עוד כמה שעות יתקדש עלינו יום הזיכרון לשואה ולגבורה. שוב נלבש לבן, נעמוד בצפירה, נזכור, נבטיח כי לא שוב ונמשיך הלאה בחיינו, לקראת עוד יום זיכרון למען כל אלה שנהרגו על הגנת המולדת. כך רגילים אנחנו עוד מימי הבית ספר, מן רגע שבו אנו עוצרים, זוכרים. בשנים האחרונות זכר השואה קיבל פן חדש. עם התפתחות הטכנולוגיה, ניתנה לנו הזדמנות לשמר את זכר השואה, לתעד אותו ולהעביר את תוכנו בצורה הרבה יותר מוחשית. פרויקטים להקלטת ניצולי שואה הוקמו, מוזיאון יד ושם שופץ מחדש וברחבי העולם הוחלט על ציון יום זיכרון בינלאומי לזכר השואה. השנה, תהיה זאת הפעם הראשונה בה משתתפים יותר לא יהודים מיהודים במצעד החיים באושוויץ. הזמן עושה את שלו. הדור ששרד הולך וחולף לו, ומי שנשאר בחיים, הם כבר לא אלה שעברו את התופת בגיל בגרות, אלא ילדים רכים, ש"זכו" לראות את הפשע הנורא, בגיל שהוא כל כך תמים. מה עלה בראשם של ילדים אלה, כיצד ציירו את המציאות הבלתי אפשרית בראשם? כיצד שמרו על אורח חיים נורמאלי כמה שניתן? איני סבור שאלה שאלות שאנו שואלים את עצמנו מספיק. על אחת כמה וכמה, איני סבור שבזוכרנו אחת לשנה את יום הזיכרון הזה, אנו עושים מספיק בכדי להבין את אותה מציאות, יחד עם המציאות הספציפית של כל ניצול שואה, בכדי למנוע את הישנות הזוועות האלה שוב. 

מדינת ישראל קמה על רגלי השואה, ויש האומרים גם בזכותה. מה עושה היום מדינת ישראל עבור הילדים הפליטים במקומות אחרים בעולם, שבימים אלו מתרחשות בהם זוועות לא פחות נוראיות? מדינת ישראל מעלה בזכות קיומה בכך שהיא לא התערבה בצורה אקטיבית בנעשה בדרפור, טיבט, קונגו ואפגניסטן. ברור שישנם מספיק סיבות גאו-פוליטיות למדוע התערבות כזאת איננה אפשרית, אך בל לא נשכח את קול הזעקה שזעקנו שעה שהבנו שניתן היה להפציץ את המחנות בידי כוחות הברית, ושדבר זה לא הסתייע מסיבות כאלה ואחרות. מדינת ישראל צריכה וחייבת לנקוט בצעדים יותר אקטיביים בשמירה על זכויות האדם בעולם, גם במקומות שאין להם זיקה ישירה אליה. 

כמובן, מיד תאמרו, שאין לנו מה להרחיק עד לאותם מקומות רחוקים, ושעלינו להסתכל על הקורה בחצר האחורית שלנו. לכאורה, חי בינינו עם, אשר נשלט ונכבש על ידינו. מבלי להיכנס לסוגיה אם אותו עם מוחזק בצדק או שלא, ומהי תרבותו ויחסו אלינו, דווקא כאן נדמה, ואני נזהר שלא להיכנס לויכוח הפוליטי המתמשך, כי ישנה מידת מה של צביעות מצד המדינה. זה בסדר לבוא ולומר שצבאנו הוא המוסרי ביותר בעולם. בתור קצין במילואים אני יכול להעיד שאכן כך הדברים. אך ישנם מספיק גילויי גזענות אשר אותם מבצעים סוררים בצבא, ולצערי גם עשבים שוטים (ולא מעט כאלה) מקרב המתנחלים. בנוסף לאלה, אשר ניתן עבורם מענה, אנחנו מתעלמים מהגזענות הנכפית בתוך החברה שעליה אנו שולטים. יש להציל יהודי באשר הוא יהודי, אך מה בדבר ההוצאות להורג הברבריות של החמאס? מה עם זכויות ההומו-סקסואליים בגדה המערבית? האם פגיעה בכבוד האישה, רק משום שהיא שייכת לדת שונה, ראוי להתעלמות, אך מצד שני, תגובה על פיגוע לא? 

אני מודה לכך שדעה המשווה באופן אובייקטיבי חיי יהודים/ישראלים לחיי עם אחר, על אחת כמה וכמה, עם המעורר אצל רובנו סלידה, היא דעה שכיום נחשבת קיצונית ואינה מקובלת. אך האם אותה אדישות שאחזה בפולנים בימי מלחמת העולם ה-2, הצרפתים, האוסטרים לנעשה ביהודים? האם אותה אדישות הייתה מקובלת עלינו? האם אז לא היינו מתקוממים נגד אותה אדישות, שנבעה כנראה, ממנעמים אינדיבידואליים, ומאגו מנופח של עם? מה נלין על אחרים, אם לא נבדוק קודם שאנו לא חוזרים על אותה טעות כיום?

החברה הישראלית כיום חולה במחלת האדישות. הפכנו לדור מתקדם, נאור, היודע ליהנות מחייו. יש בנו אחוות אחים אמנם, אך בעודנו מקטרים על אוזלת ידו המשטר במגוון תחומי חיינו, אין אנו עושים אף מעשה אקטיבי על מנת לשנות המצב בחיינו כפי שאנו רוצים אותו. הסטודנטים, אשר אני חלק מהם, מתעוררים לרוב רק שמדובר בשכר לימודם, הדתיים יודעים לעשות שרירים בכנסת רק שפוגעים להם בתקציבים אלו ואחרים, ולא חסרות דוגמאות אחרות. השלטון שלנו מפולג, מורכב מרסיסי מפלגות, המייצגות אג'נדה סקטוריאלית במקרה הרע, או אג'נדה ריקה מתוכן תחת פולחן אישיות במקרה הטוב, הכול רק לשם העברת הזמן, ובכדי שיהיה לי, עכשיו, ברגע זה, הכי טוב שאפשר.

אסור שזכרם של הנספים בשואה יהיה לחינם, ואסור שנמשיך לחיות במחלת האדישות שבה לקו בני אירופה בשנים אלו. את אותה אדישות מנצל נשיא איראן בכדי לאיים על ישראל. ספק אני אם יזרוק אותו מוקיון פצצת אטום עלינו. למעשה, אין לו למה. כל עוד תאחוז אותה אדישות מטריפה בנו, יוכל הוא לחכות להתפוררות סופית של המשטר, ובעיקר התפוררות הצידוקים שעליהם קמה הציונות – דגל מדינת ישראל. וזאת רק דוגמא אחת. ההתעקשות המיותרת שלנו, שיכירו במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, מראה, כי אין לנו מספיק ביטחון כי אנו אכן מדינת העם היהודי. אותו עם יהודי שנספה בשואה. העם היהודי רב סגולות, אך ברגע שאותה אדישות, וסטייה מהערכים הנעלים שמצויים במורשתו מתקיימות, אולי בעצם כבר לא כל כך ברור שאת ערכי היהדות אנו מייצגים. ושכך המצב, אנו שוכחים את השיעור החשוב שההיסטוריה לימדה אותנו, ומביאים את עצמנו במדרון חלקלק לעבר עתיד שהוא אינו בטוח.

אז מה עושים? במקום לעמוד שוב דקה, ולזכור שוב באותה צורה, עלינו לחזור למקורות. כל כך, יהודי באשר הוא יהודי ותקווה אני ישראלי באשר הוא ישראלי (ללא קשר לדתו), צריך לחזור למגילת העצמאות, ולקרוא ממנה את הצידוק ההיסטורי, ע"ב השואה לקיומנו כאומה. את אותם ערכים שהעם היהודי חילק לעולם, יש לחזור ולהשתמש בהם, כאן, במדינה שלנו. בין אם זה לקחת קצת מכל פרק. אולי יותר נימוס, יותר עשיית דברים טובים בין אדם לחברו, מאשר אדם לחשבון הבנק שלו. יותר נתינה ואכפתיות, יותר תשומת לב לחלש, לנזקק, פחות מרוץ אחרי הדולר, אלא מרוץ אחרי החברתיות שבנו, זאת שהביאה אותנו לכאן ב-48, וזאת ששמרה עלינו ב-61 שנות קיומנו. 

ממשלת ישראל החדשה חייבת אם כך לזכור את השואה. למען כל אלה שלא כאן, להיות אמיצה ולהוביל צעדים משמעותיים על מנת שתהיה תקווה אמיתית ועשייה, זאת במקום אדישות וייאוש. יש לשאוף להביא לכאן עוד שש מיליון עולים, להשקיע בחינוך, בפיתוח הארץ, הגליל והנגב. ממשלת ישראל תהיה אמיצה אם תדע לבקר את הממשלות בעולם שמפרות זכויות אדם, מבלי לחשוש לאינטרסים גאו-פוליטיים אלה ואחרים.

אני סבור, שלזכרם, ולמען הקורבנות בשואה, התעוררות ותיקון שכאלה, אלה הם הזיכרון האמיתי. רק באמצעותם נדע להבין מהם המשמעות של מדינת העם היהודי, של החלום של כל אלה שלא זכו בו, של להיות יהודים חופשיים, ללא חשש לגופם ולנפשם. ובא לציון גואל.

לסיכום, ולמען כל אלה שסיפורם לא סופר, או שנפטרו מבלי שסיפרו את סיפורם, אני רוצה להקדיש את השיר הבא. השיר נקרא "שיר לסבתא" והוא נכתב ע"י רוני אבירם והולחן ע"י עמית אבירם. את השיר שרה בצורה מדהימה יעל יקל, והוא מבוסס על סיפורה של סבתה, בלה רוזנברג ז"ל, ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות: