ישראלים? יהודים? מה בא קודם? האם ההגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית היא אפשרית? האם רק היהודים נהנים מהדמוקרטיה? ואם כן, מה זה בכלל יהודי? אחרי 60 שנה נראה שהנרטיב הציוני מתפורר לטובת תחליף פוסט ציוני לא ברור. פסימיות? לאו דווקא. יש לעיתים סיבה לעצור, ולחשוב חיובי דווקא. אמנם, נכון, יש חברה חרדית וערבית שלא רואות את עצמן כשייכות למדינה, והשנה למעלה מ-50 אחוז מתלמידי שנה א', התחילו את לימודהם לא בבתי ספר ממלכתיים, אך עצם הישיבה המשותפת באותו חבל ארץ עושה את שלו. "יש לפרש את המושג יהודית ודמוקרטית בצורה שהמושגים מתיישבים זה עם זה" אמר בית המשפט העליון, ורוחה של מדינת ישראל ככזאת הוא בהחלט משהו שאפשרי ליצוק אליו תוכן מחודש. לחבריי החילונים, אני אומר שאף אחד לא לקח מונופול על הדת, ואין מה לחשוש מכפייה ומעסקנות דתית, לחבריי הדתיים אומר שבזכותם הגחלת היהודית נשמרת, אך חייבים הם לאפשר לאחרים לגעת בקסם הזה של היהודית, קסם שהחל מדת, והפך במאות האחרונות לעם ולאום בפני עצמו.

על כן, התרגשתי מאד לשמוע שני ביצועים של אברהם פריד, זמן חסיד, חרדי, חב"דניק, ששר שירים ישראלים, שנכתבו ע"י חילונים, ולמעשה שר אותם מחדש בצורה כל כך מרגשת. מצד אחד מילים שמבטאות אהבת הארץ והאדם, מצד שני קול חזני של מסורת. אולי הדבר הזה ייתן תקווה ויראה שיש אפשרות להגיע לנרטיב משותף לכולם.

הביצוע הראשון הוא של השיר "מישהו הולך תמיד איתך" שבוצע במקור ע"י עופרה חזה ז"ל. השיר נכתב ע"י רמי קידר והולחן ע"י אפי נצר.

הביצוע השני הוא של השיר "רק תפילה" שבוצע במקור ע"י ירדנה ארזי. השיר נכתב ע"י יורם טהרלב והולחן ע"י חנן יובל (שימו לב שבמקום "אלי" הוא שר "קלי" כדי לא לומר את השם המפורש)..

אולי בכל זאת יש משהו חיובי בדרך שאנו הולכים בה, ושוב, זה לא מלמעלה, אלא מלמטה, מהעם.

ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יום שחרור מחנה אושוויץ, ציינה הכנסת במושב מיוחד את זכרון השואה. בישיבה נשא דברים ח"כ אחמד טיבי. לדעתי, מדובר באחד הנאומים המרגשים והטובים ביותר שנשמעו מעל בימת הכנסת. דבריו אלה, של אזרח ערבי במדינת ישראל, היא נקודת אור ותקווה בחיים המשותפים במדינה הזאת. דווקא מדינה יהודית ודמוקרטית צריכה לגלות רגישות למיעוטים החיים בה, לדעת לקבל ולשלב. אין לנו ממה לפחד. לא מדובר בגייס חמישי, דבריו מראים זאת.

יישר כוח. מובאים כאן הוידאו של הנאום והטקסט המלא. לשמור.

אדוני היו"ר,

רבותי חברי הכנסת, אין יותר טבעי מכך שהכנסת מתאחדת על כל סיעותיה כדי לציין את יום השואה הבינלאומי. יום השחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ. כוחות הרשע שלחו אז עשרות מיליוני אנשים – יהודים, סובייטים, פולנים וצוענים וסתם יריבים פוליטיים – למוות נורא. זה לא היה מוות פשוט, זאת היתה תעשיית מוות, שהיא תולדה של אידיאולוגיית שנאה, גזענות וטיהור הגזע.

זה המקום וזה הזמן לזעוק את זעקתם של כל אלה שהיו ואינם עוד איתנו, את זעקת השארית שמתקשה, ובצדק, להשתחרר מתמונות המוות והזוועה ההן. אני שב וחוזר ואומר כי אני מלא אמפתיה למשפחות של קורבנות השואה באשר הן בעולם כולו, לרבות אלה שאיתם אני חי באותה ארץ, באותה מדינה. זה הרגע שבו אדם חייב להשיל מעליו את כל כובעיו הלאומיים או הדתיים. להשיל את השוני ולגלום גלימה אחת ויחידה: גלימתו האנושית ולהביט בעצמו ובסביבה ולהיות בן אנוש. בן אנוש בלבד.

מכונה משומנת היטב, שהתבססה על הטיעון של צדקת האומה ועליונותה מעל כל ערך אזרחי או אנושי, דרסה בדרכה את הערך הנשגב שבערכים האנושיים – הזכות לחיים של עמים שלמים.

הנאציזם, אדוני היושב-ראש, צמח שם, באירופה. מישל פוקו אמר כי אידיאולוגיה זו צמחה מתוך העידן המודרני. אני מוסיף: היא צמחה במערב ולא במזרח. אכן, פוקו צדק, אך הוא שגה שלא הצביע בכתביו על האשמה המוסרית של כל אלה ששמעו, שראו אך שתקו, בהנהגה אך גם בעם. האמת העצובה, אמרה חנה ארנדט, היא שרוב מעשי הרשע נעשים בידי אנשים שמעולם לא החליטו במודע להיות טובים או רעים. הבנאליות של הרשע. אותו רשע החרות בזכרון של כולנו באמצעות "ראש האדם" המוצג מאחורי פרגוד במוזיאון בברלין בתוך מתקן זכוכית, ראש יהודי ששלח קצין נאצי לאישתו כמתנה ליום הנישואין.

אל האנשים הטובים בטבעם אני פונה ואומר: כוח רב משחית מאוד. כוחנות, לאומנות משיחית, פאשיזם וגזענות הם הדרכים למשוך אנשים על בסיס המוני כדי לתמוך במדיניות שלמעשה מיועדת למחוץ אותם, למחוץ את כולנו.

יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ הוא הנצחון הגדול של עובדיה. אספר לכם את סיפורו של עובדיה גיבורו של הסרט "יהי זכרך אהבה". עובדיה ברוך ואשתו עליזה צרפתי. תושבי סלוניקי במקור. ב-11/07/1942 ב-"שבת השחורה" אולצו 6,500 גברים יהודים להגיע לכיכר החירות בעיר סלוניקי שם התעללו בהם ונלקחו לעבודות כפיה בכפרים למשך מספר חודשים. ב-15/03/1943 בוצע הגירוש הראשון של יהודי סלוניקי. לאושוויץ. יהודי סלוניקי, אדוני היו"ר, נאלצו לקנות את כרטיסי הרכבת לאושוויץ מכספם. עובדיה היה איתם. על פי דבריו ד"ר מנגלה ביצע את הסלקציה, והוא היחיד ממשפחתו שעבר אותה ונשלח להיות אסיר באושוויץ 1. "כשהגעתי לשער קראו לי עובדיה ברוך, משעברתי את השער נהייתי 109432". במחנה הוא הכיר את עליזה. הם התאהבו. עליזה נקראה אז לניסוי על ידי ד"ר מנגלה. למזלה היה שם רופא יהודי, גיניקולוג בשם ד"ר סמואל שהיה בצוות של מנגלה. "אתה שטן!" הטיחה עליזה ברופא היהודי. "עליזל'ה, תשתדלי להישאר בחיים. יום אחד עוד תביני".

ב-1945 נשלח עובדיה בצעדת המוות למאוטהאוזן. ב-5/5/1945 שוחרר מאוטהאוזן. עובדיה חיפש ולא האמין כשפגש שוב את עליזה צרפתי שוב ביוון. כנגד כל הסיכויים. ביקש להינשא לה אך היא סירבה בגלל הניסויים של מנגלה. "לא יהיו לנו ילדים", אמרה עליזה. הוא התעקש. הם נישאו ב-1946. יום אחד הודיעה עליזה לעובדיה כי בטנה טפחה. היא היתה בהריון. בדיעבד נודע לה כי אותו ד"ר סמואל לו קראה "השטן" חיבל בכוונה בניסויי מנגלה והיא לא נפגעה. לימים נולדו להם ילדים. כמה שבועות לאחר שהציל את עליזה, נתפס ד"ר סמואל על ידי הנאצים והוצא להורג.

עד היום עובדיה אינו מצליח להבין למה דווקא הוא, בן של פועל פשוט, זכה לעבור את התופת ולשרוד. בספרו של האיטלקי פרימו לוי "הזהו אדם" הוא כותב על השיבה הביתה כאילו עונה לעובדיה ברוך:

"אנו חוזרים עשירים יותר או עניים יותר, חזקים יותר או ריקים יותר? זאת לא ידענו: אבל ידענו, שלטוב או לרע, על מפתן בתינו מחכה לנו מבחן, וקידמנו את פניו ביראה. הרגשנו שיחד עם הדם שנחלש, זורם בעורקינו גם הרעל של אושוויץ: מהיכן נשאב את הכוח לחזור ולחיות, להפיל את המחסומים, את הגדרות הצומחות מעליהן במרוצת כל ההיעדרויות סביב כל בית שומם, בכל מאורה ריקה? חשנו שאנו זקנים מופלגים, מדוכדכים משנה של זכרונות אכזריים, מרוקנים ונטולי הגנה. החודשים, הקשים אמנם, של נדודים בשולי התרבות שעברנו זה עתה, נראו לנו כעת כהפוגה, פסק זמן של פתיחות בלתי מוגבלת, מתנתו הדואגת של הגורל, שלא תישנה".

אדוני היו"ר,

אין דבר יותר מטופש ויותר לא מוסרי מאשר הכחשת השואה. לשם מה? למען איזו מטרה בדיוק עושים זאת אלה שעושים זאת? אנחנו כאן בעידן של מימוש הזכויות להגדרה עצמית, לחופש, ולא של פירוק מדינות או עמים. יש לעמוד באומץ מול תופעות של הכחשת האחר, דיכויו, הכחשת השואה. מול הגזענות יש לעמוד בעולם, כאן ושם, שם וכאן. אני, אחמד טיבי, ערבי זקוף קומה בכל רמ"ח איבריי, שמח וגאה שאני נמצא באותו צד שבו נמצאים אינטלקטואלים ערבים בולטים, שיצאו חוצץ נגד תופעות של הכחשת השואה במזרח התיכון ובמקומות אחרים בעולם - מחמוד דרוויש, סמיח אל-קאסם, אליאס ח'ורי, אדוארד סעיד, אליאס סנבר ואחרים. זה המקום לשלוח ברכה ועידוד לעמיתי מוחמד ברכה הנמצא כעת שם באושוויץ ואליו חבר כאורח האו"ם ועל פי הנחייתו המפורשת של של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) השגריר הפלסטיני בפולין.

זה המקום לשוב ולומר כי השואה אל לה להיות כלי בוויכוח הפוליטי, הפופוליסטי. אין למסחר אותה, אין לגחך אותה. השואה, אדוני היושב-ראש, היא הפשע הנורא ביותר נגד האנושות המודרנית, והנאציזם הוא הכלי הקר, המחושב שהוביל לפשע הזה. גזענות היתה החוט המקשר, שקישר בין קצותיה של האידיאולוגיה הנוראה הזאת.

כאן ועכשיו עלינו לעמוד ולזעוק בקול רם נגד כל תופעה של אפליה, של גזענות, של פוליטיקה של שנאה. הגזענות והשנאה לכל מה שהוא אחר, ערבי, הרימה ראש כאן בחברה הישראלית. גזענות הפכה מזמן להיות "מיינסטרים". ממשיכים לחבוט בקורבן ולנשלו מזכויותיו. מי שהיה קורבן של המוות הנורא ההוא, שהוא תולדה של שימוש לרעה בכוח, הכוח המוחלט, ההרסני, חייב להיות קשוב לזעקת האם השכולה שביתה נהרס וקבר את ילדיה, לכאב ולבכי של רופא שאיבד את בנותיו, לקורבן של האחר, גם אם הוא הקורבן שלו, לרבות אם הוא קורבן שלו ,קורבנו של הקורבן.

אדוני היו"ר,

על הטובים להשמיע את קולם ולא את שתיקתם הרועמת, כי בעת ההיא אנחנו נזכור לא רק את עוולות הרעים, כי אם בעיקר את שתיקת הטובים. ולאחרונה קצרה ידי מלמצוא את הטובים שתש כוחם מלומר את דבריהם האמיצים כדי לעמוד לצד האחר החלש והמוחלש. המדוכא והמנושל.

אדוני היושב-ראש, אלדוס הקסלי, הסופר הבריטי הנודע, אמר פעם משפט אדיר: העובדה שבני-אדם לא לומדים ממה שההיסטוריה מנסה ללמד אותם היא למעשה השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מההיסטוריה.

ויקטור פרנקל, גם כן פילוסוף, אמר: מאז אושוויץ אנחנו יודעים למה האדם מסוגל. מאז הירושימה אנחנו יודעים מה עומד על המאזניים. זה הזמן וזה המקום לומר די לנשק להשמדה המונית, לפרק את כל האזור מנשק נורא זה, ולחזק את ידיו של הנשיא ברק אובמה בקריאתו לפיקוח ולבקרה כצעד ראשון לפרק את כל האזור ואת העולם כולו מנשק להשמדה המונית.

אדוני היושב-ראש, שוב, העובדה שבני-אדם לא לומדים ממה שההיסטוריה מנסה ללמד אותם היא למעשה השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מההיסטוריה. עמיתי חברי הכנסת, רבותי האורחים, בואו נקשיב להיסטוריה כדי לבנות עתיד אחר ואז לבטח פשע זה לא יישנה לעולם.

רציתי להזמין היום כאן את עובדיה אך נאמר לי כי הוא עבר תאונה ואינו בקו בריאות. מי ייתן ופסק הזמן של הפתיחות הבלתי מוגבלת ומתנתו הדואגת של הגורל שניתנה לעובדיה ועליזה על פי פרימו לוי יהיו נחלת כל בן אנוש. אתמול ,היום ומחר.

תודה רבה אדוני היושב ראש.

——————————————————

הא. ומילה אחת לניסים זאב, זה שהשחיר את דפי הכנסת בברותו ובחוסר השכלתו, זה שגורם לדת ולכיפה להתבזות – כלל חשוב הוא ביהדות: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (מיוחס  ומופיע בתלמוד הירושלמי, נדרים, פרק ט, הלכה ד). נוכחותך כנבחר ציבור היא סכנה למדינת ישראל, מפלגתך מבזה את הדת ומחזירה אותנו שנות דור אחורה לבימה אחת עם איראן. חבל שהרב עובדיה יוסף, פוסק הלכה חשוב מעין כמוהו, הגיע למחוזות פוליטיים שכאלה, שעוסקים בחקיקת חוק סגני ערים ובגניבת הקופה הציבורית. עדיף לך לשתוק ולהקשיב לח"כ טיבי, אחר כך גם ללמוד מהי אמפטיה.

אז כן. עובדים עליכם. נתחיל מהחוק היבש. לפי החוקים של פייסבוק, אסור לפתח אפליקציה שתגלה באיזה פרופילים משתמש צופה.
בנוסף, גם אם היה אפשר לפתח כזאת אפליקציה, אז לא ניתן להפעיל אפליקציה שכזאת ע"י הצטרפות לקבוצה, ובטח לא ע"י שליחת הזמנה לכל החברים שלכם.
רוב האפליקציות אגב, נותנות את האפשרות להזמין חברים להצטרף לשימוש בהן, אבל בטח שלא כופות את ההזמנה בכדי להפעיל את האפליקציה.

אז במה מדובר?
באיזה ישראלי משועמם, שכנראה רוצה לראות עד כמה ויראלי הפייסבוק והאינטרנט. כן, ויראלי כמו שפעת החזירים, רק בלי מכסיקניים. אתה מזמין את כולם, "מדביק" אותם בעצם, בשעשוע שהם יכולים לראות מי זה הסטוקר מהתיכון שמסתכל על התמונות שלהם (או שלהן), והם עושים אותו דבר, עד שמגיעים למספרים מפלצתיים של מעל 100,000 משתמשים בקבוצה, ובעיקר, הצקה למשתמשים אחרים. אגב. אותו ג'וקר, שכנראה סגרו לו את הקבוצה הראשונה, החליט להקים מחדש קבוצה שלה הוא קורא: "מי הסתכל לי בפרופיל?? אפליקציה חדשה" – ואפילו שכלל את השיטה, כאשר הקים עמוד פייסבוק פקטיבי, שמעלה סוג של הודעת שגיאה, שבאמת עליכם לשלוח הזמנה לכל החברים שלכם. זה, נכון לשעות אלה, הביא כבר למעל ל-40,000 משתמשים שעבדו עליהם.

אז חלאס. אין מה לשלוח את זה לכולם, זה בלתי אפשרי.
מה שכן, מדובר בעוד ראייה למי שעוד לא הבין לכוחו השיווקי של הפייסבוק והאינטרנט
בכלל. בזה השתמש אובאמה ובזה כנראה ישתמשו במהפכה הבאה. בתקווה, לטובה.

לפני כשבוע בערך, זכיתי להזדמנות לראות את הסרט "איים אבודים" של רשף לוי. הסרט הינו סיפור על חייה של משפחה בכפר סבא בראשית שנות ה-80. סרט חמוד, חם, ישראלי ובעיקר מרגש. מומלץ בחום.

את הסרט ליווה פסקול של שירים מאותה תקופה, וגם אם הייתי בגיל ינוקא באותו עשור מגניב (המילה תפסה, אגב), עדיין נהנתי מאד מלשמוע אותו תוך כדי הצפייה בסרט.

לצערי, לא יצא פסקול רשמי לסרט, נראה, לאכזבת לא מעט צופים. לכן, לאחר מחקר קטן, בעזרת האתר הזה ובלוג הקולנוע של יאיר רוה ובצפייה בקרדיטים שבסוף הסרט הצלחתי להרכיב את רשימת השירים לפי סדר הופעתם.

אז לכל מי שחיפש ולא מצא, להלן הרשימה, במידה והשיר מופיע גם ביו-טיוב יש גם לינק.

הנכם מוזמנים להגיב ולתקן.

ושנזכה לעוד סרטים מופלאים כאלה.

רשימת השירים לפי סדר הופעתם:

1. The Lost Islands Theme – בתחילת הסרט – שמשפחה רואה ביחד.

2. Steve Miller Band – Abracadabra – בנסיעה לליל הסדר.

3. The Love Boat Theme בביצוע של מאור כהן – לפני שהם הולכים לראות את הסרט בקולנוע עמל

4. Fifth Dimension – Age Of Aquarius בקולנוע.

5. Yazoo – Only You כשנטע הולכת במסדרון בבית ספר.

6. Human League – Don't You Want Me – ארז מספר על "סבתא".

7. A Flock Of Seagulls – I ran (So Far Away) בנסיעה ב"מקרר" לים.

8. Alphaville – Forever Young נטע וארז בים בבוקר

9. Hazel O'Connor – Will You בכניסה לבית החולים "מאיר" אחרי התאונה.

10. Mike Oldfield – Moonlight Shadow במסיבת פורים במקלט.

11. Bonnie Tyler – Total Eclipse of The Heart ריקוד הסלאו בין נטע לעופר במסיבת פורים.

12. Gilbert O'Sullivan – Alone Again (Naturally) בדרך לחתונה של דוד.

13. Dexy's Midnight Runners – Come On Eileen ריקוד השורות בחתונה של דוד.

14. Foreigner – I want to Know What Love Is נטע וארז משוחחים בחתונה (ברקע).

15. Gary Jules – Mad World – ארז בצבא בלבנון.

16. Labi Siffre – It Must  Be Love – ארז נוסע במכונית למצוא את נטע, סוף הסרט.

17. Melanie Peres – Mad World – שיר הנושא של הסרט, עיבוד של אסף אמדורסקי.

טקס הפרחת בלונים מסורתי

לפני שבוע במסגרת חגיגות חג הפורים שבא עלינו לטובה שמתי את פעמיי למסיבת ה-TFN שנערכה בחמת גדר. מה צריך יותר מחג יהודי עתיק, מקום אקזוטי בקצה של ישראל, מוסיקת טראנס וקצת שמח* בכדי לחגוג עד לא ידע מי אני, ומי זה הפיל הורוד ששר לי מעל הראש*.

תגידו מיד שמדובר בעוד מסיבת טבע, של אלפי סטלנים, שכל מה שהם רוצים זה לראות ירוק בעיניים*, לשתות ושבעצם מדובר בעוד הישג נכשל של מערכת החינוך הישראלית. אולי תאמרו שהנה אלה הם הצעירים האלה, שיוצאים לקרוע את המזרח ודרום אמריקה, שמוציעים למדינה שם של "רואים את המסך המפוצל ולא בטלויזיה"*. תגידו. זה לא יעזור לכם. לכם ובטח לא למשטרה שנאלצה להתמודד עם 5,000 כאלה.

כל היופי בסיפור הוא הצורה שבא העניין מתארגן. ע', חבר "מביא מתנות מסנטה"* יקר, סיפר לי המאורע, משם ומכאן, אמרתי לעצמי מדוע לא? אחרי הכל עברה חצי שנה מאז שהייתי בהודו, וככל יוצא הודו מצוי, הנוהג לקטר כל רגע שהוא "כל כך מתגעגע לארץ הזאת", עם כל הרוגע, האושר והסיפוק במועט, אשר, למעשה, לא משתווים למציאות הישראלית הנוכחית שכוללת, מעט עושר, ונשיא לשעבר שסיפק את עצמו עם כל הא-ב'. כך יצא שהתארגנו מספר חברים, והחלטנו לחגוג את החג בחפירות וב"לספור כבשים משובטות".

מסתבר אגב, לפני שאמשיך, שכל הנושא אורגן מראש עם המשטרה. המסיבה נערכה ברישיון וזכתה לאבטחה במימון של מיטב שוטרנו. אמנם חלקם דאגו להיטמא טוב טוב בין החוגגים, על מנת למנוע פעילות "ג'ימבורי אבל בלי גננות"* של החוגגים. כן, כן, גם לי נראה החשוד הבחור המתקרחן ההוא שיש לו אוזניה באוזן.

הגעתי למקום בלילה, והמקום היה מפוצץ. המון מכוניות, המון אנשים, תחפושות ומצב רוח טוב. כל החוגגים הביאו איתם אוהלים, כסאות ומחצלות. לרגע, המקום נראה כמו עיר אוהלים, ולולא הטארק החופר ברקע והביגוד השונה, כמעט היה מדובר בוודסטוק הישראלי. רוב

הפיתרון של מערכת הביטחון לבעיית הקאסמים מעזה

האנשים היו "שמחים"*, מקצתם אפילו "הסריטו את סרט ההמשך לדמבו"*. אושר.

השוס האמיתי היה לדעתי הכניסה החופשית למעיינות החמים. אכן מעניין וכיף, במיוחד אחרי לילה שלם ללא שינה מרובה. שחזור החוויה ההודית היה בשיאו, כאשר הריח של המים, כנראה, תוצאה של קלקול קיבה של הטבע, הזכיר בצורה יפה את ריח הביצה הסרוחה שזכורה לי היטב מרחובותיה של דלהי וקילקלת. הפעם זה היה שונה, הריח הגיע כאמור ממים חמים ולא מהודי עני, נטול רגל ושפתיים.

המוסיקה הייתה טובה. מיטב הטראקים של מיטב בחורינו ושל מיטב אירופה. כן, כן, מסתבר שישראל היא מעצמת מוסיקה אלקטרונית ושנותנים לנו ריספקט בלא מעט מקומות. כנראה שזה מה שנגזר עלינו להיות, נותנים בראש לערבים בעזה, וגם לכל ה-"משתמש בקרטוניה ולא כדי למחזר"* האירופאים.

מה שיפה בטארנסים זה שמדובר בדבר בלתי נגמר. אחרי הזריחה, אנשים חפרו ברחבה, גם אחר כך. בלי הפסקה. בניגוד לסצינת המסיבות במרכז, הזאת שמספקת לכם הזמנות בלתי פוסקות של אירועי, כגון, "ענת חוגגת 74 בוילה", שבה ההופעה היא מרכיב חשוב, במסיבת הטבע הזאת לא היה כל קשר בין הופעה או מחשבה של חיצוניות לבין הריקודים. אנשים אכן עפו שם, בלי לדפוק חשבון. יש כאלה שאשכרה באמת חשבו שהם מסוגלים לעוף, למזלם, "מומין אמא"* עצרה אותם.

נשאלת השאלה, האם זה מה שדרוש היום במדינת ישראל בכדי לשמוח? או האם זה שחבר'ה צעירים בגילם (נשבע לכם שראיתי שם גם סבתא 50+-) צריכים על מנת ל"השתחרר" קצת מכל המציאות המוזרה הזאת**? גם אם העניין נראה לחלק לא ענייני, ולאלה שיוצאים למקומות אחרים כאפילו מגוחך, התופעה הזאת כל כך רחבה שהגיע הזמן אולי לחשוב אחרת לגבי היחס של החברה אליה, אך כפי שאמרו זאת רבים וטובים (זהירות גאג קומי של סטודנט למשפטים), אשאיר זאת בצריך עיון.

לקראת הצהריים העניין באמת כבר הגיע מבחינתי לסיכומו. הבאתי את עצמי למקום שהכי טוב לקצת צ'יל, התחנה המרכזית בטבריה, עוגן של יציבות בכל הבלגן הזה. כשהגעתי הביתה קראתי ב-YNET על פשיטות שהמשטרה ביצעה במסיבה, ועל איך שכוחותיו של מפקד משטרת טבריה עצרו עשרות אנשים בחשד לשימוש בחומרים "שלא צריך ללמוד איתם למבחן"*. מבלי להיכנס לשאלה אם זה טוב או לא טוב להשתמש בכאלה חומרים, עולה השאלה, אם אין למשטרה דברים יותר טובים לעסוק בהם? או שמה, יותר מסוכנים?

תחי מדינת ישראל.

אורח הכבוד מקזחסטן

* = סמים/להתמסטל/סטלה

** = קורין אלאל באח הגדול VIP

אתה חושב לעצמך, שכן, זה הדבר הכי נכון עבורך כרגע. הנה, אני מצאתי עבודה לא רעה, אני אגור עם ההורים כמה חודשים, ואז אחרי שאני אתקבל לתואר חלומותיי, אני אעבור לגור לבד. אה, תוכנית מושלמת. חסכונית, אחראית. אם וויתרת על טיול אחרי הצבא, או שעשית אותו במקומות סולידיים, כנראה שההורים שלך ממש שמחים. הנה, הילד טוב שלהם לא יגמור כמו מוטי בננה בציריך, ובכלל, הוא אוטוטו יהיה עורך דין, או רופא, או שיהיה לו חשבון בבנק יהב לעובדי המדינה.

בהתחלה הכל ורוד ומתוק. אמא מפנקת אותך. אתה נזכר שאוכל אינו רק קציצות חתול צבאיות. אבא שלך מתגלה כדמות חביבה, מסתבר שבכל הזמן שהיית בצבא הוא התמכר לאופרות סבון בויוה, ואתם מגלים פתיחות אמיתית של בן ואב על ידי נהימות הדדיות של "ממה שלומך כההה ממממ ננננ סססס". ממש כיף פה.

זה מתחיל עם כל מני דברים מוזרים. למשל, כשאתה נכנס לחדר שלך, ולפתע אתה רואה את המיטה שלך מסודרת עם המצעים מכיתה ג`. אתה מוצא כל מני דפים שצריכים סידור ונזנחו על ידך בתקופה שהייתה בצבא. למרבה הפתע, מצורפים אליהם פתקים מוזרים עם הטיות עוד יותר מוזרות של השם שלך.

זה ממשיך אחרי ערב שישי מהנה עם חברים בפאב. החלטת שלשם שינוי אתה מגדל ביצים וכן ניגש אל אותה בחורה שעושה לך עיניים כל הערב. היא מחייכת אליך, ואפילו משחק בשיער באצבע שלה. המראה שלה משדר, ש"כן, אני יודעת שאני נראית סוף, אבל אתה היית היחיד שלא פחד מהיופי שלי, בוא תנצל את העובדה שאבא שלי טחון בכסף ולא מרעיף אלי אהבה, ובכלל אם תזיין אותי הלילה, אני ארגיש קצת יותר טוב עם עצמי". חישוב זמנים ומרחקים קצר, מעלה שהאפשרות שהכי כדאית היא שתבואו אליך הביתה. אתה מיד משקה אותה בעוד צ`ייסר עם וויסקי משובח, כדי שהעובדה שאתה גר עם ההורים לא תהווה מחסום כלשהוא. עברו להן כמה שעות, השחר כבר עולה, שעת איסוף הנבלות מגיעה. היא חיש קל מסדרת את השיער. אתה בלי שהיא תשים לב מעיף לקבנימט את אותו פתק עם השם חיבה שכתוב בו, ובועט בחוזקה בדובי שהיה לך בכיתה ג`, שמשום מה הולך כמובן יופי עם הצבע של הכריות נוי. אתה מלווה אותה החוצה, וכאשר למרבה החרדה אתה רואה את אביך יושב בסלון.

כנראה שכחו לעדכן אותך, אבל מהרגע שעוברים את גיל 50, ההשכמות נעשות מוקדמות יותר ויותר.

טוב, לא נורא, גם ככה זה בטח יהיה רק סטוץ, אתה מסתכל אליה ובשיא השנינות אומר: "אה, אבא, זאת (השם הפרטי הולך כאן), למדנו ביחד כל הלילה". אביך עונה: "נעים מאד". היא כבר טרקה את הדלת וברחה החוצה. אתה נועל את הדלת אחריה, מסתכל אל אבא שלך, אבל שלך מסתכל אליך, ואז, באותה שניה, הקשר שלכם מתחזק עוד קצת. אביך חושב: "איזה בן אדיר יש לי, הוא הפסיק לאונן כל היום והתחיל לזיין", אתה חושב: "מה הסיכוי שהיא תחזור אלי".

החיים עם ההורים אחרי הצבא אינם דבר שמה בכך.

למשל, אמא שלך, לא מבצעת פקודות. בעצם, מסתבר, שהרמטכ"ל מקבל ממנה פקודות. "אני לא חיילת שלך!" הופך להיות משפט שגור. ומסתבר, שאתה חייב, אבל חייב לחתוך את הסלט וגם לזרוק את הצ`ופצ`קים של המלפפונים לפח. מסתבר שאי אפשר לשפוך את המיץ של הטונה על הרצפה, ושהסגירת מטבח של אמא שלך, היא שונה מאד.
לעומת זאת, אתה תשמח לדעת שהארון שלך מסודר לפעמים מעצמו, ושהדברים שלך מאורגנים מעצמם.

אז לפני שאתה צועק, עצמאות, היכן היא? נשום עמוק.

במידה והיית קרבי, או קצין קרבי (וכדאי שתהיה, כי אחרת אתה לא ישראלי אמיתי), היית נעדר בביתך קרוב לשלוש שנים לפחות. במהלכם, ההורים שלך גילו את נפלאות החיים ללא ילדים. לברי המזל, התהליך הזה התלווה באח קטן שבא לעולם, או בלתפוס דברים על חם, שאתה ממש רוצה לשכוח עכשיו. תתפלא, אבל הם חיו לא רע בלעדיך. באת להם במינונים נכונים. הם התאוששו מהמרד גיל התבגרות שלך, החדר שלך היה אחלה מחסן בתקופה הזאת, והם לא גילו לחרדתם יותר מדי "גרביים" "מוכתמות".

בזמן הזה, לא רק שהיה להם קצת יותר טוב, ולא רק שהגוזלים עפו מהקן, ההורים שלך נעשו יותר מחוברים לעצמם.

ואז חזרת להם. וזה לא פשוט. כי אתה אחרי צבא עכשיו. ואחרי שאתה בא כל 21 יום הביתה, וללא הרבה זמן, כנראה שאין זמן לריב. וכשאין זמן לריב הכל מקבל אשליה של יותר טוב. עכשיו אתה דבוק להם לתחת כל הזמן. והחופש הפתאומי שאתה מקבל, ואותו שינוי של דיסקט בראש לאזרחות, רק מביא ליותר ויותר חיכוכים, או לרצון למרוד שוב, או לחזור לצבא, או להשתגע, עדיף להשתגע.

דבר ראשון, תלמד לקבל אותם כמו שהם. הם לא ישתנו כנראה. אתה לא תשנה אותם. תזכור שגם להם היו הורים, וגם הם היו דפוקים לא פחות, תוצאה של הורים שלהם, שגם הם היו דפוקים כנראה יותר. ולכן, לא משנה כמה אמא שלך מעצבנת או כמה אבא שלך אדיש, הם לא ישתנו, ואין מה לכעוס עליהם. פשוט תסלח להם. או תעשה להם ריגשי, ככה גם תקבל יותר כסף.

בנוסף, תזכור שהם עושים הכל מאהבה. כן, העובדה שאמא שלך מסדרת לך את הארון בגדים, או שאבא שלך צועק עליך שהגיע הזמן שתעשה משהו בחיים שלך במקום לעשן דברים שעושים ריח מאד מוכר (כן, את זה עישנו בשנות ה-60), תבין שהם דואגים לך מאד. וגם אם זה נראה לך כמו מציצת דם, תיזכר איך אתה בעצמך הרחקת פעם בחורה, מרוב אהבה ותשומת לב מוגזמת. זה בסדר מה שהם עושים, זה לא קל.

אז מה עושים? חשוב אולי לנהל איזו שיחה קלה. אמנם זה רישמי מדי, ודורש לעלות רגשות, מה שלא קרה במשפחה שלך כבר קרוב לעשור, אבל התוצאות עשויות להיות לאו דווקא מביכות. תסביר להם שחשוב לך, למשל, שהם לא ייכנסו שהדלת שלך סגורה. שיש סיבה שהיא סגורה והיא פרטיות. תרמוז להם בעדינות שהם גם לא רוצים להיכנס בלי רשות לחדר, הם עלולים לגלות אותך במצבים לא ממש מרנינים. מצד שני זה גם יכול לתת להם השארה, שמצד שלישי יכול להביא לך אח קטן, אבל מי אמר שמדברים על זה בכלל?! בכל מקרה, תסביר ותנסה להעביר להם מה הקווים האדומים שלך. הם יהנהנו בראשם ויתעלמו מזה. אבל לפחות ניסית להבהיר.

זמניות היא נושא חשוב. הרי כולנו לא רוצים להיות קליפ אנושי לשיר "הילד בן 30, יש לו חום גבוה". ולכן, כולנו במירוץ הזה של פסיכומטרי, טיול, עבודה, לימודים, לצאת מהבית, לגור לבד, לרצות לזיין כמו חמור, אבל בעצם לסבול בתור סטודנט ולהתמכר לאתרי פורנו. אתה שם בסך הכל לכמה חודשים, נגיד גג שנה. גג-ג שנתיים לא יותר מזה. לפעמים שווה לנשוך את השפתיים, לקחת רגיעון של הדס ולמשיך עם החיים כמו שהם. אל תשכח. אתה לא משלם פה על שכר דירה ועל אוכל.

תקשורת זה דבר חשוב. במקום לענות: "דיי אמא, את הורסת לי את החיים!" או "אבא, זה שאתה שואל אותי מה שלומך, זה לא מספיק כדי שתראה לי שאתה אוהב אותי ומתעניין, אם כבר, תזרוק עלי כסף, ואז אני אתלונן שאתה קונה אותי בכסף", נסה לענות: "אני יודע שאתם דואגים לי, אבל אני רוצה לעשות את זה לבד". תתפלא כמה שזה משנה. ככה זה.

שסובלים, תמיד טוב לדעת שסובלים ביחד. עם כמה שהחברים שלך מספרים עד כמה החיים שלהם מושלמים עם ההורים שלהם, ועד כמה שהכל סבבה, ויש אווירה של פתיחות, תתפלא שגם אצלם הדשא נראה כמו ליגה ב` לפעמים.
ובאיך קיטור הדדי, יכול להראות את המצב במידה אופטימית יותר. לא הכל כזה גרוע.

ואם כל זה לא עוזר, רק תזכור עד כמה אתה לא ילד בדארפור, ושאתה לא גר בשדרות, ושאתה לא אהוד אולמרט.

ואם הכל לא עוזר, אז קדימה, תרחם על עצמך קצת. זה גם לא כזה רע.
אחרי הכל, עוד כמה עשרות שנים, תגרום לבן שלך לעשות אותו דבר ("אבא, עישנת סמים"?). אז תזכור עכשיו. החיים טובים, לא הכל גרוע, אתה עוד תגעגע לזה.

בהצלחה.