תובנות מהעיר הגדולה. החיים הם המתנה למשהו שלא יגיע. כמו אורגזמה אצל יוצאות עדות מולדובה והסביבה. האושר הוא כאן מתחת לאף. לימור לבנת עדיין איתנו. גברים בגיל העמידה מחפשים את החבר האמיתי שלהם. מסמך פנימי שהודלף.

רק אני.

החיים בעיר אינם קלים. הסכנות עורבות, וכמו עורבים, הן עושות קולות של פולניה ממורמרת. המזג אוויר הישראלי אינו עוזר. עלינו להתמודד עם החיים בעיר, יחד עם גלי חום וקור, ששוב לא יביישו נשים ממוצא מזרח אירופאי בגיל העמידה. לדעתי, יש לשנות את ההגדרת המושג "גיל העמידה" למשהו יותר צעיר, שיתאים לעובדה שאנחנו מבלים את מרבית זמננו בעמידה, או בהמתנה לאותו משהו שאנו בדרכנו אליו. למשל, אנו מחכים בפקק כדי להגיע לארוחת ערב, שאותה נאכל כאשר אנו נחכה לעקיצת "מה אתה חושב על המשקל" שלי של בת זוגתנו הפוטנציאלית, או אם חייכם עומדים, של אמא, שכנראה, מוצאה הוא איי שם מאזור הבלקן התיכון.

תעמולה זולה

תעמולה זולה

מחקרים הוכיחו שאנו מחכים. כל חיינו אנו עושים דברים שאם נסתכל מהצד ניבכך שהם פשוט בזבוז זמן. למשל, לבזבז שליש מחיינו על שינה, או עשירית מהחיים לעשות בשירותים. אמנם בזמן השינה, הגוף מרחם על עצמו ומקווה שמחר יהיה יותר טוב, ובזמן השירותים אנו מרוקנים את עצמנו בפסולת תוך כדי קריאת כתבות במגזינים מעניינים (גברים, הכיתוב שמופיע ליד הציצי בתמונה, נשים – הכיתוב שמופיע מתחת למודעה "סירוס לגבר שלך"). במקום לעמוד גם בשירותים וגם תוך כדי שינה, איך זה שהעולם המערבי לא הצליח לאחד בין השניים? אם כבר להעמיד את החיים שלך, אז שתוך כדי שינה תוכל להתנקות. זה יהיה גאוני, ואני בטוח שתקום הממורמרת מאיזור גליציה תחתית, שתצליח לאחד את השינה עם עוד מטלות מעייפות כמו לנקות את הבית, להוריד את הזבל ולקיים יחסי מין פעם בחודש.

חלק מבני אדם, הבינו כי הם מבלים את רוב זמנם בלחכות, והחליטו שאם כבר החיים שלהם בהמתנה, אז לפחות שזאת תהיה המתנה בריאה. ככה במקום לנסוע לעבודה ה"אני משחק סוליטייר וחולם על תאילנד" באוטו, הם עושים זאת באופניים. כלומר, בעצם יש כאן שידור של המסר "אני בן 40, הקריירה שלי תקועה, אבל לפחות הכרס שלי נראית מגניב עם בגד גוף צמוד". כל הטרנד הזה של הבריאות הופך את ההמתנה למשהו שיותר מכניס באופן אישי. הנה, אני אוכל נבטים במקום לאפה עם שרוואמה בהפסקת צהריים שלי. הנה אני שותה מיץ טבעי במקום משקה מוגז. הנה, אני אוכל בביסים כמו בחורה. בצורה כזאת, חושב אותו אדם כי למרות שהחיים בעיר קשים, ולמרות שהוא בהמתנה כל חייו, אז הוא דואג לעצמו. זה יוצר כמה בעיות אחרות.

אני, סטודנט ורע לו, נתקל באותם בורגנים, שמנסים לשלב אורח חיים בריא יחד עם החיים המשעממים שלהם ועם בנות זוגם יוצאות רומניה בואכה רוסיה. אחד ההתקלויות היא בפארק העירוני. אכן, אין יותר קפיטליסטי מפארק באמצע העיר, מריאה ירוקה, שבו יוכלו אותם אנשים לעשות כושר, ובכך להעביר את השעות שאחרי העבודה שלהם, יחד עם חבריהם, מקטרים על הא ועל דא וחולמים שהצלצול המתנה יחלוף לו. הדבר גורם כאמור לתופעות מטרידות ומאתגרות. למשל, סללום "מבוגרות-שבא-לי-לתקוע" או משחק שבו צריך לחבר את הכרס לפרצוף שרץ מאחוריה או גם לנחש מתי הבחור ראה בפעם האחרונה את איבר מינו, מדי פעם גם מגיע אותו גאון שמחליט שהוא יעקוף אותך רק כדי להוכיח לעצמו שהוא עדיין צעיר, ובסוף אתה מוכיח לעצמך שאתה עדיין זוכר איך מגישים עזרה ראשונה. נו באמת.

העולם המערבי מכריע אותנו. היו כאלה שניסו "להזיז את הגבינה שלהם" או לחפש את האבא הפיננסי שלהם בניסיון למצוא את "הסוד". חרטה ברטה. האושר נמצא כאן כל הזמן. כל מה שצריך זה או מריחואנה, או ניפומנית, או שיחה עם שמעון פרס או מודעות. אני בעד האופציה האחרונה.

במקום לקום כל בוקר, מאוכזבים מעצמכם שהחזקתם מעמד 3 דקות, או מזה שאתם צריכים לחפש את החבר האמיתי שלכם, במקום לעמוד בפקק או לישון למוות, פשוט תנסו להנות מהרגע. כי הרי, לא יכול להיות משהו יותר מרתק משתי פרחות מרעננה שלא מבינות שרמזור שהוא צהוב מהבהב זה לא ירוק מהבהב, ועל ידי כך נכנסות לצומת ב-100 קמ"ש ופוגעות בעוברי אורח תמימים. זה למשל, אושר צרוף. או אם כבר, המבחן שנכשלתם בו, כי הייתם עסוקים בלגדל חווה דמיונית בפייסבוק, זה אושר. או אם כבר זה שממש האמנתם שהנה נבחרת ישראל עולה למונדיאל ובסוף גיליתם את האמת, שמה שראיתם בטלויזיה היה בכלל כדורת לעוורים. זה אושר. כל החרטה הזה שאנו עוברים יום אחרי יום, כדי לחשוב שאנחנו עם העף מעל המים, ושיבוא יום ויהיה כאן שלום.

זה לא המדריך שלי לאושר. אחרי הכל, האמת לא ברורה ולימור לבנת היא שרת התרבות. אבל אם כבר להעביר את החיים בהמתנה, אז לפחות בידיעה שיותר גרוע כבר לא יכול להיות. אה כן, לימור לבנת היא גם שרת הספורט.