מונולוג של גבר מתוסכל.

היי את, כן את. לא, לא הזאת שמימינך, את. מה קורה, שכחת ממני? זה אני, היינו מדברים הרבה פעם לפני שנה. כן, נראה לך שהייתי פוצח ככה בוידוי כואב עליה? אז מה?! אני בטוח שהיא החברה הכי טובה שלך והיא נשמה. כן זה נראה ככה. מה? לא, אני יודע שיש לה אופי מהמם… טוב נו, היא גם לא מכוערת… תראי, היא מלאה והאף שלה קצת עקום. אבל אם היא החברה הכי טובה שלך אני אבין. מה? את רוצה להגיד לי משהו? לי?! נו, מצחיקולה, מה יש לך לומר לי? אה, שאני אבוא איתך לבד רגע. טוב אז תגידי לה, כי זה לא מנומס לעזוב אותה ככה. את בטוחה? כי אני לא בטוח למה היא מחייכת ככה. אוקיי… מה את אומרת? שהיא תהרוג אותך אם את תספרי לי? אז אל תספרי לי! לא, לא זה לא רעיון טוב. היא מה עלי?! שמה עיניים?! מה? כבר כמה חודשים?! אבל מה זאת אומרת כמה חודשים…? אה, ברור נו. את לא חברה טובה באמת, נמאס לך בטח לשמוע אותה מזיינת לך בשכל עלי. אז רגע, זה מה שאת אומרת? שאולי היא לא נראית טוב והיא לא כוסית אש, אבל היא מדהימה. עלק חברה טובה. טוב בסדר…. כאילו, וואו אני ממש מוחמא ממש שסיפרת לי. כן אני יודע שהיא ממש חכמה והיא כבר נרשמה לתואר השני, אבל תראי, אני לא בטוח שאני רוצה קשר עכשיו. כן אני מאד עסוק. מאד. אין לך מושג כמה העבודה הורגת אותי. בקושי יש לי זמן ללמוד! בסדר..בסדר.. אני אחשוב על זה. אבל פשוט זה משהו אחר. כן. אני פשוט חושב על דברים אחרים. טוב נו, על החיים ועל המוות. אני רוצה לומר לך משהו. כן, אנחנו מכירים כבר המון זמן. אני יודע שאני ידיד טוב שלך. טוב שנייה יש לך טלפון אני אחכה. בסדר… אה. רגע. איך קראת לו בטלפון? "מותק" ?!? "מותק, שלי ?!?!". טוב נו. ברור שאת מתנצלת שדיברת בטלפון. חבל שזה היה פאקינג 7 דקות. אההה. זה הבחור החדש שאת יוצאת איתו. מה היה לי להגיד? כלום, שאני באמת אחשוב על זה. היא באמת חכמה.

אני לא יודע כמה ממכן יודעות את זה. אבל אתן גורמות לעצים לרעוד. כן, אשכרה לרעוד. אתן גורמות לעצים לזוז בעקבות הרוח. כן הרוח. אתן גורמות לשירים ברדיו לקבל משמעות אחרת, כן, משמעות אחרת. אתן לא שמות לב. אבל שאתן הולכות אתן גורמות למי שמסתכל להרגיש. כן להרגיש. אני מבין את אלוהים. יש לו הרבה תכונות טובות לשים בבני אדם. אבל אוי, כנראה שכמה שהוא היה יצירתי שהוא ברא אתכן. אמר, טוב נו, אצלה, אצלה אני אשים את כל הדברים הטובים. הרי מלאכים זה כבר פאסה, וצריך שיהיה לו ייצוג בין בני האדם. כן, אולי שאנשים אומרים לכן את זה, אתן ישר חושבות שהם מגזימים. אבל אנחנו באמת לא מגזימים. אתן אלוהיות. רק אלוהים מסוגל ליצור משהו שהוא כל כך משמעותי. משמעותי זה יותר מיפה, יותר מחכמה ובוודאי יותר ממקסימה. אם אתן משהו משמעותי בחיים שלנו, סימן שאתן אלוהיות. בשגרת החיים שלנו שמשהו יהיה משמעותי??? זה ממש משמעותי.

בדרך כלל אנחנו ישר מוותרים. הקלישאה כמו כל קלישאה היא ידועה. מחשבות של חוסר ביטחון עצמי מלוות בטראומות של המכות שחטפת שהיית תיכוניסט. אותה תקופה, שעיצבה את חייכן כאלוהיות, עיצבה את חיינו באלה שהחליטו שנגזר גורלם ודינם להיות האלה שמסתכלים מהצד. מרגישים כמו משה. אולי היחידים שמעריכים כמה שאת אלוהית, אבל לא יכולים להיכנס לארץ המובטחת (אבל ידעו לפנטז שעות נוספות על להיכנס למקומות אחרים). מובטחת. מובטחת למי? מובטחת לכל אלה שבזנו אליהם בתיכון שיצאו איתך, התנשקו איתך, וכן, היו הסקס הראשון שלך. אלה שבצבא סיימו בר-אור ראשונים בזמן שחיפשנו את הראות שלנו בסוך מסלול הריצה. אלה שאין להם בושה לבוא במסיבות במקומות בילוי מרכזיים, לדפוק את "הצ'ייסר" שלהם ולבקש ממך את המספר, במשפט אחד, מסודר, נכון תחבירית, בלי לגמגם ובלי שברך שמאל תרעד כמו חולה פרקינסון במצב מתקדם. כן אלה. אני מוותר להם. אולי אני מוותר לך. על מה אני מוותר לך? שאת בעיקר מסוגלת לשים לב. רק אליהם.

אבל אתה חיי בעולם מערבי. עידן קפיטליסטי, שכל אחד יכול לממש את עצמו אם רק ירצה. משווקים לנו חלומות. אפשרויות. רק תקח. תלמד, תרוץ, תחייך, תאכל, תקנה, תאמין, תסתכל, תבחן, תקשיב. תתאהב. תקנא. תכעס. תקנא שוב. לא יכולים לתת לנו להסתפק במה שיש. תקווה. הם נותנים לנו תקווה. תקווה שאולי אותו רגע דמיוני יהיה מציאות. שיהיה לנו כסף, עושר, מכונית חדשה, עבודה טובה, בית גדול, סטייל, הערצה, פרסום. שאת תהיי הנערה האובדת ואנו נקום מהמקום בו אנו חולמים בהקיץ על כל אלה, ונהיה האביר על הסוס הלבן שלוקח אותך לעבר הזריחה. אוי כמה שאנו רוצים את זה. בזמן שאת הולכת וגורמת לעצים לרעוד, אנו מסתכלים מהצד. בנקודה אירונית, אנו מקנאים בעיוורים, שאלוהים, שיצר אותך כלכך מושלמת נותן להם פטור מלהסתכל עלייך. להסתכל. איך את צוחקת, איך את מתלבשת, איך את מצליחה, איך את מתקדמת, איך מסתכלים עלייך, איך מעריצים אותך, איך עוזרים, מפנים מקום, אנחנו מסתכלים עלייך. איך שאת מתעלמת. איך החלום שלנו נגמר בכתוביות שבסוף הסרט. איך המציאות מתעוררת. שוב.

אנחנו לא רוצים להתפשר. אנחנו לא רוצים לדעת שיש אחרת. הדגים בים לא מעניינים אותי. מותר לחנונים לחלום. מותר לנו פעם אחת שיגיע גם לנו. כן, את לא יודעת. זה שובר לנו את הלב כל פעם. כי אנחנו זוכרים שאסור לבני אדם לשחק עם האלים. אבל בכל זאת, פעם בכמה חודשים אנחנו מנסים. לכי תדעי. זה כמו לוטו. תקווה. זה מחזיק אסירים בכלא, אבל זה לא אמור להחזיק אנשים כמונו במציאות רגילה. שיהיה סיכוי שתשימי לב? שיהיה סיכוי שאולי את חייכת? אלי? הפעם??? בדרך כלל המציאות טופחת כמו יציאה לפרסומות בשיא המתח. היית צריכה עזרה על המחשב. רצית את הסיכום שלי. דיברת אלי, אבל הסתכלת דרכי על שאר העולם.

אז מה נשאר לנו? להסתכל. כמו אחרוני התסריטים בערוץ ויוה, עדיף תוך כדי צביטות אינסופיות בלב. אנחנו מסתכלים עלייך הולכת ברחוב, יושבת בכיתה, רצה ברחוב, אנחנו מסתכליים עלייך בפייסבוק (ומקווים שזה לא נחשב הטרדה), אנחנו עוקבים בדאגה בעיקר אחרי הסטטוס זוגיות שלך, ומקללים את האמ אמא של הזה שאת חברה שלו. אנחנו גם בוהים, ומנסים להסתיר את זה. אנחנו מקווים שלא תשימי לב.

אנחנו לא מרחמים על עצמנו. אבל אנו נהנים לפעמים להיות כמעט פתטיים. וכמו כמו הדוד מהסרט ביג לבובסקי, פאק יט, לטס גאו באולינג. אנחנו יודעים מה אנחנו. אנחנו יודעים שלמרות התסריט המוכן מראש לאיך אני ואת נצא לפנסיה מאושרים, אנחנו נסתדר גם בלעדייך. בניגוד לאלה שרודפים אחרייך כל הזמן, אנו יודעים מה אנחנו שווים, גם אם הידיעה הזאת לא משפרת את ההרגשה. אנחנו מודעים לזה.

הכי גרוע זה שאנחנו באמת הופכים להיות ידידים. פרס תנחומים. התעלנו על עצמנו, הצלחנו לעזור את האומץ, אבל זה לא יצא כמו שצריך. כי כן, אהבת את התכונות הטובות שלנו, אבל זה חמוד. זה חמוד אבל. אבל מה? אתה חמוד, ואני רוצה שנשאר ידידים – את אומרת. איפה שאחר היה חותך, או אומר  - לא מתאים. אנו כמובן נדע לומר תודה על מה שיש. אם מילא זה היה נחמד לחלום ולא לעשות כלום, או לנסות ולקבל לא. להיות ידיד שלך זה העונש הכי גדול. כל פעם שאת משתפת, אנחנו, איך לומר את זה, עושים פרצוף של החתול מהסרט של שרק, שאולי תשימי לב. חברים שלנו צוחקים עלינו. קיבלנו את אפלטון ליום הולדת, וכמה שאני נהנה להחזיק לך את היד, או כמה שאת אוהבת לבכות לי על הכתף, כל מה שאני רוצה זה לקרוע את החולצה מעלייך ולנשק אותך כמו שכל האפסים ששברו לך את הלב לא עשו. אבל אני ידיד. רק ידיד. שזה יותר טוב מכלום, או יותר טוב מרק להסתכל. אבל. יש לנו משהו חשוב להגיד לך עכשיו, את, הידידה הטובה.

היי את, תסתמי את הפה ותקשיבי לי טוב טוב. כבר שנה ומשהו שאני מקשיב לך. אני איתך בקשר. את אומרת לי כמה שאני חמוד ומדהים. נמאס לי מהמחמאות האלה. לא לא, אני לא השתגעתי. תקשיבי לי שניה. את הבחורה הכי יפה כאן בסביבה. אם לא שמת לב. כולם כאן מסביב מתים שתהיה להם הזדמנות לדבר איתך. והוא? הוא יורק עלייך בסיבוב. תקשיבי לי. אני לא יכול לסבול את זה יותר. יש סיבה שאני מסתובב איתך כל הזמן. תפתחי את העיניים. לא עוד שיחות כאלה. יש סיבה שאני מזהה אם הסתפרת או אם השמלה הזאת חדשה. יש סיבה שכל פעם שאני מדבר איתך אני משחק עם הידיים כמו מטומטם. כן יש סיבה גם לזה שאני עונה אחרי צלצול אחד בטון של מינימאוס. אולי פעם אחת ולתמיד תביני… תביני שאני מאוהב.

ט"ו באב שמח!

העניין הוא דיי פשוט. אנחנו חושבים שאנחנו מושלמים. אנחנו כל כך חרדים לגורלנו, שאנו נרשה לעצמנו לעשות הכל כדי לשמור על עצמנו, גם אם בטווח הארוך מדובר בירייה ברגל. אז נכון, חברת הכנסת זועבי היא מעצבנת. היא מייצגת זרם בציבור הערבי במדינה שלא מקבל יותר את ההגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, או יותר נכון, לא מוכן לקבל את האפלייה הבאה לידי ביטוי בעקבות כך. אז בסדר, זה לא ביבי. ממשלות ישראל לדורותיהן עשו שגיאות עם מי שלא יהודי במדינה הזאת. אבל בשונה מדור תש"ח, הדור השני של המגזר הערבי הוא לא פרייאר. מדובר באוכלוסיה משכילה, דעתנית שזרם לאומני לא קטן פועם בה. זועבי, שאח סבה היה חבר בהגנה, מובילה קו זה, קו שהחל הבוגד בשארה. תהליך איטי ומתוחכם שעיקרו הפיכת הגדרתה של מדינת ישראל דה פקטו למדינת כל אזרחיה. גם אם זה לא כתוב במצע, גם אם מדובר בכסות של חופש הביטוי, התהליך הוא רב שכבתי, מתוחכם מבפנים ומבחוץ.

אנחנו טבלים יהירים. אנחנו ונבחרי הציבור שאנו בוחרים. הרי, מדובר פשוט במשחק לידי זועבי. אם מטרת העל שלה היא להוכיח שמדינה יהודית דמוקרטית היא בהכרח מדינת אפרטהייד גזענית, איזו דוגמא טובה יותר היא הייתה יכולה לקבל משלילת זכויות שכזאת? אם עד כה היינו חכמים להמשיך את המהלך של בן גוריון של הזמנה לשחק במשחק הדמוקרטי, ואם עד כה הראנו את הצביעות של חברי הכנסת הנואמים לאומנות מתחת לדיוקן של הרצל – והיינו חכמים, אז עכשיו התחלנו בעבודה ערבית. אקוניס צודק. הוא באמת דמוקרט מתגונן. הרי אין תגובה לעלבון של השתתפות של זועבי במשט הסכינים והאלימות, שלא עשתה כלום כדי למנוע את הלינץ' בלוחמי השייטת ואחר כך בכתה שטובחים בה. היא חכמה. עכשיו תורנו להיות טיפשים.

הצרה בעבודה ערבית היא המחיר הדרוש כדי לתקן אותה. מחר בבוקר ירוצו תמונות של הליצנית מיכאלי, המקללת מירי רגב ושל הלורד האו האו אריה אלדד בכל העולם. מילא זה, אבל פתחנו דלת למסלול שעלול להוביל להקמת פרלמנט חלופי לציבור הערבי. אולי זה לא יבוא מיד. אולי בבחירות הבאות תהיה החרמה, אבל ברגע שסתמנו את הפה לחברת כנסת אחת, בעצם הראנו שאנו לא מסוגלים לשמוע כל דעה, תהיה מעצבנת ככל שתהיה. את החוכמה של בן גוריון החלפנו לרדיפה עיוורת של חברי הכנסת כלפי רייטינג זול. הם לא מבינים שזה אינטרס ישראלי לתת לזועבי לצרוח בכנסת ולהשתתף בכל משט שתרצה, אינטרס המראה שלמרות הכל אנו דמוקרטיה, וככזאת לא מדובר בשאלה של לגטימיציה, אלא רק של חלוקת משאבים צודקת יותר.

אני מקווה שבית המשפט העליון יתעשט ויציל אותנו מהבור שחברי הכנסת של הקואליציה הסהרורית הזאת הכניסו אותנו לתוכו. יש כאן בהחלט פגיעה בעקרונות דמוקרטיים ואולי אפילו פגיעה בכבודה של זועבי. כבוד שאנו עשינו בעצמנו. כי עד עכשיו, היא הייתה צריכה לנאום בעברית בכנסת ישראל בירושלים, תחת דיוקן של הרצל ולבכות שאין כאן דמוקרטיה. רק אללה יודע איפה תדבר בעתיד.

מכתב פתוח לרון קרמן, אביה של טל קרמן הי"ד, שנרצחה יחד עם עשרות בני נוער בפיגוע בקו 37 בחיפה בשנת 2003.

רון היקר,

ראשית, אני רוצה להסביר מדוע פרסמתי את המילים הבאות. בימים שבהם החגיגה התקשורתית בשיאה, והאג'נדה של מי מאלה ברורה, אולי שווה לפרסם מכתב כזה שמביע נימוקים כנים ולא קו פוליטי כלשהו. אתה שכלת את בתך טל ז"ל בפיגוע טרור נפשע בקו 37 בחיפה. טל הייתה בת 17 ו-9 חודשים בהירצחה. יחד עימה נהרגו עוד עשרות בני נוער. טל יכלה להיות היום בת 23. אולי סטודנטית, אולי אפילו במרכז הבינתחומי. מי שרצח את בתך היו טרוריסטים חסרי לב ומצפון. מערכת הביטחון בסיכון חיי אדם ובהשקעה רבה שמה את אותם רוצחים בכלא. הם שם להרבה זמן (ואפשר לדון באלו תנאים). חייל נחטף. חייל שיש עדות שהוא חי. האם לשחרר אותם תמורתו? עד לפני כמה חודשים תמכתי בדעתך. זאת טעות חמורה לסכן כל כך הרבה חיי אדם תמורת חיל אחד. עם כל הכבוד לסבל של משפחתו, האמירה של "חייבים לשחרר את הילד" היא לא נכונה. גלעד שליט הוא חיל קרבי ולא ילד. למרבה הצער חיילים מתים, נפצעים וגם נחטפים. אחת המטרות של צה"ל היא הגנה על אזרחי ותושבי מדינת ישראל. בסדר העדיפות הבלתי נתפס, במציאות חיינו המטורפת אזרחים הם מעל לחיילים. אז כן, צה"ל הוא צבא העם, ואביבה שליט חיה במציאות בלתי נתפסת, אבל חיילי צה"ל צריכים לדעת ששבי זאת אפשרות לא כדאית אך שעלולה להתרחש.

רון היקר, לא רק שתמכתי בדעתך לגבי הטעות בשחרור אסירים, גם הבנתי את הכאב הכרוך בלראות את רוצחי בתך ועוד עשרות בני הנוער שנהרגו בפיגועי הטרור משתחררים. המוח לא מסוגל לעכל תמונות של חגיגות בערים פלשתינאיות וערביות. לראות מוגי לב, שהרגו חפים מפשע מתקבלים כגיבורים. סולם הערכים של מי שמקדש את המוות על החיים הוא לא מתקבל על הדעת. גם אם נכניס שיקולים פוליטיים, קשה להבין קצת הרג בתך קידם מאבק לאומי זה או אחר. הנחמה היחידה של אב שכול שכמוך הוא לדעת שמי שאחראי לאובדן שלך יושב ונמק בכלא. באותה מידה ששחרור אסירים פוגע בביטחון של מדינת ישראל, הוא גם גוזל את עשיית הצדק. היינו בתסריט הזה ב-2000 וגם ב-2007. הם חטפו חיילים, אנו שחררנו מחבלים, הם לעגו לחוסן של החברה שלנו, ומנגנון הטרור שומן מחדש ברוצחים, שעל פי ראש הממשלה בנאומו האחרון הם גם חזרו לעסוק בטרור.

אבל רון, אני מרגיש שטעיתי. בסופו של דבר הבחירה היא כואבת. באיזון הבלתי נתפס בין הביטחון הלאומי והצדק אל מול הבחירה בערכי החיים והסולידריות חברתית, האחרונים גוברים. החיים מנצחים את המוות. ברשותך אנסה להסביר.

אני אצעד מחר עם בני משפחת שליט משפיים למרכז הבינתחומי כי סולידריות חברתית היא ערך חשוב. אני סולד מהשימוש הזול שעושים אמצעי התקשורת בסיפור הטרגי של משפחת שליט. המניעים הם פסולים. ברגע שאותם גופים מזהים ראש ממשלה לחיץ, הם לוחצים. במסווה של מחאה עממית הם מפתחים מדיניות פסולה, לא דמוקרטית שעלולה להשפיע בצורה בלתי אחראית על חייהם של מאות אלפים. בשונה מהפסטיבל התקשורתי, חשוב לצעוד עם משפחת שליט מסיבה אחרת. סולידריות חברתית. החברה בישראל שהפכה למקדשת אישיות ולא קהילתיות הצליחה לא להתעלם יותר ולהפסיק להיות אדישה. שכחנו מהי מחאה חברתית. התרגלנו לספוג. אחרי הרבה זמן יש אפשרות לצאת לרחוב, ולהעביר מסר קהילתי שלא מסתכם ב-like בפייסבוק. חיבוק משפחה במצוקה ובמצב הומניטארי בלתי מתקבל העל הדעת הוא לגיטימי. גם אם מודבר בטיעון שהוא כללי ולא ספציפי. צעדה של אלפים עם המשפחה יוכלו להביא לידי ביטוי תחושות בציבור. תחושות שלא באות לידי ביטוי. נבחרי הציבור שולטים בנו ועושים מעשים, לעיתים קרובות משיקולים פוליטיים ועסקנות גרידא. כל תחלואי עמנואל, משבר משילות ומצבה החמור של מערכת החינוך אלה הם מחדלים. אם עד עכשיו הם סמכו על כך שלא נשים לב, השתתפות בקיום מחאה חברתית זאת – היא צעד ראשון לזה שכן שמנו לב, ואנו לא מקבלים את המצב הקיים. שמים את הפוליטיקה בצד ומחבקים את המשפחה. אבל זה לא מספיק.

רון ידידי, זה לא מספיק כי מה תועיל מחאה חברתית לאובדנך. כי הרי כל 5/3 באזכרה בבית העלמין בחיפה לא נשארת עין אחת יבשה למשמע כאבך. אין בעולם טיעון שיצדיק מצב שבו אב קובר את בתו. טל הייתה כל כך הרבה. "את לא כמו כולם" זהו השיר באתר לזכרה. עולמה הוא עולם ומלואו וזה בלתי נתפס ובלתי צודק שבפעולת טרור חייה נפסקו בטרם עת. השיר של משינה הוא קצת ממה שהיא הייתה. מפעל ההנצחה שהקמת לזכרה – צביעת הגמלים, התחרוטל והטיולים הם מה שמשאיר אותה איתנו למרות שהזמן פועל נגדך. ככה זה תמיד יהיה. אבל, אנו חכמולוגים גדולים בלהסתכל מהצד. אני בספק אם מישהו מכל הסביבה באמת יודע להבין מה זה אבל ושכול. משתמשים בזה בצורה זולה. אנחנו לא משתדלים להבין לעומק את הנסיבות לפני שאנו נוקטים עמדה. הנקודה הזאת מביאה אותי לעיקר.

גלעד נמצא 4 שנים בשבי. הוא חי. קטונתי מלעשות את ההשוואה הבלתי אפשרית בין גלעד לטל, אבל גלעד חי. בהשוואה שבין החיים לשכול אני בוחר בחיים. בנקודה שבין תחושת צדק על עוול לבין ערך של חיי חייל – אני בוחר באחרון. מדינת ישראל היא חפצת חיים, גם כשהיא שולחת את חיילה לקרב. חיילי צה"ל המחוזקים בתחושה צודקת של הגנה על מדינה יהודית דמוקרטית – יהיו מחוזקים עוד יותר כשידעו שאותה מדינה תעשה הכול כדי לשחררם. בשונה מאויבנו, אין אנו צריכים לעמוד מאחורי השכול והאובדן ומסכנה עתידית, אלא לעמוד מאחורי ערך החיים, גם אם הוא יקר. אין מחיר שהוא יקר מדי. אין איום טרור שיכול לנצח תחושה של צדקת הדרך בערכים שפויים. אלפי האזרחים הצועדים עם משפחת שליט מוכנים לשאת במחיר הזה. הם מבינים שהדבקות בערך העליון של החיים, הוא הביטוי הכמעט יחידי שיש לנו במדינת היהודים כקונצנזוס. סביב אותו קונצנזוס אפשר להילחם בכל השלכה של בחירה בחיים. האפקט החזרתו של גלעד חיי יהיה עליון בחברה הישראלית על פני כל איום של פחד. כבר ידענו לנצח גלי הטרור ומלחמות. אנו מדינה מצליחה ומתקדמת בין מיליונים שקיומנו כואב להם. שנים מנסים להתיש ולאיים עלינו. הם יכולים להמשיך. דווקא השארתו של גלעד שליט בשבי תשרת אינטרס רצחני של להחזיק מדינה שלמה בשבי. שחרורו יבליט את השוני של מדינת ישראל, את ההומאניות בחברה בישראלית, את ייחודיותה ואת חוסר ההסכמה להיגרר אחרי מוות וטרור.

מדינת ישראל אינה נכנעת לחמאס. ארגון הטרור הזה וכל אלה הרוצים ברעתנו צריכים להבין דבר אחד ברור. לא אקט של חטיפה ולא ירי של טילים יזיז אותנו מהמדינה הזאת. מאז ימי ראשית העולם היינו פה, ואנו נהיה כאן לעולם ועד. כאשר ארגוני הטרור יבינו דבר בסיסי זה הם יבינו כי הם לא סוחטים אותנו ולא מכניעים אותנו. אין להם מה להחזיק את גלעד שליט. בעזרת רוחנו וצדקת דרכנו נדע להתמודד עם כל תוצאה של שחרור זה, עם ובלי בחינה של יכולות הביטחון וההגנה שלנו. אין כאן כניעה לשום גורם.

כואב לי להשוות בין גלעד לטל ז"ל. אבל אולי בסופו של דבר בכל הויכוח הזה זאת ההשוואה שאנו נמנעים לעשות. צריך להיזהר בשימוש ציני בשכול, אבל אי אפשר להימנע מבחירה בין האובדן לבין החיים. אם מסתכלים על משפחת שליט, החיבוק המיוחל של גלעד עם אימו, החזרה של חייל מהקרב, מצוות פדיון השבויים "ושבו בנים לגבולם" היא הניצחון האמיתי. קביעת כללים ברורים למקרים של חטיפות עתידיות – היא האסטרטגיה הנכונה. המשך מלחמה בטרור ובמקביל המשך פיתוח הארץ – היא המדיניות הנכונה. החתירה לחברה טובה יותר, לישראל טובה יותר היא התשובה האמיתית לקורבן שאנו צריכים לסבול בקיומנו על פיסת ארץ זאת. ההקרבה היא אדירה ובלתי נתפסת. אני מחבק אותך בכאבך, אך בבחירה בין השכול לחיים – אני בוחר בחיים. לכן אצעד מחר, לכן אקווה לשחרורו של גלעד. גלעד חיי, חייל קרבי שחוזר מהקרב והשבי הם הערכים שינצחו את הטרור, אמונה בצדקת הדרך וחיבוק המשפחות השכולות הם דבר שאף מדינת אויב או ארגון טרור יוכלו לו.

אני אמשיך לעשות הכול כדי להמשיך לשמר את זכרה של בתך טל ז"ל וקורבנות טרור אחרים, ומבטיח לך לא לשכוח, כי השכחה היא האויב הגדול ביותר שלנו.

שלך תמיד,

עמרי

תובנות מהעיר הגדולה. החיים הם המתנה למשהו שלא יגיע. כמו אורגזמה אצל יוצאות עדות מולדובה והסביבה. האושר הוא כאן מתחת לאף. לימור לבנת עדיין איתנו. גברים בגיל העמידה מחפשים את החבר האמיתי שלהם. מסמך פנימי שהודלף.

רק אני.

החיים בעיר אינם קלים. הסכנות עורבות, וכמו עורבים, הן עושות קולות של פולניה ממורמרת. המזג אוויר הישראלי אינו עוזר. עלינו להתמודד עם החיים בעיר, יחד עם גלי חום וקור, ששוב לא יביישו נשים ממוצא מזרח אירופאי בגיל העמידה. לדעתי, יש לשנות את ההגדרת המושג "גיל העמידה" למשהו יותר צעיר, שיתאים לעובדה שאנחנו מבלים את מרבית זמננו בעמידה, או בהמתנה לאותו משהו שאנו בדרכנו אליו. למשל, אנו מחכים בפקק כדי להגיע לארוחת ערב, שאותה נאכל כאשר אנו נחכה לעקיצת "מה אתה חושב על המשקל" שלי של בת זוגתנו הפוטנציאלית, או אם חייכם עומדים, של אמא, שכנראה, מוצאה הוא איי שם מאזור הבלקן התיכון.

תעמולה זולה

מחקרים הוכיחו שאנו מחכים. כל חיינו אנו עושים דברים שאם נסתכל מהצד ניבכך שהם פשוט בזבוז זמן. למשל, לבזבז שליש מחיינו על שינה, או עשירית מהחיים לעשות בשירותים. אמנם בזמן השינה, הגוף מרחם על עצמו ומקווה שמחר יהיה יותר טוב, ובזמן השירותים אנו מרוקנים את עצמנו בפסולת תוך כדי קריאת כתבות במגזינים מעניינים (גברים, הכיתוב שמופיע ליד הציצי בתמונה, נשים – הכיתוב שמופיע מתחת למודעה "סירוס לגבר שלך"). במקום לעמוד גם בשירותים וגם תוך כדי שינה, איך זה שהעולם המערבי לא הצליח לאחד בין השניים? אם כבר להעמיד את החיים שלך, אז שתוך כדי שינה תוכל להתנקות. זה יהיה גאוני, ואני בטוח שתקום הממורמרת מאיזור גליציה תחתית, שתצליח לאחד את השינה עם עוד מטלות מעייפות כמו לנקות את הבית, להוריד את הזבל ולקיים יחסי מין פעם בחודש.

חלק מבני אדם, הבינו כי הם מבלים את רוב זמנם בלחכות, והחליטו שאם כבר החיים שלהם בהמתנה, אז לפחות שזאת תהיה המתנה בריאה. ככה במקום לנסוע לעבודה ה"אני משחק סוליטייר וחולם על תאילנד" באוטו, הם עושים זאת באופניים. כלומר, בעצם יש כאן שידור של המסר "אני בן 40, הקריירה שלי תקועה, אבל לפחות הכרס שלי נראית מגניב עם בגד גוף צמוד". כל הטרנד הזה של הבריאות הופך את ההמתנה למשהו שיותר מכניס באופן אישי. הנה, אני אוכל נבטים במקום לאפה עם שרוואמה בהפסקת צהריים שלי. הנה אני שותה מיץ טבעי במקום משקה מוגז. הנה, אני אוכל בביסים כמו בחורה. בצורה כזאת, חושב אותו אדם כי למרות שהחיים בעיר קשים, ולמרות שהוא בהמתנה כל חייו, אז הוא דואג לעצמו. זה יוצר כמה בעיות אחרות.

אני, סטודנט ורע לו, נתקל באותם בורגנים, שמנסים לשלב אורח חיים בריא יחד עם החיים המשעממים שלהם ועם בנות זוגם יוצאות רומניה בואכה רוסיה. אחד ההתקלויות היא בפארק העירוני. אכן, אין יותר קפיטליסטי מפארק באמצע העיר, מריאה ירוקה, שבו יוכלו אותם אנשים לעשות כושר, ובכך להעביר את השעות שאחרי העבודה שלהם, יחד עם חבריהם, מקטרים על הא ועל דא וחולמים שהצלצול המתנה יחלוף לו. הדבר גורם כאמור לתופעות מטרידות ומאתגרות. למשל, סללום "מבוגרות-שבא-לי-לתקוע" או משחק שבו צריך לחבר את הכרס לפרצוף שרץ מאחוריה או גם לנחש מתי הבחור ראה בפעם האחרונה את איבר מינו, מדי פעם גם מגיע אותו גאון שמחליט שהוא יעקוף אותך רק כדי להוכיח לעצמו שהוא עדיין צעיר, ובסוף אתה מוכיח לעצמך שאתה עדיין זוכר איך מגישים עזרה ראשונה. נו באמת.

העולם המערבי מכריע אותנו. היו כאלה שניסו "להזיז את הגבינה שלהם" או לחפש את האבא הפיננסי שלהם בניסיון למצוא את "הסוד". חרטה ברטה. האושר נמצא כאן כל הזמן. כל מה שצריך זה או מריחואנה, או ניפומנית, או שיחה עם שמעון פרס או מודעות. אני בעד האופציה האחרונה.

במקום לקום כל בוקר, מאוכזבים מעצמכם שהחזקתם מעמד 3 דקות, או מזה שאתם צריכים לחפש את החבר האמיתי שלכם, במקום לעמוד בפקק או לישון למוות, פשוט תנסו להנות מהרגע. כי הרי, לא יכול להיות משהו יותר מרתק משתי פרחות מרעננה שלא מבינות שרמזור שהוא צהוב מהבהב זה לא ירוק מהבהב, ועל ידי כך נכנסות לצומת ב-100 קמ"ש ופוגעות בעוברי אורח תמימים. זה למשל, אושר צרוף. או אם כבר, המבחן שנכשלתם בו, כי הייתם עסוקים בלגדל חווה דמיונית בפייסבוק, זה אושר. או אם כבר זה שממש האמנתם שהנה נבחרת ישראל עולה למונדיאל ובסוף גיליתם את האמת, שמה שראיתם בטלויזיה היה בכלל כדורת לעוורים. זה אושר. כל החרטה הזה שאנו עוברים יום אחרי יום, כדי לחשוב שאנחנו עם העף מעל המים, ושיבוא יום ויהיה כאן שלום.

זה לא המדריך שלי לאושר. אחרי הכל, האמת לא ברורה ולימור לבנת היא שרת התרבות. אבל אם כבר להעביר את החיים בהמתנה, אז לפחות בידיעה שיותר גרוע כבר לא יכול להיות. אה כן, לימור לבנת היא גם שרת הספורט.