התעוררי – מחשבות של ט' באב

התנערי מעפר, קומי
ליבשי בגדי תפארתך, עמי
על ידי בן ישי בית הלחמי
קרבה אל נפשי גאלה

בתור בן אדם חילוני לא תמיד הבנתי את המשמעות של צום ט' באב. כבר אמרנו סליחה ביום כיפור. למה צריך לצום על חורבן עתיק? יש לנו מדינה, למי אכפת מה קרה לפני 2000 שנה? נראה לי שמדובר באובססיה יהודית חוזרת של גלותיות והרס עצמי. עם הזמן הגישה שלי השתנתה. ההיסטוריה חשובה. הרי לא סתם אומרים שעם שלא יודע את עברו, סופו שלא יהיה לו עתיד. במציאות של ישראל ב-2010 הדבר מקבל משמעות  עמוקה ומכאיבה. לצערי זה פשוט לא להסתכל ללב הבעיה. נוח לי. אני מניח שנוח גם ללא מעט אנשים כמוני. אנו בועטים את אותה מסורת ואת מנהג של אבלות על חורבן בית המקדש. הדבר מגיע בגלל שני דברים עיקריים: המיאוס שבדת והמיאוס שבסכסוך.

אנחנו מדינה יהודית דמוקרטית. עם הגוון הדמוקרטי כולנו מתחברים. אין דבר נפלא יותר מחופש, ולו מקצתו. לא חוויתי בחיי רדיפה, או אנטישמיות. אני יכול לומר מה שאני רוצה ואני מאמין במערכות החוק והממשל שיידעו לעשות את עבודתם. כמובן שזה קצת אוטופי, ואולי רק חילונים שגרים במרכז המדינה מסוגלים להנות מחופש זה. אין מה לדבר על ערבים או אחרים שסובלים מקיפוח. אבל הנקודה היא אחרת. אם הייתי דבק רק בחלום הדמוקרטי והייתי מתנכר לזהותי היהודית רוב הסיכויים שהייתי יורד מהארץ. יש משמעות להיותי יהודי, גם אם זה במכנה המשותף הנמוך ביותר של לחיות במדינת היהודים. אולם למרה האירוניה, המקום היחידי שבו יש שאלה לגבי מהו יהודי ומי קובע כללים על יהודים היא הוא בישראל. דווקא כאן למשל, רוסים שעלו ארצה נדחים כי הם לא יהודים מספיק. דווקא אני, שעליתי למצוות על ברכי היהדות המתקדמת, לא מכירים בכך שאימי זכתה לעמוד לידי שעליתי לתורה. אז נכון, מסורת. אבל הדבקנות של פלגים ביהדות, הדתיים יותר והחרדים עוד יותר במונופול על הדת – מביאה לכך שמאות אלפי ישראלים מתרחקים מהיהדות. יהדות שהקנתה לעולם ערכים כמו "אהבת לרעך כמוך" ושאר עשרת הדיברות היא עולם זר להרבה מאיתנו. מדובר במחסום ראשון שנתקלתי בו שלא הצלחתי להתחבר לאבל שבט' באב. הלוואי ויכולנו לבוא במכנה משותף סביב היהדות, כזאת שכל אזרח ואזרח יוכל להתחבר אליה. להבין מדוע מדליקים נרות בשבת, גם אם לא מדליקים אותם. להבין מדוע החרדי לבוש כמו שהוא לבוש, גם אם אנו מפגינים נגד כפייה דתית, להבין ולקרוא בתנ"ך גם אם אנו סטודנטים במרכז הבינתחומי ולא בני ישיבות. המדרון החלקלק שאנו נמצאים בו, ודחיקת רגליהם של כה רבים מאיתנו מברכי היהדות היא לא פחות מפצע מדמם שהורג אותנו לאט לאט. חייבים למצוא תיקון אשר יביא את הטוב שבדת לכולם, שיידע כל אחד מה זה אומר להיות יהודי במדינת היהודים, גם אם הוא נוהג בשבת ואוכל שרימפסים. זה בסדר. צריך לדעת לחבק גם אותו.

מצד שני, מאסתי גם לחיות על החרב. מאסתי ממלחמות, משנאה ומחוסר כיבוד זכויות אדם בשטחים. מאסתי לכבוש עם אחר. מאסתי מהעיוולת של ההנהגה שלי ב-40 פלוס השנים האחרונות. עיוולת שיצרה את הבעיה, יצרה את אותו עם, ניתקה אותי משורשי ההיסטוריים ויצרה פילוג מיותר בעם. בהתסכלות רחבה, השמאל רוצה שלום שאומר לחזור לקווי 67, הימין לא רוצה. אמנם שניהם מדברים על מדינה פלשתינאית,אבל אם אני מתאמץ, אז השמאל מדבר על מדינה עצמאית לגמרי בשטחי 67, והימין מדבר על איזו יישות מפורזת עם ממשל עצמי. השמאל רוצה לפנות את כלל ההתנחלויות, הימין רוצה לפתח את ההתיישבות. השמאל מוותר על ארץ ישראל לטובת מדינת ישראל, הימין מדבר על מדינת ישראל כתחילת גאולתנו על הארץ. מה נכון? מה שגוי? דווקא היום הויכוח הזה נעשה יותר ויותר עקר. הרי, כולנו היינו מעדיפים מדינת היהודים עם 100 אחוז יהודים. הדבר לא קורה. יש נעלם במשוואה והוא 3 מיליון פלוס (או יותר) בני אדם שאינם יהודים שחיים מהירדן עד לים. אם היה פיתרון שהיה מעלים את אותו נעלם, אז מילא. אבל אין. הם פה ואנו צריכים למצוא דרך לחיות עם הבעיה. אפשר להסתכל אחורה ולהיות חכמים בדיעבד. זה לא יעזור. אני לא רוצה מדינה דו לאומית או ישראל שמאזרחת מיליוני פלשתינאים. זאת סכנה. אני גם לא רוצה להמשיך בסטטוס קוו הנוכחי שבו חוסר המדיניות מוביל למצב של היעדר שליטה. אז אני מבין שצריך לוותר על חלום ארץ ישראל למען מדינת ישראל. אבל פה קבור הכלב. פה טמונה הבעיה העיקרית של תנועות שמאל, כמו ה"שמאל הלאומי" – שהם לא מבינים מהו הכאב הכרוך בוויתור שכזה.

אני כותב את מילים אלו בערב ט' באב. בערוץ 10 זה עתה הסתיימה הקרנת הסרט המצוין של מנורה חזני – "התנערי" שמתעד את פינוי חומש בצפון השומרון. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי ושמעתי את הסיפור מנקודת מבטו של הצד השני. אני כותב צד שני, כי ב-2005 הייתי בצד האחר. בצבא. חייל באחד המעגלים שפינה, נאבק, עצר, אבטח ויצא מבין האחרונים מרצועת עזה. לחלק החיילים בצבא אגב, השירות הצבאי הוא ההזדמנות הראשונה להיות בהתנחלות או להכיר מתיישבים שלא דרך הטלויזיה. הסרט מבטא אהבה וחיבוק עזים לארץ ישראל. לאדמה, לחיבור הפשוט שלנו על אדמת ארץ הקודש. זאת שהובטחה לנו בתורה, זאת שגלינו ממנה וזאת שחזרנו אליה אחרי אלפיים שנה. מנורה היקרה, שצילמה את הסרט לא הצליחה להבין עד הרגע האחרון למה ממשלה וצבא יכולים לפנות אותה מהבית שלה, שנבנה על אותו הגשמת חלום מעל פיסת אדמה יקרה זאת. הקרע הזה והשבר מועברים בצורה חדה דרך הסרט. ההתנגדות לפינוי, והשבר הכואב שבא אחריו. לדעתה, היה מדובר בלא פחות ממלחמת אחים. הכאב שהיא מעבירה מרגש עד דמעות. זה גורם לך בפעם הראשונה אולי, להבין מה כרוך אותו וויתור. לכל מי שמדבר על פינוי שטחים וישובים – חובה עליו לראות את הסרט הזה. זאת חובה מוסרית להבין מהו הכאב והשבר. הטראומה היא נוראית, הוויתור הזה הוא נחוץ אך ורק אם הוא מקיים מטרה נעלה של קיום מדינת ישראל כמדינת היהודים. אחרת, המחיר הוא פשוט כבד מדי.

יש מי שיאשים אותי עכשיו שאני שמאלני עם מצפון כואב. אבל אולי בעצם זה כל העניין. הטעויות העיקריות של השמאל היא נכונותו לזרוק אנשים מבתים שלהם בהינף יד. ארגונים כמו השמאל הלאומי מכנים את אותו כאב של מנורה כ"משיחיות" ואז גם יורדים עליו בצורה מעליבה במניפסטים אלה או אחרים. זה לא העיקר כלל וכלל. אם נגזר על מי שמוכן להסכים בפינוי שטחים להיקרא שמאלני, אז אני מוכן לחיות עם הגדרה זאת. אבל שמאלני אמיתי במצב זה, יהיה זה מי שיצליח לגעת ולחוש את הכאב העצום בוויתור על שטחי ארץ ישראל. גם אם אתה מוכן לגבולות 67 עלינו לזכור מה המחיר שיביא אותנו לשם. מדובר בסולידריות חברתית, בהזדהות ובאמפטיה ששכחנו מה הם. כפי שיכולנו לא להסכים עם קריאת משפחת שליט ולהבין "שלא בכל מחיר", אך עדיין לחבק אותם ולצעוד איתם, כך גם דרושה לנו מעט סולידריות והבנה לכאב של מתיישבים בעקירתם מביתם.

מדוע ציונות נהפכה להיות מילה גסה? מדוע אנחנו צריכים להמציא הכל מחדש? בן גוריון דיבר על "זכותנו הטבעית וההיסטורית", אך היום הקונצנזוס סביב הנימוק הזה הולך ומצטמק. אנחנו לא כובשים, לא קולונילאיסטים ולא מהגרים. זכותנו על הארץ הזאת היא היסטורית! אבל במצב שנוצר, לומר שיש שורשים יהודים ביהודה ושומרון מאות שנים לפני שהגיעו לשם אותם פלשתינאים זה לדבר כהנאיסטית. זה לא כך. ההיסטוריה ידועה, אני לא ממציא, אני לא כהנא, לא משחיסט, אלא יהודי שיודע שהארץ הזאת היא שלו, זכות אבות, ומימוש הריבונות בארץ זאת היא הציונות ואין זאת מילה גסה. בהתנגשות בין זכותי הטבעית, לבין העובדה שיש כאן מיליונים שאינם כמוני אני בוחר במדינת ישראל, ומוותר על ארץ ישראל. אני עושה זאת בכאב רב, ובאותה הבנה של אנשים כמו מנורה ומשפחתה. אני שר "אם אשכחך ירושלים" ומשמיט ממנה את השכונות הערביות, אני מעריץ את גאולת הארץ שעשו המתנחלים ומקווה שאותה גאולה תגיע עכשיו במקומות אחרים כמו הגליל והנגב. אני יודע מה זה תפילין גם מבלי להניחו. זה החזון הפרטי שלי בעקבות הט' באב הזה. אני רוצה לראות את מדינת היהודים מתפתחת, אך בצד שני להיות פרגמטי לגבי המחיר שהדבר מצריך. איני עושה זאת בהינף יד. צריך לכאוב ולהבין את המחיר.

אבל ט' באב הוא גם משהו מעבר לדעה פוליטית זאת או אחרת. כפי דעתי יש דעות אחרות. צריך וחובה לכבדן. עד שנגיע לפיתרון מיוחל, נגזר עלינו לחיות יחדיו. חילונים, דתיים, חרדים, עניים, עשירים, תל אביבים ובני עיירות הפיתוח, ערבים, נוצרים, דרוזים וגם בדואים. ט' באב עבורי הוא זמן למחשבה. זמן לחשבון נפש כיצד אנו מביאים מכנה משותף, ולו המינימאלי ביותר שיאפשר לנו לחיות תחת מטרה משותפת. אני מבין את הכרסום בהגדרה היהודית, ואני מבין את הבעייתיות בדמוקרטיה במבנה אוכלוסיה שכזה, אך אולי יש ערכים עליונים יותר, היונקים משני היסודות הללו? לדעתי כן. אהבת האדם באשר הוא. מדובר בערך יהודי עליון ולא פחות דמוקרטי. עלינו לכבד אחד את השני. לכבד את הרצון של כולם לחיות. "בסופו של דבר כולנו בני אדם, כולנו נושמים את אותו אוויר, כולנו רוצים לראות את ילדינו גודלים בשלום" אמר הנשיא קנדי. הוא צדק. חובה עלינו להבין את השונה, ולו רק לרגע, ואחר כך לחזור לדעה הנחרצת שלנו נגדו. ואהבת לרעך כמוך, גם אם זה כואב.