר הפך להיות האדם האדיש. הסיבה העיקרית לכך היא התנהגותם של חברי הכנסת. יש איזו שהיא הצדקה במקרה כזה להתערבות בית המשפט. כמו שאותו בית משפט משווה אזרחים לאותו "אדם סביר", נראה כי בפסילת חוקים, רוצה בית המשפט להשיב על כנו את דמות "חבר הכנסת הסביר". מהו אותו חבר כנסת סביר? או יותר נכון מהו "חבר כנסת לא סביר"?

חבר כנסת לא סביר הוא כזה שמציע אלפי הצעות חוק שאין בינן לבין הנעשה במציאות כל קשר. הצעת חוק לשם הצעה, ולא לשם חקיקה תורמת. המצב שבו הצעת החוק הופכת לכלי תקשורתי להשגת תשומת לב היא פסולה. דוגמאות יש למכביר. למשל, "הצעת חוק: אחדות הצבא" של  ח"כ אריה אלדד, באה בעקבות תופעת השלטים בזכות הסרבנות בצבא. הצעת החוק לעונש מוות על רצח ילדים, הגיעה רק לאחר שארע הטבח המזעזע בראשון לציון. השאלה הראשונה ליושב ראש הכנסת אם כן, היא מדוע חברי הכנסת שלך לא מטפלים בבעיה לפני שהסימפטומים הנוראיים שלה מתרחשת? האם זאת תופעה מגונה שייערך דיון ענייני ומסודר במליאה ובוועדות הכנסת ללא קשר לשיח התקשורתי? האם צריכים רייטינג כדי לקדם נושאים בוערים?

אותו רובי ריבלין, מציע כי יחוקק תיקון לחוק יסוד: החקיקה, וכי תצומצם יכולתו של בג"צ לפסול חוקים. לכל היותר הוא יוכל להחזיר אותם לדיון בכנסת. אותם שינויים בחוקי יסוד, שבאים לצרכים פופוליסטיים ואישיים הם עוד דוגמא לזילות שעושים חברי הכנסת בתפקידם. למשל, תיקון לחוק יסוד: הכנסת שייאפשר לחבר כנסת מסיעת הבית הלאומי להכניס עוד ח"כ לכנסת (ע"ע חוק סלומיאנסקי), חוק "מופז" שעבר בכנסת וכל תכליתו היא שאיפתו המגלומנית של נתניהו להיות בעל הסיעה הגדולה בכנסת, חקיקת חוק יסוד שייאפשר תקציב דו שנתי וכו'. כלומר, במקום ללכת לאקט מכונן של יצירת חוקה למדינת ישראל, הכנסת עושה ביזיון מהסמכות שיש לה ליצירת חוקה. מדובר בלא פחות מיריקה על מגילת העצמאות ועל הרצינות הדרושה ממעמד זה. חוק יסוד הוא לא סתם גחמה פוליטית, אלא כלי חשוב בלכידות החברה הישראלית. ממשלת נתניהו חטאה שוב, כמו קודמותיה בתפקיד ביעד החשוב הזה. בזמן שהחברה הישראלית מתפוררת, עסוקים חברי הכנסת בעבודה לא רצינית. אין חברי כנסת בירושלים, לכן טוב שיש שם שופטים.

לאזרח הישראלי המצוי נמאס ללכת לבחירות כל שנתיים. לאזרח הישראלי המצוי נמאס מכך שראש הממשלה שלו עסוק בהשרדות פוליטית. נמאס שהמפלגות הגדולות, או מה שנשאר מהן תלויות ברצונן של המפלגות הקטנות, שבאופן מתמיד חושבות אך ורק על הציבור הסקטוריאלי שלהן. על כן, התשובה היחידה שיש להשמיע לכל אלה שמבקרים את הפסיקה התקדימית של בית המשפט העליון, היא "שזאת הכנסת, אדיוט!". הגיע הזמן שחברי הכנסת במדינת ישראל ישרתו את הציבור ולא את עצמם. הר הגעש יתפרץ בקרוב.

התנצלות וצביעות

התמונה השבועית לילד: חפש את השחקן הישראלי (תצלום: אתר מכבי תל אביב הרשמי)

כוכב בית"ר ירושלים, ברוכיאן התנצל השבוע בפני גרעין האוהדים השרופים של קבוצתו "לה פמילייה" על כך שתמך בצירופו של שחקן ערבי לקבוצה. אותה תמיכה גררה גל של ביקורת מהאוהדים, שלא האמינו איך אפשר להזמין שחקן לא יהודי לקבוצה. עם המצב של הקבוצה, והצורה שבה היא משחקת, אפילו שחקן ערבי לא יעזור. אבל ככה זה בכדורגל הישראלי. בזמן שניו זילנד עולה למונדיאל, ומצרים ואלג'יריה רבות בינהן מי תשחק בדרום אפריקה, קבוצה בליגה הראשונה בישראל עסוקה בגזענות. הלוחמים באותה גזענות, מיד אוהבים להזכיר את מיקומו של העם היהודי לפני כ-60 שנה, ואת הגזענות אותה העם הזה סבל, אפילו בתחום הספורט. לא צריך ללכת רחוק. מספיק שנלך לפתח תקווה ולשערי הכניסה של מיטב המועדונים בתל אביב. השנאה היא לא רק כלפי ערבים, אלא גם כלפי אלה שצבע עורם כהה מדי. הגזענות בישראל היא גם כלפי מי שאנו מעסיקים במיטב עבודות "מיץ הזבל" שלנו. הפקרנו את תחום הסיעוד, הבנייה והחקלאות לעובדים זרים שמקבלים יחס מחפיר. אולי באמת, יש צדק בלהביא שחקני כדורגל לא יהודים לקבוצות הישראליות. אולי עם עובדים זרים נעלה למונדיאל. בנתיים זה הולך לא רע למכבי תל אביב בכדורסל.

כרטיס צהוב להפרטה

אם נחזור לרגע לפסיקה התקדימית של בג"ץ, יותר מעניין הוא מה שלא כתוב. הנימוק העיקרי לפסילת החוק היתה הפגיעה בכבוד האדם. אולם העותרים העלו טיעון נוסף והוא הפגיעה בסמכות הממשלה. הממשלה, על פי חוק, היא הזרוע המבצעת של המדינה (ראו סעיף 1 לחוק יסוד: הממשלה). למדינה יש הרבה סמכויות ביצוע. למדינה יש משטרה, תעשיה, צבא, גופים חברתיים וכו'. העותרים טענו כי מתן היתר לבית סוהר פרטי מהווה פגיעה בסמכות זאת. סמכות שנקבעה על פי חוק. בית המשפט נזהר לא לקבוע עמדה בנושא זה. הוא צודק. אם נגלה את מה שהפריטה המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו נגלה חברות שמירה פרטיות שמאבטחות את גדר הביטחון בשטחים, נגלה עמותות שמספקות מזון לנזקקים, נגלה פקחים עירוניים בדמות משטרה ועוד. המדינה וויתרה כבר על עצמה. את זה שום ביטול של חוק לא יכול לתקן.

יש תקווה

זר שיגיע לישראל ויפתח טלויזיה יגלה מדינה שריאליטי את עצמה לדעת. לאזרח הישראלי הכי קל להתחבר לצרות של אחרים. הרי כל אחד דואג לעצמו. אבל יש תקווה. בשקט בשקט ישנם לא מעט צעירים שהמדינה הזאת פשוט חשובה להם. הם נקראים "השמאל הלאומי" או "הרשת" מצד שמאל, ו"אם תרצו" מצד ימין. גם אם דעותיהם חלוקות, המטרה של להתערב, לשנות ולצאת מהאדישות היא המשותפת. זה כמובן עדיף על כלום. רובי ריבלין, לידיעתך.

שלום רב,

אני מודה שאני מלא הערכה. לפתוח את הטלויזיה ולראות מאות רכבים דו גלגליים חוסמים את איילון, אזרחים יוצאים לרחובות, משטרה מבולבלת – כל אלה ראוים לציון. אני מלא כבוד גם לפעילות של מתנגדי החוק הביומטרי. כנסים, גיוס התקשורת, אקדמיה, עצומות ובלוגים, לחץ ציבורי אשר הניב התקפלות של הממשלה והחלפת דעה של רוב חברי הכנסת. בשני המקרים מדובר במאבקים ראויים, אשר נראים שנושאים פרי. ראשית אם כך, כל הכבוד על המעורבות האזרחית שלכם וכל הכבוד גם על ההצלחה.

מדינת ישראל בימים אלו מלאת אתגרים. מבחינה חיצונית אנו מוקפים במאות אלפי טילים שמכסים את כל שטח ישראל. איראן מפתחת נשק גרעיני ומבחינה דמוגרפית עתידה היהודי של המדינה הוא לוט בערפל. מבחינה פנימית המצב אינו פשוט גם כן. פערים חברתיים רבים, מדינות הגירה לא מוסדרת, פשע, מקרי שחיתות ובעיקר מערכת שלטונית לא יציבה וחסרת אמון ציבורי. אם פעם ידענו שממשלה לא טובה אפשר להחליף בבחירות, אז כיום גם האמון בדמוקרטיה הישראלית וביכולתה למשול ולשנות את חיינו לטובה נמצא בירידה תלולה. או במשל, מה יעזור לראובן זה שהוא לא מסיים את החודש, עושה מילואים ושהינו אזרח צועק על מכשיר הטלויזיה שלו אם הפתק שהוא שם בקלפי חסר חשיבות יום אחרי הקמת הקואליציה.

כעת, יושב לו ראובן, האזרח הישראלי הממוצע, "האדם הסביר" בלשון משפטית, ושואל את עצמו מה לעשות? עיקר דאגתו היא כמובן למשפחתו הקרובה, ועל כן הוא יעשה הכל כדי שהוא יצליח לשמור עליהם. אותו "הוא יצליח" היא עוד סימפטום של חוסר היציבות הזה. מדאגה קולקטיבית לכלל אזרחי המדינה הפכנו לאידיווידואליסטים. בעידן שהמדינה משתינה עלינו, אנו דואגים רק לעצמנו, לכיס שלנו ולשמפחה שלנו. מסביב לכל התא הפרטי שלנו אנו מבצרים חומת אדישות גבוהה ואיתנה. ככה זה שלא מעניין מה קורה שם בכנסת, או מה מצב הפשע בדימונה ועד כמה האזרחים הישראלים בטייבה מפתחים שאיפות לאומיות פלשתינאיות. ראובן יושב בבית ולא ממש אכפת לו. אכפת לו רק כאשר זרועות תמנון "הייאוש" הישראלי פולשות לו מעבר לחומת האדישות וצורבות אותו במקום הכי רגיש, הכיס או הפרטיות.

חברי, כנראה שעליתם על זה. אתם, או הקופירייטרים ששכרתם. כי הרי מה יותר מעורר וצהוב מעושק של ציבור שגם ככה מקופח או חדירה עזה לפרטיות. רק בזכות זה הצלחתם להביס את האדישות של ראובן. לא חלילה כי מדובר בפגיעה בערכי מדינת ישראל, אלא פשוט כי הממשלה הזדונית הזאת שמה רגל לראובן במרוצו הפרטי להצלחה. ואוי באבוי ממי שינסה לעצור מראובן להיות הכי טוב, הכי עשיר והכי בריא במדינה הזאת.

אז אתם, אנשי אקדמיה ובועת תל אביב שהפרטיות שלכם חשובה לכם יותר מאשר עתיד המדינה ואופייה עשיתם רעש כדי שחוק מסוים לא יעבור. וגם אתם, סטודנטים (שמפגינים רק אם מעלים את השכר לימוד) וצעירים בעיקר בעשור השלישי לחייהם לא עושים שום דבר אלא אם כן זה נוגע לכם בכיס. כל הכבוד לכם על הצלחתכם. אני מסתכל עליכם ועל ראובן ובעיקר מקנא. אני רואה את המדינה שלי במדרון חלקלק, ללא עצירה. חומת האדישות נעשית גבוהה יותר ויותר. עצם העובדה כי הצלחתם להוציא לרחובות ולהשפיע על הנעשה בכנסת, מראה כי אמנם יש תקווה כלשהי, אבל היא בעיקר הולכת ומצטמצמת לענייניו הפרטיים של ראובן. במצב האידאלי אגב, היה קשר כלשהו בינכם והוא הרצון של האקדמיה והצעירים להפוך את המקום הזה לטוב יותר לרווחת כולם. בפועל, במקרה, פגעו באותו זמן באינטרסים פרטיים שלכם. רק ככה התעוררתכם.

חבל לי שילדי העובדים הזרים הם לא התלוש ביטוח שלכם ושהפערים החברתיים הם לא התווי פנים שלכם. חבל לי גם שלא מעניין אתכם לאן כל המדינה הזאת הולכת כגוף אחד, אלא שבעיקר אכפת לכם רק מעצמכם, מהכסף שלכם והעונג של לראות האח הגדול 2. חבל לי שאתם ישנים בזמן שהמדינה סובלת. תתעוררו. זה הזמן להתעורר למען כולנו, ובעיקר למען עתידנו.

האייפון שינה את עולם הסלולאר בגלל "חווית המשתמש" שלו. הגיע הזמן שתהיה מפלגה בישראל שתעשה אותו דבר לפוליטיקה המקומית.

בשנת 2007 יצאה חברת אפל עם האייפון. הרבה גבות הורמו למראה מהכשיר המוזר הזה. חברות מתחרות הרימו גבה. הם טענו שהמכשיר לא מתקדם טכנולוגית. הוא לא תומך בדור שלישי, הקליטה שלו לא משהו, ועבור המחיר המוצא (בזמנו 600 דולר) הם טענו שזה פשוט בזבוז של כסף. אפילו מנכ"ל מיקרוסופט בזמנו טען שאף אחד לא ישלם כל כך הרבה כסף על משהו לא טוב שכזה. רוב החברות הללו חיפשו ומצאו את חנות הכובעים הסמוכה, ואכלו מעט מעט כאלה. האייפון, שבהמשך מחירו הורד, הפך להצלחה מסחררת, והפך בזמן קצר לנייד הכי נחשק בעולם.

על אותו משקל, ניצח ביל קלינטון את ג'ורג' בוש האב. על הנייר, ג'ורג' בוש היה מנוסה יותר, עם הרבה יותר תכונות "שמרניות" בכדי להיות נשיא ארה"ב. ביל קלינטון, בראשית שנות ה-90 היה בסך הכל מושל מדינה שיודע לנגן על סקסופון. אבל זה לא היה התכונות, אלא יותר התדמית. לאזרחי ארה"ב היה נמאס מנשיא שמרן, מבוגר, שלא קשוב אל העם. הם חיפשו משהו צעיר יותר ורענן יותר. "זאת הכלכלה, אדיוט" – הייתה הססמא. כלומר, לא משנה לנו כמה אתה מתאים יותר, אתה פשוט לא נשיא שמרגישים טוב איתו. הבחירה שלהם בקלינטון עשתה את האזרחות למשהו יותר חווייתית. כל זה עוד לפני המהפכה שעשה נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק אובאמה. אבל הרעיון ברור.

קדימה צריכה להמציא את עצמה מחדש

המגמה בשנים האחרונות היא פחות לרכז את ה-"הכי טוב", אלא יותר לעשות את זה יותר חוויתי למשתמש. האייפון לא היה שיא הטכנולוגיה, אבל הוא העניק למשתמש את חווית השימוש הכי טובה. לברק אובאמה אין הרבה ניסיון כמו שיש לסנטור מקיין, אבל הוא העניק למצביע הפוטניציאלי תקווה, חדשות ופשוט משהו יותר כייפי לגעת בו.

בישראל אין דבר שכזה, בטח שלא במגזר הציבורי. אנחנו נעים בין חדשנות מטורפת בכל תחומי החיים, חוץ מהתחום הפוליטי. יש לנו ערוצים מסחריים עם הפקות הכי מלהיבות ופופולריות, אנחנו נוסעים במכוניות עם מחשב, שומעים מוזיקה בנגנים חכמים, בוחרים סרט בVOD וכו'. אז למה אנחנו לא יכולים לבחור בנציגי ציבור שנהנה מהתפקוד שלהם? מה חסר לנו?

כשאריאל שרון הקים את "קדימה" הייתה תחושה שכזאת. שהנה, סוף כל סוף, תהיה מפלגה שתייצג את רוב העם. מפלגה שאין לה מרכז מושחת, ללא גירעון, עם אידאולוגיה ברורה ועם רשימה אטרקטיבית והכי חשוב, עם מנהיג חזק. אמנם אריאל שרון, ייצג בעברו את ההפך המוחלט מ"חווית משתמש", אבל בערוב ימיו הוא ידע לזהות את הצורך מהעם – וככזה ליישם עבורו פיתרון רלוונטי. לאחר מכן, הפכה קדימה למה שמוכר כיום – כעוד מפלגה עם "פוליטיקאים מושחתים". אם אריאל שרון ידע לשבץ את הרשימה של קדימה עם אנשים ראויים, הוחזרה שיטת הפריימריז בטיעונים דמוקרטיים למנהם – ובשיא התפארת הישראלית, הביאה לשיבוץ של פוליטיקאים מושחתים ומאוסים בראשה (צחי הנגבי, רוחמה אברהם, דליה איציק), ודחיקת כאלה מוכשרים יותר החוצה (פרופ' בן ישראל, חיים אביטל). "מרכז" המפלגה הפך למועצה, המקום השני שוריין לאחד שלא ראוי לו (מופז) בגלל מאבקי כוחות. רק תודות לפחד מביבי הגיעו כל כך הרבה מנדטים במהלך הסברתי מבריק מבית היוצר של פורום החווה. אזרחי ישראל נשארו עם מפלגות מאוסות, הייאוש גובר ופיתרון – אינו באופק.

לאחר שחרור האייפון לשוק, חשבו יצרניות הסלואר השונות שאם הם יוציאו לשוק מכשירים מתקדמים טכנולוגית – הם יצליחו לעצור את ההמצאה של אפל. הם נכשלו. לא משנה איזה דגם הוציאה נוקיה (N97 הכושל), ואיזה חיקוי מכשיר מגע פיתחה סמסונג (מסך מגע חובבני), זה פשוט לא עזר. רק בחודשים האחרונים, הגיעו מתחרים ראויים. למרבה הפלא, עיקר ההשקעה בהם הייתה בממשק המשתמש ובחווית השימוש במכשיר הסלולארי. בדרך של היקש, לא יעזור שינחתו לנו במגזר הפוליטי מנהיגים מוכשרים ו"הכי טובים". רק איחוד של רשימה ושל מפלגה בצורה הסברתית נכונה, שעונה על צרכי העם – רק היא תצליח. כלומר, הניסיון של המנהיגים שלנו – מה שכביכול עושה אותם ל-"הכי מתאימים" – הוא בעצם עיקר הבעיה שלהם. "זה לא הניסיון, אדיוט".

אז מה צריך לעשות? למען הסר ספק ולגילוי נאות, אנוכי חבר מפלגת "קדימה". החברות שלי אינה באה מרצון אדיר, אלא מברירת מחדל. הסתכלות ימינה מראה לי גוש ימין שכל תכליתו היא הישרדות והובלת המדינה לסופה כמדינה יהודית דמוקרטית ("זה הדמוגרפיה, אדיוט!"). מצד שמאל, אני בעיקר רואה קבוצות שמאל סהרוריות, שמתחרות בינהן איזה מפלגה תתמוטט ראשונה, העבודה, או מר"צ. קדימה בהחלט מציעה את המרכז המתון והרציונאלי. זה שלא רואה בפלשתינאים עם שוחר שלום שאפשר לחיות עימו בדו קיום, אבל מבין, שאם לא תהיה להם מדינה משלהם, הם יחמדו את שלנו. זאת מפלגה שמבינה שמדינה יהודית אינה נתונה לאישור שכננו הערביים, אלא מתבטאת בעידוד עליה ובפיתוח אזורים שבשיא הקונצנזוס, כמו הגליל והנגב. לצערי, אותה מפלגה היא עכשיו פיתרון רצוי, אבל בלבול מצוי.

בחג הסוכות האחרון התארחתי בסוכתה של יו"ר התנועה, ח"כ ציפי לבני. המקום המה בחברי כנסת, ראשי רשויות, חברי מועצה, אלופים במיל' ולא מעט עסקנים. כולם שם עמדו בתור ללחוץ את היד של חברת הכנסת. היא נראתה במבט מהצד, דיי סובלת מהמעמד. אמנם לבני הפגינה חמימות רבה, אבל ניכר שמשהו מציק לה. אני חושב שאני יודע מה. בכל רחבי הגינה של משפחת לבני היו הרבה אנשים, אבל הייתה אפס אידאולוגיה. בעידן שבו חברי כנסת צריכים לרדוף אחרי כותרת, והצעת חוק נולדת בכותרת העיתון, מספיק שהייתי צועק – "הסקרים האחרונים הראו שאם קדימה תתמוך בהעברת ים המלח לים התיכון היא תקבל 50 מנדטים" – וכולם היו רצים עם הודעות לתקשורת על תמיכה. נראה לי שזאת הייתה הסיבה להבאת פנים המיואשת על פניה של הגב' לבני. היא הבינה שכדי להיות ראש ממשלה היא חייבת לעבור את העסקנים האלה, היועצים ומבקשי הטובות. אני רק יכול לשבח אותה שהיא שרדה את כל הטריקים המלוכלכים של ש"ס, הגמלאים וביבי.

אז מה לעשות עכשיו?

הפיתרון הוא יצירה מחדש של המפלגה הזאת. במקום פריימריז למשל, שהגוף הבוחר יבחר את המועמדים וראש המפלגה יסדר אותם ברשימה. לתמוך בנושאים שהכי נוגעים לאזרח הישראלים ובגללם הוא ממורמר. טיפול בפשע, עוני, קידום הגליל והנגב, קליטה וכו'. אבל לא רק לתמוך, אלא לקדם ולהביא לראש סדר העדיפות גם אם התקשורת חושבת שזה לא "מוכר". אלטרנטיבה אמיתית לשלטון של ביבי צריכה להיות כזאת שתביא לידי ביטוי את כל מה שהוא לא. ומה זה? במקום הישרדות, מפלגה שחושבת קדימה עשרים שנה, תרתי משמע. לשמחתי, הובלת המהלך של שינוי שיטת הממשל, שהתחיל לא מזמן, היא צעד מבורך. זאת רק דוגמא לאיך לא חושבים על הרווחים המפלגתיים, אלא יוצאים ביוזמה שתהיה חיונית וטובה לכל האזרחים כולם באשר הם.

אם תשכיל קדימה להפוך את עצמה לידידותית למשתמש, ולכזאת שבאמת עונה לצרכים הדחופים של האזרח הישראלי היא תהיה מפלגת השלטון הבאה.