ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יום שחרור מחנה אושוויץ, ציינה הכנסת במושב מיוחד את זכרון השואה. בישיבה נשא דברים ח"כ אחמד טיבי. לדעתי, מדובר באחד הנאומים המרגשים והטובים ביותר שנשמעו מעל בימת הכנסת. דבריו אלה, של אזרח ערבי במדינת ישראל, היא נקודת אור ותקווה בחיים המשותפים במדינה הזאת. דווקא מדינה יהודית ודמוקרטית צריכה לגלות רגישות למיעוטים החיים בה, לדעת לקבל ולשלב. אין לנו ממה לפחד. לא מדובר בגייס חמישי, דבריו מראים זאת.

יישר כוח. מובאים כאן הוידאו של הנאום והטקסט המלא. לשמור.

אדוני היו"ר,

רבותי חברי הכנסת, אין יותר טבעי מכך שהכנסת מתאחדת על כל סיעותיה כדי לציין את יום השואה הבינלאומי. יום השחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ. כוחות הרשע שלחו אז עשרות מיליוני אנשים – יהודים, סובייטים, פולנים וצוענים וסתם יריבים פוליטיים – למוות נורא. זה לא היה מוות פשוט, זאת היתה תעשיית מוות, שהיא תולדה של אידיאולוגיית שנאה, גזענות וטיהור הגזע.

זה המקום וזה הזמן לזעוק את זעקתם של כל אלה שהיו ואינם עוד איתנו, את זעקת השארית שמתקשה, ובצדק, להשתחרר מתמונות המוות והזוועה ההן. אני שב וחוזר ואומר כי אני מלא אמפתיה למשפחות של קורבנות השואה באשר הן בעולם כולו, לרבות אלה שאיתם אני חי באותה ארץ, באותה מדינה. זה הרגע שבו אדם חייב להשיל מעליו את כל כובעיו הלאומיים או הדתיים. להשיל את השוני ולגלום גלימה אחת ויחידה: גלימתו האנושית ולהביט בעצמו ובסביבה ולהיות בן אנוש. בן אנוש בלבד.

מכונה משומנת היטב, שהתבססה על הטיעון של צדקת האומה ועליונותה מעל כל ערך אזרחי או אנושי, דרסה בדרכה את הערך הנשגב שבערכים האנושיים – הזכות לחיים של עמים שלמים.

הנאציזם, אדוני היושב-ראש, צמח שם, באירופה. מישל פוקו אמר כי אידיאולוגיה זו צמחה מתוך העידן המודרני. אני מוסיף: היא צמחה במערב ולא במזרח. אכן, פוקו צדק, אך הוא שגה שלא הצביע בכתביו על האשמה המוסרית של כל אלה ששמעו, שראו אך שתקו, בהנהגה אך גם בעם. האמת העצובה, אמרה חנה ארנדט, היא שרוב מעשי הרשע נעשים בידי אנשים שמעולם לא החליטו במודע להיות טובים או רעים. הבנאליות של הרשע. אותו רשע החרות בזכרון של כולנו באמצעות "ראש האדם" המוצג מאחורי פרגוד במוזיאון בברלין בתוך מתקן זכוכית, ראש יהודי ששלח קצין נאצי לאישתו כמתנה ליום הנישואין.

אל האנשים הטובים בטבעם אני פונה ואומר: כוח רב משחית מאוד. כוחנות, לאומנות משיחית, פאשיזם וגזענות הם הדרכים למשוך אנשים על בסיס המוני כדי לתמוך במדיניות שלמעשה מיועדת למחוץ אותם, למחוץ את כולנו.

יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ הוא הנצחון הגדול של עובדיה. אספר לכם את סיפורו של עובדיה גיבורו של הסרט "יהי זכרך אהבה". עובדיה ברוך ואשתו עליזה צרפתי. תושבי סלוניקי במקור. ב-11/07/1942 ב-"שבת השחורה" אולצו 6,500 גברים יהודים להגיע לכיכר החירות בעיר סלוניקי שם התעללו בהם ונלקחו לעבודות כפיה בכפרים למשך מספר חודשים. ב-15/03/1943 בוצע הגירוש הראשון של יהודי סלוניקי. לאושוויץ. יהודי סלוניקי, אדוני היו"ר, נאלצו לקנות את כרטיסי הרכבת לאושוויץ מכספם. עובדיה היה איתם. על פי דבריו ד"ר מנגלה ביצע את הסלקציה, והוא היחיד ממשפחתו שעבר אותה ונשלח להיות אסיר באושוויץ 1. "כשהגעתי לשער קראו לי עובדיה ברוך, משעברתי את השער נהייתי 109432". במחנה הוא הכיר את עליזה. הם התאהבו. עליזה נקראה אז לניסוי על ידי ד"ר מנגלה. למזלה היה שם רופא יהודי, גיניקולוג בשם ד"ר סמואל שהיה בצוות של מנגלה. "אתה שטן!" הטיחה עליזה ברופא היהודי. "עליזל'ה, תשתדלי להישאר בחיים. יום אחד עוד תביני".

ב-1945 נשלח עובדיה בצעדת המוות למאוטהאוזן. ב-5/5/1945 שוחרר מאוטהאוזן. עובדיה חיפש ולא האמין כשפגש שוב את עליזה צרפתי שוב ביוון. כנגד כל הסיכויים. ביקש להינשא לה אך היא סירבה בגלל הניסויים של מנגלה. "לא יהיו לנו ילדים", אמרה עליזה. הוא התעקש. הם נישאו ב-1946. יום אחד הודיעה עליזה לעובדיה כי בטנה טפחה. היא היתה בהריון. בדיעבד נודע לה כי אותו ד"ר סמואל לו קראה "השטן" חיבל בכוונה בניסויי מנגלה והיא לא נפגעה. לימים נולדו להם ילדים. כמה שבועות לאחר שהציל את עליזה, נתפס ד"ר סמואל על ידי הנאצים והוצא להורג.

עד היום עובדיה אינו מצליח להבין למה דווקא הוא, בן של פועל פשוט, זכה לעבור את התופת ולשרוד. בספרו של האיטלקי פרימו לוי "הזהו אדם" הוא כותב על השיבה הביתה כאילו עונה לעובדיה ברוך:

"אנו חוזרים עשירים יותר או עניים יותר, חזקים יותר או ריקים יותר? זאת לא ידענו: אבל ידענו, שלטוב או לרע, על מפתן בתינו מחכה לנו מבחן, וקידמנו את פניו ביראה. הרגשנו שיחד עם הדם שנחלש, זורם בעורקינו גם הרעל של אושוויץ: מהיכן נשאב את הכוח לחזור ולחיות, להפיל את המחסומים, את הגדרות הצומחות מעליהן במרוצת כל ההיעדרויות סביב כל בית שומם, בכל מאורה ריקה? חשנו שאנו זקנים מופלגים, מדוכדכים משנה של זכרונות אכזריים, מרוקנים ונטולי הגנה. החודשים, הקשים אמנם, של נדודים בשולי התרבות שעברנו זה עתה, נראו לנו כעת כהפוגה, פסק זמן של פתיחות בלתי מוגבלת, מתנתו הדואגת של הגורל, שלא תישנה".

אדוני היו"ר,

אין דבר יותר מטופש ויותר לא מוסרי מאשר הכחשת השואה. לשם מה? למען איזו מטרה בדיוק עושים זאת אלה שעושים זאת? אנחנו כאן בעידן של מימוש הזכויות להגדרה עצמית, לחופש, ולא של פירוק מדינות או עמים. יש לעמוד באומץ מול תופעות של הכחשת האחר, דיכויו, הכחשת השואה. מול הגזענות יש לעמוד בעולם, כאן ושם, שם וכאן. אני, אחמד טיבי, ערבי זקוף קומה בכל רמ"ח איבריי, שמח וגאה שאני נמצא באותו צד שבו נמצאים אינטלקטואלים ערבים בולטים, שיצאו חוצץ נגד תופעות של הכחשת השואה במזרח התיכון ובמקומות אחרים בעולם - מחמוד דרוויש, סמיח אל-קאסם, אליאס ח'ורי, אדוארד סעיד, אליאס סנבר ואחרים. זה המקום לשלוח ברכה ועידוד לעמיתי מוחמד ברכה הנמצא כעת שם באושוויץ ואליו חבר כאורח האו"ם ועל פי הנחייתו המפורשת של של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) השגריר הפלסטיני בפולין.

זה המקום לשוב ולומר כי השואה אל לה להיות כלי בוויכוח הפוליטי, הפופוליסטי. אין למסחר אותה, אין לגחך אותה. השואה, אדוני היושב-ראש, היא הפשע הנורא ביותר נגד האנושות המודרנית, והנאציזם הוא הכלי הקר, המחושב שהוביל לפשע הזה. גזענות היתה החוט המקשר, שקישר בין קצותיה של האידיאולוגיה הנוראה הזאת.

כאן ועכשיו עלינו לעמוד ולזעוק בקול רם נגד כל תופעה של אפליה, של גזענות, של פוליטיקה של שנאה. הגזענות והשנאה לכל מה שהוא אחר, ערבי, הרימה ראש כאן בחברה הישראלית. גזענות הפכה מזמן להיות "מיינסטרים". ממשיכים לחבוט בקורבן ולנשלו מזכויותיו. מי שהיה קורבן של המוות הנורא ההוא, שהוא תולדה של שימוש לרעה בכוח, הכוח המוחלט, ההרסני, חייב להיות קשוב לזעקת האם השכולה שביתה נהרס וקבר את ילדיה, לכאב ולבכי של רופא שאיבד את בנותיו, לקורבן של האחר, גם אם הוא הקורבן שלו, לרבות אם הוא קורבן שלו ,קורבנו של הקורבן.

אדוני היו"ר,

על הטובים להשמיע את קולם ולא את שתיקתם הרועמת, כי בעת ההיא אנחנו נזכור לא רק את עוולות הרעים, כי אם בעיקר את שתיקת הטובים. ולאחרונה קצרה ידי מלמצוא את הטובים שתש כוחם מלומר את דבריהם האמיצים כדי לעמוד לצד האחר החלש והמוחלש. המדוכא והמנושל.

אדוני היושב-ראש, אלדוס הקסלי, הסופר הבריטי הנודע, אמר פעם משפט אדיר: העובדה שבני-אדם לא לומדים ממה שההיסטוריה מנסה ללמד אותם היא למעשה השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מההיסטוריה.

ויקטור פרנקל, גם כן פילוסוף, אמר: מאז אושוויץ אנחנו יודעים למה האדם מסוגל. מאז הירושימה אנחנו יודעים מה עומד על המאזניים. זה הזמן וזה המקום לומר די לנשק להשמדה המונית, לפרק את כל האזור מנשק נורא זה, ולחזק את ידיו של הנשיא ברק אובמה בקריאתו לפיקוח ולבקרה כצעד ראשון לפרק את כל האזור ואת העולם כולו מנשק להשמדה המונית.

אדוני היושב-ראש, שוב, העובדה שבני-אדם לא לומדים ממה שההיסטוריה מנסה ללמד אותם היא למעשה השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מההיסטוריה. עמיתי חברי הכנסת, רבותי האורחים, בואו נקשיב להיסטוריה כדי לבנות עתיד אחר ואז לבטח פשע זה לא יישנה לעולם.

רציתי להזמין היום כאן את עובדיה אך נאמר לי כי הוא עבר תאונה ואינו בקו בריאות. מי ייתן ופסק הזמן של הפתיחות הבלתי מוגבלת ומתנתו הדואגת של הגורל שניתנה לעובדיה ועליזה על פי פרימו לוי יהיו נחלת כל בן אנוש. אתמול ,היום ומחר.

תודה רבה אדוני היושב ראש.

——————————————————

הא. ומילה אחת לניסים זאב, זה שהשחיר את דפי הכנסת בברותו ובחוסר השכלתו, זה שגורם לדת ולכיפה להתבזות – כלל חשוב הוא ביהדות: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (מיוחס  ומופיע בתלמוד הירושלמי, נדרים, פרק ט, הלכה ד). נוכחותך כנבחר ציבור היא סכנה למדינת ישראל, מפלגתך מבזה את הדת ומחזירה אותנו שנות דור אחורה לבימה אחת עם איראן. חבל שהרב עובדיה יוסף, פוסק הלכה חשוב מעין כמוהו, הגיע למחוזות פוליטיים שכאלה, שעוסקים בחקיקת חוק סגני ערים ובגניבת הקופה הציבורית. עדיף לך לשתוק ולהקשיב לח"כ טיבי, אחר כך גם ללמוד מהי אמפטיה.

ברחבי העולם מצוין היום יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יום שחרור מחנה אושוויץ-בירקנאו. מדינת ישראל משתתפת בטקסים אלו במשלחות רבי דרג בכל העולם. האם קשירת השואה כהצדקה הכמעט יחידה לקיומה של מדינת ישראל עושה עם עתיד המדינה צדק? כמה נקודות למחשבה, ובעיקר ליישום.

היום מציין העולם את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. היום מצוין במגוון טקסים בכל העולם. באושוויץ ייערך הטקס המרכזי בהשתתפות ראש הממשלה בנימין נתניהו, חברי כנסת, ראשי מדינות וחברי פרלמנט מאירופה. בברלין, יישא נאום נשיא המדינה, שמעון פרס בישיבה משותפת של הרייכסטאג, באו"ם ינאם שר ההסברה, יולי אדלשטיין בישיבת זיכרון של מליאת האומות המאוחדות, שר החוץ ליברמן ישתתף בטקס בהונגריה וסגן שר החוץ יבקר בפריס. ללא ספק, הנוכחות הישראלית בטקסים השונים ברחבי העולם היא מרשימה. הנוכחות האינטנסיבית של מדינת ישראל על אדמת אירופה, שישים שנה פלוס לאחר זוועות השואה היא הוכחה לתקומת העם היהודי. ללא ספק, המסר המרכזי שיהדהד בבירות אירופה הוא שאסור להרשות ששואה נוספת תתרחש. האנטישמיות עוד בועטת, והיא באה בדמותה של תעמולה אנטי-ישראלית ודה-לגטימציה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. לכאורה, מטרה חשובה לשליחויות האלו. אך האם באמת זאת הדרך להצדיק את קיומנו כבית היהודי לעם היהודי? האם אחרי 60 שנה ויותר, אנו עדיין מצדיקים את קיומנו על בסיס אירועים שהתרחשו בעבר? מדוע אי אפשר להבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בצורות אקטיביות יותר?

שלא יהיה ספק. השואה היא אסון נוראי, כתם על דפי ההיסטוריה. דוגמא לקצה גבול השנאה האנושית, לרוע במלוא הדרו. השואה שעבר העם היהודי אינה ניתנת לויכוח או לשאלה. אסור לשכוח, צריך לזכור. "אני רוצה שתזכור, כי הייתי אדם. והנורא שבדבר שגם הם היו בני אנוש" נאמר במחזה "ילדי הצל". לא אחמיניג'ד בישוף פולני אחר יוכלו להכחיש את מה שארע. אולם, האם קשירת גורל מדינת ישראל בהשמעת איומי "עמלק חזר והוא פרסי" וכי העולם נותן לשואה נוספת לחזור היא מה שיוביל אותנו לדור הבא?

מדינת ישראל היא נס. בחלוף 60 שנה עשינו בפיסת האדמה הקטנה הזאת מעל ומעבר למה שעשו עמים אחרים בתקופת זמן זהה. ההישגים העצומים של מדינת ישראל נולדו בזכות ההון האנושי שבה. הקליטה, פיתוח הארץ, התשתיות, הטכנולוגיה, פרסי הנובל

וכו' הם רק קצה גולת ההצלחה של מדינת ישראל. אין אנו צריכים הכרה להישגים אלו מאף מדינה או עם אחר. מדינת ישראל אינה זקוקה להכרה כמדינת העם היהודי, מדינת ישראל צריכה להבטיח את המשך קיומה כמדינה כזאת, בכוחות עצמה בלבד. אם יש קשר לשואה, זהו הקשר הזה, שבו אסור לנו לאבד את הריבונות שלנו, זאת שחלמו עליה בגאיות ההריגה באירופה של לפני עשרות שנים.

הגיע הזמן להכניס תוכן וצבע מוסכם למדינה שלנו

אנחנו פה לא בגלל השואה, אנחנו פה למרות השואה. אנחנו פה למרות שאנו מוקפים במאות מיליונים שרוצים בהעלמותנו. שנשיא איראן אומר שיושמד המשטר הציוני הוא אינו מדבר דווקא על פצצה שתעשה זאת, הוא מדבר על חיבור של גורמים שונים שיחדיו, עלולים בהחלט להוביל אותנו למדינה אחת לשני עמים, ולאיבוד הזהות היהודית הרשמית שלנו. הבידול שעושים בין הישראליות ליהדות, והיעדר הקונצנזוס אצלנו בפנים לגבי מהות הביטוי יהודי, עלול להוביל אותנו לשלטון מיעוט על רוב במקרה הטוב, ולחיים כמיעוט תחת שלטון משותף במקרה הרע.

הפוך, גוטה הפוך. במקום לדרוש את ההכרה, בואו נאחד זרועות ונכיר בעצמנו. על ממשלת ישראל ליצור עובדות בשטח שיבטיחו לנו את קיומנו כמדינה יהודית דמוקרטית. הצעד הראשון צריך להיות סדר בביטוי הזה.

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

השלמת חקיקתה של חוקה, לאור ערכי מגילת העצמאות, חוקה בהסכמה, שתאושר על ידי חצרות החסידויות בירושלים, ועל ידי אזרחי המדינה הערביים. חוקה שתתן ביטוי לערכים היהודים האוניברסאליים, ותתן אפשרות למי שרוצה לנהוג לחומרה אם הוא חפץ מכך, ותתן אפשרות לאחר להתחתן כפי שהוא רואה לנכון. חוקה שתקנה את חוכמת ספר הספרים לשאר הדתות במדינה (ח"כ טיבי למשל, יודע תלמוד יותר טוב מהרבה יהודים שאני מכיר). חוקה שתבטיח את הלכידות החברתית בתוך המדינה ע"י חינוך ליבה לכולם, יצירת אפשרויות תרומה למדינה מלבד צבא ובעיקר תמיכה באוכלוסיה הצעיריה שהיא עתיד המדינה. רק אם נדע לשלב ולא לבעוט באוכלוסיות החרדיות וערביות נוכל להביא אותם לגרעין, במקום לדחוף אותם לקיצוניות.

במקביל לחוקה, על מדינת ישראל להביא למצב שרוב העם היהודי בעולם חיי בישראל. אנו נבהלים השכם וערב לאור השד הדמוגרפי, גניבת הקרקעות של המדינה בידי מיעוטים, ואקס טריטוריה באיזורים שונים, אך אנו שוכחים כי אנו לא עושים את המינימיום בהפיכת מדינת ישראל לבית של העם היהודי. צריך לפרוץ מסגרות תקציב, לקחת הלוואות ממי שמוכן לתת, וכפי שמדינת ישראל ידעה לפנות 8000 איש מגוש קטיף במבצע כמעט לאומי, ולהביא תוך חודש את רוב יהדות אתיופיה, כך היא יכולה ליצור ישובים אקולוגיים בנגב ובגליל ולהביא אליה הרבה יהודים. קליטת עליה עושה רק טוב למדינת ישראל, לראייה, אפשר ללמוד מעליית יהדות רוסיה בתחילת שנות ה-90.

צעד שלישי ואחרון הוא יצירת מסגרת ממשל תקינה ויציבה. יש לשים סוף לסחטנות פוליטית. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אסיר ציון בידי המפלגות הקטנות. ראש ממשלה בישראל אינו יכול לבצע את המדיניות שלו, והוא תלוי בסחטנות קולאליציונית חסרת רחמים. שר הפנים מקים ערים לציבור החרדי, במקום לדאוג ולשים לעיניו את טובת כלל האוכלוסיה. מפלגות מחוקקות חוקים סקטוריאליים בזמן שהמדינה נמצאית בצניחה חופשית כתוצאה מחוסר יציבות פוליטית.

אם נדע לממש את שלושת הצעדים הנ"ל יחדיו, בצורה מהירה וחסרת פשרות, נוכל לצעוד לקראת העשור השני של המאה ה-21 כאשר אנו מחזקים את דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אין אנו צריכים הכרה של אף אחד. נעשה ונשמע אחר כך מה שיש להם לומר. אבל לעשות, ומהר.

ח"כ רונית תירוש: "זאת מפלגה דימיקולו!" בראיון לידיעות אחרונות (1/1) אמרה חברת הכנסת: "משעמם לי באופוזיציה". כנראה שח"כ תירוש לא סופרת את התפקיד אליו היא נבחרה. "אני לא מסתירה שבאתי לפוליטיקה כדי לבצע". השרה המיועדת לענייני עלה תאנה לשר ליברמן במשרד החוץ ממשיכה: "אני פחות טובה בלדבר. כשאני מדברת ולא עושה אני מתביישת".

"הכי קשה זה הימים שלא יוצאים מהבית מרוב בושה". חברת הכנסת בפוזה אופיינית. (צילום NRG)

עמרי אריאב מתגייס לעזרתה של ח"כ תירוש.

חייבים למצוא לה עבודה!

כל המציל נפש מובטלת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו…

אז הנה, כמה הצעות עבודה לחברת הכנסת המשועממת:

• לעשות ביקור בשכונת הרכבת בלוד, ולראות כיצד הדרדרה עיר בישראל, 10 דקות מתל אביב למצב של כמעט מחנה פליטים.
• לחלק שוקו ולחמניה לאלפי הפליטים שזרוקים בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.
• לעזור לתכנן את הקו רכבת לאילת.
• להתנדב למשטרת התנועה ולעזור לשר כ"ץ להוריד את מספר ההרוגים בתאונות הדרכים(כי הוא עסוק בדברים אחרים).
• לעשות מילואים, כי כבר לא הרבה עושים את זה.
• לשכנע את תושבי אום אל פאחם שעתידם הוא לא בידי השייח סלאח והתנועה האיסלאמית.

יש עוד הרבה דברים שחברת הכנסת תירוש יכולה לעשות עד שלא ימנו אותה לשרה… יש לכם רעיון בשבילה? הגיבו! אני בטוח שהיא תשמח.

על הפילוג מקדימה, זילות חוקי היסוד ולוד.

גילוי נאות, הצבעתי קדימה. יותר מזה, אני מחזיק איי שם במגירה כרטיס חבר במפלגה. בעידן של לסמס מספר כלשהו למתן תרומה, החלטתי שלהיות חלק ממפלגה הוא מילוי חובתי האזרחית, וביטוי שלה למעורבות בנעשה בענייני היום היום. במקום לקטר שאלה הם נבחריי, הייתה לי ההזדמנות לבחור ואפילו להשפיע על הרשימה שהולכת לכנסת. כמובן שהאידאלה הזאת פגה דיי מהר. למשל, מכל מי שבחרתי בפריימריז בקדימה (19), נכנסו בסוף למקומות ריאלים בערך 5. ככה מצאתי אנשים כמו רוחמה אברהם ואלי אפללו, שלדעתי מייצגים כלום לפני אנשים ראויים אחרים (נגיד קונפורטי, פרופ' בן-שושן, גליה אלבין ואפילו מפקד סיירת מטכ"ל בעבר, דורון אביטל). נו מילא. לא שהמצב במפלגות אחרות היה מזהיר יותר. בבחירות עצמן, עשתה ציפי לבני את הבלתי אפשרי וניצחה. עוד סממן לדור החדש הוא שהבחירות היו יותר אישיות מאשר אדיאולוגיות. אנשים בחרו ציפי כי לא רצו ביבי. אנשים בחרו קדימה לא כי אלי אפללו מועמד בה, אלא למרות שאלי אפללו נמצא שם. בשבילי הוא מייצג את ירושת הד.נ.א שקדימה לקחה עימה שהתפלגה מהליכוד. נחזור לפילוג הזה עוד מעט.

בגלל השיטה, וגם בגלל שבאמת, ובואו נהיה כנים, לרוב העם נמאס מהשמאל, הוקמה ממשלת ימין. הכרעה דמוקרטית ראויה. היה טוב, אם בנימין נתניהו היה הולך ועושה את הדבר הפשוט ביותר אליו נבחר – מימוש המדיניות בה הוא מאמין. במקום לספח ולבנות, ביבי נאם בבר אילן והקפיא. הצבעת ביבי, קיבלת "ביבי-שמנסה-לתמרן-תחת-לחץ-מדיני-וסחיטות-פוליטיות".

במצב תקין, שכך אמרו לי שהיה כאן פעם, מי שלא מרכיב ממשלה ולא נכנס אליה, נמצא באופוזיציה. חבר כנסת שהוא לא שר, הוא מחוקק. להיות אופוזיציה זה לא מילה גסה. אופוזיציה טובה עושה ראשי ממשלות. תשאלו את ביבי. אבל כנראה, שיש משהו בפוליטיקה הישראלית שמסרב לקבל הכרעות דמוקרטיות. מורדי העבודה מסרבים להבין שמרכז המפלגה שלהם רוצה ג'ובים, מורדי קדימה מסרבים להבין שאת הטוויסט הפוליטי שהם עושים עכשיו, כדאי היה שהיו עושים אותו – לפני הבחירות.

אפרופו טוויסט פוליטי. אריאל שרון ב-2005, כאשר לא הצליח להעביר את ההתנתקות במפלגה שלו, וכאשר הבין כי הבית הפוליטי שלו רק שם לו רגליים, הקים גוף פוליטי חדש, הקים ומיד הלך לבחירות. מה שנעשה כאן, שהוא מסריח, אבל כשר, הוא פשוט גניבת קולות. עתניאל שנלר, אפללו ורונית תירוש נכנסו לכנסת לאחר שרוב העם הצביע קדימה. רוב העם האמין בציפי לבני ובקו הפוליטי אותו היא מציגה. אז עכשיו, אחרי שקיבלו את המנדט הם יורקים לבוחרים שלהם חזרה לעיניים?

אה נכון, המצב. כן, המצב. סוף העולם מתקרב, ובניגוד לסרט זה יקרה מוקדם יותר מ-2012. "אחריות לאומית" קוראים לזה. ייקח קצת זמן עד שיירו עלינו טילים, והמו"מ המדיני תקוע רק כי קדימה לא שם. כמו שהליכוד לא הצטרף לממשלה בזמן מלחמת לבנון השניה, וביבי היה אופוזיציה אחראית בזמן שהוא התראיין בעשרות כלי תקשורת בזמן מבצע עופרת יצוקה, כך ראוי שכל אופוזיציה תהיה. לא משנה אם זאת קדימה או מפלגה אחרת. שמירה על המשחק הדמוקרטי ועל אמון הציבור בנבחריו היא "האחריות הלאומית" האמיתית. ג'וב כזה או אחר, תפקיד שר או תפקיד ח"כ זאת פוליטיקה קטנה, לא אחריות.

אז תודה. תודה עתניאל, תודה אלי ותודה כנראה גם רונית. כנראה שהקול שלי לא ממש חשוב לכם, בפעם הבאה אני אדאג לשים בקלפי גם נייר טואלט, למקרה שייגמר לכם.

זה גם לא קשור לפוליטיקה עצמה. היום זאת קדימה "שאין לה זכות קיום, אין לה מצע וכל מה שרוצים שם זה ג'ובים", מחר זאת תהיה מפלגה אחרת. אם כבר אנחנו בשיטת בחירות ייצוגית, ואם כבר בוחרים מפלגות על בסיס רשימות לכנסת, אז לפחות שלא יעשו מהקול שלנו בדיחה.

הצעצוע החדש של ח"כ שאמה

ח"כ שאמה גילה שאם אלי אפללו יפרוש ויקים סיעת יחיד, הליכוד יצטרך למצוא 7 ח"כ חוץ ממנו ע"מ להוביל פילוג. אופס. לא חשבנו על זה קודם שתיקנו את חוק היסוד ע"מ שיתאים לצרכים הפוליטיים העכשיווים. באמת אופס. אל דאגה. נשנה את החוק יסוד שוב. עכשיו אם ח"כ אחד פורש, יהיה זמן של שנה כדי לצרף אליו עוד שישה. הרי זה חשוב. בדיוק זאת מהותה של החקיקה הישראלית, וזאת תכליתה כמדינה יהודית ודמוקרטית. חוקי היסוד, נועדו לשמש כאבני היסוד לחוקה הישראלית. כל חקיקה פרטית היא רעה. חוק דרעי למשל, שבא כדי לשחרר את דרעי אחרי חצי תקופת מאסר בגלל התנהגות טובה הביא גם לשחרור כמה מאות אחרים של עבריינים. חוק סמוליאנסקי יכניס אותו לכנסת וכו'. שוב עושים חברי הכנסת שימוש לרעה בכוח שניתן להם. במקום לבצע עבודה פרלמנטארית ראוייה, שאילתות, הצעות חוק, סיורים וכו' ח"כ שאמה משחק עם חוקי היסוד, כאילו היו הם אחרוני סעיפי תקנון מרכז הליכוד. עד מתי?

לוד

מציאות ישראלית בלוד (צילום: עמרי אריאב)

אני מזמין את ח"כ שאמה על חשבוני לנסוע לעיר לוד. במרחק 15 דקות רכבת ממגדלי אקירוב יושב לו החור השחור של מדינת ישראל. עיר של 75 אלף איש, בלי עירייה נבחרת ומתפקדת. בעיר עצמה יש שכונה של 25 אלף איש, "שכונת הרכבת", לא מוכרת, על קרקעות מדינה. הפשע בעיר חוגג והדימוי הנמוך שלה רק מרע לעיר. חבל כי מי שמגלה את לוד באמת, מגלה עיר ותושבים מדהימים. לוד, שהייתה בתקופת המנדט הבריטי, בירת השלטון. לוד שהיא עיר רב תרבותית עם היסטוריה מדהימה. לוד שהיא אולי האתוס השנוי במחלוקת על הנאכבה הפלשתינאית ועל מהפכת הציונות, לוד היום נמצאת במצב כל כך רע. ההזנחה חוגגת. אז פיטרו ראשי ערים, וניסו לעשות משהו. זה לא מספיק. בתקווה שזה לא מאוחר מדי.

אם בן גוריון אמר בעבר שבנגב ייבחן העם היהודי, אז היום אפשר להגיד שבלוד העם הזה כבר נכשל.

אבל איי, מה זה 75 אלף תושבים מול פירוק מפלגה?

זאת הכנסת, אדיוט

השבוע, בית המשפט העליון בפסק דין תקדימי, קבע כי הקמת בית כלא פרטי בישראל הוא דבר לא חוקתי. כלומר, בית המשפט ביטל חוק שחוקקה הכנסת, המסדיר את פעולת ארגון הכליאה הפרטי. נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש נימקה את פסילת החוק עקב פגיעתו הלא מידתית בכבוד האדם. נושא כבוד האדם, למי שלא יודע, מעוגן בחוק יסוד. חוק יסוד הוא חוק מיוחד, במעמד על חוקתי, הקובע מבחנים מהותיים ופרוצדוראלים לחיקוק חוקים. אם חוק לא עומד במבחנים אלו, מוסמך בית המשפט לבטלם. ח"כ רובי ריבלין, יושב ראש הכנסת התרעם על התערבות בג"צ בהליכי החקיקה ובעובדה כי הוא פוסל חוקים. הרי, הכנסת, כרשות המחוקקת, לה נתונה הסמכות מהעם כנציגיו לקבוע נורמות במדינה. התערבות בית המשפט, כגוף בלתי נבחר, היא לשיטתו פגיעה בהפרדת הרשויות בדמוקרטיה. אמנם, במצב רגיל, לא היה צורך בהתערבות בית המשפט בעבודת הכנסת. אך מדינת ישראל של היום, רחוקה שנות אור ממצב רגיל.

"זאת הכלכלה, אדיוט" אמר מסע הבחירות של נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון. ג'ורג' בוש האב עשה הכל חוץ מלהתייחס למה שהכי כאב לאזרח האמריקני בראשית שנות ה-90. נראה, כי יו"ר הכנסת עושה הכל, חוץ מלטפל בבעיה האמיתית שהכי מטרידה את האזרח הישראלי. השורה התחתונה של הבעיה, שאותה אפרט בהמשך, היא איבוד האמון של הציבור הישראלי בנבחריו וחיזוק תחושת אדישות למה שנעשה בישראל. בנשיא בדימ' אהרון ברק קבע את המונח "האדם הסביר". אותו דמות רצויה ספק קיימת של אזרח ישראלי שאליו פונים השופטים במהלך משפטים. האם מקובל כי "האדם הסביר" יעשה איקס או ווי? אם בעבר, היה מקובל לחשוב שאותו "אדם סביר" לוקח חלק פעיל במשחק הדמוקרטי במדינה ובאמת מעניין אותו מה שנעשה במוסדותיה, אז יש צורך בעדכון מיידי לכך. האדם הסביר הפך להיות האדם האדיש. הסיבה העיקרית לכך היא התנהגותם של חברי הכנסת. יש איזו שהיא הצדקה במקרה כזה להתערבות בית המשפט. כמו שאותו בית משפט משווה אזרחים לאותו "אדם סביר", נראה כי בפסילת חוקים, רוצה בית המשפט להשיב על כנו את דמות "חבר הכנסת הסביר". מהו אותו חבר כנסת סביר? או יותר נכון מהו "חבר כנסת לא סביר"?

חבר כנסת לא סביר הוא כזה שמציע אלפי הצעות חוק שאין בינן לבין הנעשה במציאות כל קשר. הצעת חוק לשם הצעה, ולא לשם חקיקה תורמת. המצב שבו הצעת החוק הופכת לכלי תקשורתי להשגת תשומת לב היא פסולה. דוגמאות יש למכביר. למשל, "הצעת חוק: אחדות הצבא" של  ח"כ אריה אלדד, באה בעקבות תופעת השלטים בזכות הסרבנות בצבא. הצעת החוק לעונש מוות על רצח ילדים, הגיעה רק לאחר שארע הטבח המזעזע בראשון לציון. השאלה הראשונה ליושב ראש הכנסת אם כן, היא מדוע חברי הכנסת שלך לא מטפלים בבעיה לפני שהסימפטומים הנוראיים שלה מתרחשת? האם זאת תופעה מגונה שייערך דיון ענייני ומסודר במליאה ובוועדות הכנסת ללא קשר לשיח התקשורתי? האם צריכים רייטינג כדי לקדם נושאים בוערים?

אותו רובי ריבלין, מציע כי יחוקק תיקון לחוק יסוד: החקיקה, וכי תצומצם יכולתו של בג"צ לפסול חוקים. לכל היותר הוא יוכל להחזיר אותם לדיון בכנסת. אותם שינויים בחוקי יסוד, שבאים לצרכים פופוליסטיים ואישיים הם עוד דוגמא לזילות שעושים חברי הכנסת בתפקידם. למשל, תיקון לחוק יסוד: הכנסת שייאפשר לחבר כנסת מסיעת הבית הלאומי להכניס עוד ח"כ לכנסת (ע"ע חוק סלומיאנסקי), חוק "מופז" שעבר בכנסת וכל תכליתו היא שאיפתו המגלומנית של נתניהו להיות בעל הסיעה הגדולה בכנסת, חקיקת חוק יסוד שייאפשר תקציב דו שנתי וכו'. כלומר, במקום ללכת לאקט מכונן של יצירת חוקה למדינת ישראל, הכנסת עושה ביזיון מהסמכות שיש לה ליצירת חוקה. מדובר בלא פחות מיריקה על מגילת העצמאות ועל הרצינות הדרושה ממעמד זה. חוק יסוד הוא לא סתם גחמה פוליטית, אלא כלי חשוב בלכידות החברה הישראלית. ממשלת נתניהו חטאה שוב, כמו קודמותיה בתפקיד ביעד החשוב הזה. בזמן שהחברה הישראלית מתפוררת, עסוקים חברי הכנסת בעבודה לא רצינית. אין חברי כנסת בירושלים, לכן טוב שיש שם שופטים.

לאזרח הישראלי המצוי נמאס ללכת לבחירות כל שנתיים. לאזרח הישראלי המצוי נמאס מכך שראש הממשלה שלו עסוק בהשרדות פוליטית. נמאס שהמפלגות הגדולות, או מה שנשאר מהן תלויות ברצונן של המפלגות הקטנות, שבאופן מתמיד חושבות אך ורק על הציבור הסקטוריאלי שלהן. על כן, התשובה היחידה שיש להשמיע לכל אלה שמבקרים את הפסיקה התקדימית של בית המשפט העליון, היא "שזאת הכנסת, אדיוט!". הגיע הזמן שחברי הכנסת במדינת ישראל ישרתו את הציבור ולא את עצמם. הר הגעש יתפרץ בקרוב.

התנצלות וצביעות

התמונה השבועית לילד: חפש את השחקן הישראלי (תצלום: אתר מכבי תל אביב הרשמי)

כוכב בית"ר ירושלים, ברוכיאן התנצל השבוע בפני גרעין האוהדים השרופים של קבוצתו "לה פמילייה" על כך שתמך בצירופו של שחקן ערבי לקבוצה. אותה תמיכה גררה גל של ביקורת מהאוהדים, שלא האמינו איך אפשר להזמין שחקן לא יהודי לקבוצה. עם המצב של הקבוצה, והצורה שבה היא משחקת, אפילו שחקן ערבי לא יעזור. אבל ככה זה בכדורגל הישראלי. בזמן שניו זילנד עולה למונדיאל, ומצרים ואלג'יריה רבות בינהן מי תשחק בדרום אפריקה, קבוצה בליגה הראשונה בישראל עסוקה בגזענות. הלוחמים באותה גזענות, מיד אוהבים להזכיר את מיקומו של העם היהודי לפני כ-60 שנה, ואת הגזענות אותה העם הזה סבל, אפילו בתחום הספורט. לא צריך ללכת רחוק. מספיק שנלך לפתח תקווה ולשערי הכניסה של מיטב המועדונים בתל אביב. השנאה היא לא רק כלפי ערבים, אלא גם כלפי אלה שצבע עורם כהה מדי. הגזענות בישראל היא גם כלפי מי שאנו מעסיקים במיטב עבודות "מיץ הזבל" שלנו. הפקרנו את תחום הסיעוד, הבנייה והחקלאות לעובדים זרים שמקבלים יחס מחפיר. אולי באמת, יש צדק בלהביא שחקני כדורגל לא יהודים לקבוצות הישראליות. אולי עם עובדים זרים נעלה למונדיאל. בנתיים זה הולך לא רע למכבי תל אביב בכדורסל.

כרטיס צהוב להפרטה

אם נחזור לרגע לפסיקה התקדימית של בג"ץ, יותר מעניין הוא מה שלא כתוב. הנימוק העיקרי לפסילת החוק היתה הפגיעה בכבוד האדם. אולם העותרים העלו טיעון נוסף והוא הפגיעה בסמכות הממשלה. הממשלה, על פי חוק, היא הזרוע המבצעת של המדינה (ראו סעיף 1 לחוק יסוד: הממשלה). למדינה יש הרבה סמכויות ביצוע. למדינה יש משטרה, תעשיה, צבא, גופים חברתיים וכו'. העותרים טענו כי מתן היתר לבית סוהר פרטי מהווה פגיעה בסמכות זאת. סמכות שנקבעה על פי חוק. בית המשפט נזהר לא לקבוע עמדה בנושא זה. הוא צודק. אם נגלה את מה שהפריטה המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו נגלה חברות שמירה פרטיות שמאבטחות את גדר הביטחון בשטחים, נגלה עמותות שמספקות מזון לנזקקים, נגלה פקחים עירוניים בדמות משטרה ועוד. המדינה וויתרה כבר על עצמה. את זה שום ביטול של חוק לא יכול לתקן.

יש תקווה

זר שיגיע לישראל ויפתח טלויזיה יגלה מדינה שריאליטי את עצמה לדעת. לאזרח הישראלי הכי קל להתחבר לצרות של אחרים. הרי כל אחד דואג לעצמו. אבל יש תקווה. בשקט בשקט ישנם לא מעט צעירים שהמדינה הזאת פשוט חשובה להם. הם נקראים "השמאל הלאומי" או "הרשת" מצד שמאל, ו"אם תרצו" מצד ימין. גם אם דעותיהם חלוקות, המטרה של להתערב, לשנות ולצאת מהאדישות היא המשותפת. זה כמובן עדיף על כלום. רובי ריבלין, לידיעתך.

שלום רב,

אני מודה שאני מלא הערכה. לפתוח את הטלויזיה ולראות מאות רכבים דו גלגליים חוסמים את איילון, אזרחים יוצאים לרחובות, משטרה מבולבלת – כל אלה ראוים לציון. אני מלא כבוד גם לפעילות של מתנגדי החוק הביומטרי. כנסים, גיוס התקשורת, אקדמיה, עצומות ובלוגים, לחץ ציבורי אשר הניב התקפלות של הממשלה והחלפת דעה של רוב חברי הכנסת. בשני המקרים מדובר במאבקים ראויים, אשר נראים שנושאים פרי. ראשית אם כך, כל הכבוד על המעורבות האזרחית שלכם וכל הכבוד גם על ההצלחה.

מדינת ישראל בימים אלו מלאת אתגרים. מבחינה חיצונית אנו מוקפים במאות אלפי טילים שמכסים את כל שטח ישראל. איראן מפתחת נשק גרעיני ומבחינה דמוגרפית עתידה היהודי של המדינה הוא לוט בערפל. מבחינה פנימית המצב אינו פשוט גם כן. פערים חברתיים רבים, מדינות הגירה לא מוסדרת, פשע, מקרי שחיתות ובעיקר מערכת שלטונית לא יציבה וחסרת אמון ציבורי. אם פעם ידענו שממשלה לא טובה אפשר להחליף בבחירות, אז כיום גם האמון בדמוקרטיה הישראלית וביכולתה למשול ולשנות את חיינו לטובה נמצא בירידה תלולה. או במשל, מה יעזור לראובן זה שהוא לא מסיים את החודש, עושה מילואים ושהינו אזרח צועק על מכשיר הטלויזיה שלו אם הפתק שהוא שם בקלפי חסר חשיבות יום אחרי הקמת הקואליציה.

כעת, יושב לו ראובן, האזרח הישראלי הממוצע, "האדם הסביר" בלשון משפטית, ושואל את עצמו מה לעשות? עיקר דאגתו היא כמובן למשפחתו הקרובה, ועל כן הוא יעשה הכל כדי שהוא יצליח לשמור עליהם. אותו "הוא יצליח" היא עוד סימפטום של חוסר היציבות הזה. מדאגה קולקטיבית לכלל אזרחי המדינה הפכנו לאידיווידואליסטים. בעידן שהמדינה משתינה עלינו, אנו דואגים רק לעצמנו, לכיס שלנו ולשמפחה שלנו. מסביב לכל התא הפרטי שלנו אנו מבצרים חומת אדישות גבוהה ואיתנה. ככה זה שלא מעניין מה קורה שם בכנסת, או מה מצב הפשע בדימונה ועד כמה האזרחים הישראלים בטייבה מפתחים שאיפות לאומיות פלשתינאיות. ראובן יושב בבית ולא ממש אכפת לו. אכפת לו רק כאשר זרועות תמנון "הייאוש" הישראלי פולשות לו מעבר לחומת האדישות וצורבות אותו במקום הכי רגיש, הכיס או הפרטיות.

חברי, כנראה שעליתם על זה. אתם, או הקופירייטרים ששכרתם. כי הרי מה יותר מעורר וצהוב מעושק של ציבור שגם ככה מקופח או חדירה עזה לפרטיות. רק בזכות זה הצלחתם להביס את האדישות של ראובן. לא חלילה כי מדובר בפגיעה בערכי מדינת ישראל, אלא פשוט כי הממשלה הזדונית הזאת שמה רגל לראובן במרוצו הפרטי להצלחה. ואוי באבוי ממי שינסה לעצור מראובן להיות הכי טוב, הכי עשיר והכי בריא במדינה הזאת.

אז אתם, אנשי אקדמיה ובועת תל אביב שהפרטיות שלכם חשובה לכם יותר מאשר עתיד המדינה ואופייה עשיתם רעש כדי שחוק מסוים לא יעבור. וגם אתם, סטודנטים (שמפגינים רק אם מעלים את השכר לימוד) וצעירים בעיקר בעשור השלישי לחייהם לא עושים שום דבר אלא אם כן זה נוגע לכם בכיס. כל הכבוד לכם על הצלחתכם. אני מסתכל עליכם ועל ראובן ובעיקר מקנא. אני רואה את המדינה שלי במדרון חלקלק, ללא עצירה. חומת האדישות נעשית גבוהה יותר ויותר. עצם העובדה כי הצלחתם להוציא לרחובות ולהשפיע על הנעשה בכנסת, מראה כי אמנם יש תקווה כלשהי, אבל היא בעיקר הולכת ומצטמצמת לענייניו הפרטיים של ראובן. במצב האידאלי אגב, היה קשר כלשהו בינכם והוא הרצון של האקדמיה והצעירים להפוך את המקום הזה לטוב יותר לרווחת כולם. בפועל, במקרה, פגעו באותו זמן באינטרסים פרטיים שלכם. רק ככה התעוררתכם.

חבל לי שילדי העובדים הזרים הם לא התלוש ביטוח שלכם ושהפערים החברתיים הם לא התווי פנים שלכם. חבל לי גם שלא מעניין אתכם לאן כל המדינה הזאת הולכת כגוף אחד, אלא שבעיקר אכפת לכם רק מעצמכם, מהכסף שלכם והעונג של לראות האח הגדול 2. חבל לי שאתם ישנים בזמן שהמדינה סובלת. תתעוררו. זה הזמן להתעורר למען כולנו, ובעיקר למען עתידנו.

האייפון שינה את עולם הסלולאר בגלל "חווית המשתמש" שלו. הגיע הזמן שתהיה מפלגה בישראל שתעשה אותו דבר לפוליטיקה המקומית.

בשנת 2007 יצאה חברת אפל עם האייפון. הרבה גבות הורמו למראה מהכשיר המוזר הזה. חברות מתחרות הרימו גבה. הם טענו שהמכשיר לא מתקדם טכנולוגית. הוא לא תומך בדור שלישי, הקליטה שלו לא משהו, ועבור המחיר המוצא (בזמנו 600 דולר) הם טענו שזה פשוט בזבוז של כסף. אפילו מנכ"ל מיקרוסופט בזמנו טען שאף אחד לא ישלם כל כך הרבה כסף על משהו לא טוב שכזה. רוב החברות הללו חיפשו ומצאו את חנות הכובעים הסמוכה, ואכלו מעט מעט כאלה. האייפון, שבהמשך מחירו הורד, הפך להצלחה מסחררת, והפך בזמן קצר לנייד הכי נחשק בעולם.

על אותו משקל, ניצח ביל קלינטון את ג'ורג' בוש האב. על הנייר, ג'ורג' בוש היה מנוסה יותר, עם הרבה יותר תכונות "שמרניות" בכדי להיות נשיא ארה"ב. ביל קלינטון, בראשית שנות ה-90 היה בסך הכל מושל מדינה שיודע לנגן על סקסופון. אבל זה לא היה התכונות, אלא יותר התדמית. לאזרחי ארה"ב היה נמאס מנשיא שמרן, מבוגר, שלא קשוב אל העם. הם חיפשו משהו צעיר יותר ורענן יותר. "זאת הכלכלה, אדיוט" – הייתה הססמא. כלומר, לא משנה לנו כמה אתה מתאים יותר, אתה פשוט לא נשיא שמרגישים טוב איתו. הבחירה שלהם בקלינטון עשתה את האזרחות למשהו יותר חווייתית. כל זה עוד לפני המהפכה שעשה נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק אובאמה. אבל הרעיון ברור.

קדימה צריכה להמציא את עצמה מחדש

המגמה בשנים האחרונות היא פחות לרכז את ה-"הכי טוב", אלא יותר לעשות את זה יותר חוויתי למשתמש. האייפון לא היה שיא הטכנולוגיה, אבל הוא העניק למשתמש את חווית השימוש הכי טובה. לברק אובאמה אין הרבה ניסיון כמו שיש לסנטור מקיין, אבל הוא העניק למצביע הפוטניציאלי תקווה, חדשות ופשוט משהו יותר כייפי לגעת בו.

בישראל אין דבר שכזה, בטח שלא במגזר הציבורי. אנחנו נעים בין חדשנות מטורפת בכל תחומי החיים, חוץ מהתחום הפוליטי. יש לנו ערוצים מסחריים עם הפקות הכי מלהיבות ופופולריות, אנחנו נוסעים במכוניות עם מחשב, שומעים מוזיקה בנגנים חכמים, בוחרים סרט בVOD וכו'. אז למה אנחנו לא יכולים לבחור בנציגי ציבור שנהנה מהתפקוד שלהם? מה חסר לנו?

כשאריאל שרון הקים את "קדימה" הייתה תחושה שכזאת. שהנה, סוף כל סוף, תהיה מפלגה שתייצג את רוב העם. מפלגה שאין לה מרכז מושחת, ללא גירעון, עם אידאולוגיה ברורה ועם רשימה אטרקטיבית והכי חשוב, עם מנהיג חזק. אמנם אריאל שרון, ייצג בעברו את ההפך המוחלט מ"חווית משתמש", אבל בערוב ימיו הוא ידע לזהות את הצורך מהעם – וככזה ליישם עבורו פיתרון רלוונטי. לאחר מכן, הפכה קדימה למה שמוכר כיום – כעוד מפלגה עם "פוליטיקאים מושחתים". אם אריאל שרון ידע לשבץ את הרשימה של קדימה עם אנשים ראויים, הוחזרה שיטת הפריימריז בטיעונים דמוקרטיים למנהם – ובשיא התפארת הישראלית, הביאה לשיבוץ של פוליטיקאים מושחתים ומאוסים בראשה (צחי הנגבי, רוחמה אברהם, דליה איציק), ודחיקת כאלה מוכשרים יותר החוצה (פרופ' בן ישראל, חיים אביטל). "מרכז" המפלגה הפך למועצה, המקום השני שוריין לאחד שלא ראוי לו (מופז) בגלל מאבקי כוחות. רק תודות לפחד מביבי הגיעו כל כך הרבה מנדטים במהלך הסברתי מבריק מבית היוצר של פורום החווה. אזרחי ישראל נשארו עם מפלגות מאוסות, הייאוש גובר ופיתרון – אינו באופק.

לאחר שחרור האייפון לשוק, חשבו יצרניות הסלואר השונות שאם הם יוציאו לשוק מכשירים מתקדמים טכנולוגית – הם יצליחו לעצור את ההמצאה של אפל. הם נכשלו. לא משנה איזה דגם הוציאה נוקיה (N97 הכושל), ואיזה חיקוי מכשיר מגע פיתחה סמסונג (מסך מגע חובבני), זה פשוט לא עזר. רק בחודשים האחרונים, הגיעו מתחרים ראויים. למרבה הפלא, עיקר ההשקעה בהם הייתה בממשק המשתמש ובחווית השימוש במכשיר הסלולארי. בדרך של היקש, לא יעזור שינחתו לנו במגזר הפוליטי מנהיגים מוכשרים ו"הכי טובים". רק איחוד של רשימה ושל מפלגה בצורה הסברתית נכונה, שעונה על צרכי העם – רק היא תצליח. כלומר, הניסיון של המנהיגים שלנו – מה שכביכול עושה אותם ל-"הכי מתאימים" – הוא בעצם עיקר הבעיה שלהם. "זה לא הניסיון, אדיוט".

אז מה צריך לעשות? למען הסר ספק ולגילוי נאות, אנוכי חבר מפלגת "קדימה". החברות שלי אינה באה מרצון אדיר, אלא מברירת מחדל. הסתכלות ימינה מראה לי גוש ימין שכל תכליתו היא הישרדות והובלת המדינה לסופה כמדינה יהודית דמוקרטית ("זה הדמוגרפיה, אדיוט!"). מצד שמאל, אני בעיקר רואה קבוצות שמאל סהרוריות, שמתחרות בינהן איזה מפלגה תתמוטט ראשונה, העבודה, או מר"צ. קדימה בהחלט מציעה את המרכז המתון והרציונאלי. זה שלא רואה בפלשתינאים עם שוחר שלום שאפשר לחיות עימו בדו קיום, אבל מבין, שאם לא תהיה להם מדינה משלהם, הם יחמדו את שלנו. זאת מפלגה שמבינה שמדינה יהודית אינה נתונה לאישור שכננו הערביים, אלא מתבטאת בעידוד עליה ובפיתוח אזורים שבשיא הקונצנזוס, כמו הגליל והנגב. לצערי, אותה מפלגה היא עכשיו פיתרון רצוי, אבל בלבול מצוי.

בחג הסוכות האחרון התארחתי בסוכתה של יו"ר התנועה, ח"כ ציפי לבני. המקום המה בחברי כנסת, ראשי רשויות, חברי מועצה, אלופים במיל' ולא מעט עסקנים. כולם שם עמדו בתור ללחוץ את היד של חברת הכנסת. היא נראתה במבט מהצד, דיי סובלת מהמעמד. אמנם לבני הפגינה חמימות רבה, אבל ניכר שמשהו מציק לה. אני חושב שאני יודע מה. בכל רחבי הגינה של משפחת לבני היו הרבה אנשים, אבל הייתה אפס אידאולוגיה. בעידן שבו חברי כנסת צריכים לרדוף אחרי כותרת, והצעת חוק נולדת בכותרת העיתון, מספיק שהייתי צועק – "הסקרים האחרונים הראו שאם קדימה תתמוך בהעברת ים המלח לים התיכון היא תקבל 50 מנדטים" – וכולם היו רצים עם הודעות לתקשורת על תמיכה. נראה לי שזאת הייתה הסיבה להבאת פנים המיואשת על פניה של הגב' לבני. היא הבינה שכדי להיות ראש ממשלה היא חייבת לעבור את העסקנים האלה, היועצים ומבקשי הטובות. אני רק יכול לשבח אותה שהיא שרדה את כל הטריקים המלוכלכים של ש"ס, הגמלאים וביבי.

אז מה לעשות עכשיו?

הפיתרון הוא יצירה מחדש של המפלגה הזאת. במקום פריימריז למשל, שהגוף הבוחר יבחר את המועמדים וראש המפלגה יסדר אותם ברשימה. לתמוך בנושאים שהכי נוגעים לאזרח הישראלים ובגללם הוא ממורמר. טיפול בפשע, עוני, קידום הגליל והנגב, קליטה וכו'. אבל לא רק לתמוך, אלא לקדם ולהביא לראש סדר העדיפות גם אם התקשורת חושבת שזה לא "מוכר". אלטרנטיבה אמיתית לשלטון של ביבי צריכה להיות כזאת שתביא לידי ביטוי את כל מה שהוא לא. ומה זה? במקום הישרדות, מפלגה שחושבת קדימה עשרים שנה, תרתי משמע. לשמחתי, הובלת המהלך של שינוי שיטת הממשל, שהתחיל לא מזמן, היא צעד מבורך. זאת רק דוגמא לאיך לא חושבים על הרווחים המפלגתיים, אלא יוצאים ביוזמה שתהיה חיונית וטובה לכל האזרחים כולם באשר הם.

אם תשכיל קדימה להפוך את עצמה לידידותית למשתמש, ולכזאת שבאמת עונה לצרכים הדחופים של האזרח הישראלי היא תהיה מפלגת השלטון הבאה.

יושב לו בוודאי השר לעניינים כלשהם במשרד ראש הממשלה. הוא יושב על הכורסא שלו, נהנה מהריפוד ומהריהוט החדש. הוא מסתכל על יומנו תוך כדי שעוזרו שולף לו מגוון אפשרויות של פגישות, כנסים ופעילות כלשהי. השר לא מתבלבל. משעמם לשר. אמנם הוא קיבל צוות של עוזרים לא קטן, מאבטח ומכונית, אבל משהו לא בסדר. הרי הייתי גנרל, אומר השר. איך זה שיש לי כל כך הרבה זמן פנוי? "אולי נלך לעשות קצת הסברה, היועץ של ביבי ביקש". השר, שהיה אמנם גנרל גדול, אבל עכשיו הוא טירון פוליטי מבין שכדי לשרוד הוא צריך לשדר איזושהיא חדשנות, אולי אפילו אלטרנטיבה. מסמן השר וי ליד כנס מתיישבים איי שם בחומש. הרי ברור לו. מדובר בציבור ציוני, מלח הארץ ואין כמו כמה מילים אליהם כדי לקצור כותרת. הלך השר לחומש. הלך וחישק. חישק השר את ראש הממשלה. אמר כי "חומש תבנה שנית". אפילו השר הזיע ותקע איזושהיא אבן פינה. "מותר ליהודים להתיישב היכן שהם ירצו", "חייבים לחזק את מפעל ההתיישבות". העוזר לענייני תקשורת בגליל חייך. הוא הצליח סוף סוף ללכוד את תשומת הלב של הכתבים והערוצים השונים. הכותרת מובטחת.

חברת הכנסת הצעירה והשומרת מצוות רצה אצה במסדרונות הכנסת. היא מנסה לשווק איזה שהוא כנס שמגנה את רעיון שתי המדינות לשני עמים. בהמשך האמביציה שלה לקחה אותה לכמה אולפני טלויזיה. שם אצל הטלויזיה השמאלנית והתשקורת. היא אמרה שכבר "שש-עשרה שנה אנחנו מחפשים פיתרון". אבל מה את מציעה שאל המגיש. "אין פרטנר!" זעקה. "אבו מאזן הוא רק בובה המשיכה". אבל מה את מציעה במקום? שאל המגיש. "אין פרטנר! זעקה שוב". המגיש הרגיש את המכשיר הסלולארי שלו רוטט בכיס מכנסיו. לרגע קטע הרטט את רצף מחשבותיו לצווחות חברת הכנסת הצעירה. הוא שכח לסגור את המכשיר החדש שקיבל מאורנג'. אולי יש פרטנר עצר לעוד שניה. "הם חבורת צמאי דם טרוריסטים!" ניסתה חברת הכנסת הצעירה להחזיר את תשומת ליבו.

איי שם ליד כפר בגליל, בעיר מודרנית יחסית עם קדושה מסוימת, ישבו כמה בני נוער. הם ישבו במקלט שכונתי, שנבנה איי שם בראשית שנות ה-90 על ידי ממשלת רבין. על קיר עוד נראה השלט שמתאר את המקלט כפיתוח במסגרת התוכנית לשיקום המגזר הערבי לקראת שיוויון וקדמה מודרנית. לא הרבה נשאר מהשלט, ותמונה לא קטנה מכסה חלק ממנו. זאת התמונה של גמאל עבד נאצר. נשיא מצרים לשעבר, שונא ישראל לא קטן. מולו ישבו בשקיקה עשרות בני נוער וכמה סטודנטים. ג'מאל, אחד מהם, נכנס באיחוד. האוטובוס שלקח אותו לעיר מהאוניברסיטה בעיר הנמל איחר. הוא נכנס ותפס את מקומו, מעט מתנצל. בדרך למקלט הספיק ג'מאל להגיד שלום לאביו, בעל חנות מקומית. אביו הצליח לשים לב לזקן שבנו החל לגדל בשנה האחרונה. "מה לו ולדת?" חשב לעצמו, אך פתר את עצמו מתשובה. בנתיים במקלט עמד נציג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית יחד עם חבר הוועד הפועל של תנועת בל"ד. ההיסטוריה יודעת לבלבל את עצמה שזה מגיע לאויב משותף. הם דיברו שם על השלטון הישראלי הגזעני ועל פושעי המלחמה שטובחים באחיהם האמיצים בעזה. לא היה דגל ישראל בכל הסביבה הקרובה. לצד דגלי פלשתין היתה גם תמונה של סדאם חוסיין. ג'מאל שמע את המילים שנאמרו בשקיקה. הוא כבר עמוק בפנים.

שרת הקולטורה והחינוך הגופני עמדה נרגשת מול הקהל. היא הביאה את עצמה לישוב מרוחק איי שם ליד רמאללה. "אני מצטערת!" התייפחה. "אני מצטערת שתמכתי בהתנתקות". היא המשיכה לטעון שזה היה פשע. גירוש. שהמצב של המפונים כיום הוא נוראי, וזה מזעזע שמדינה יכולה לעשות דברים כאלה לאזרחים שלה. יחזקאל, וותיק הישוב ונציגו במועצת "יש-לה" הגדולה, גיחך בציניות. הרי רק לפני כמה שנים אותה שרה דיברה בזכות המנהיג שיזם את התוכנית, כמה הוא אמיץ. הוא היה חזק אז. היום הוא צמח. יש גביר חדש שאפשר ללכת אחריו. הרוח הציבורית השתנתה. המחנה הלאומי התחזק. מחנה השלום מבולבל. זה היה טוב לו – הוא תיעב את רעיון הפינוי. אבל היה משהו בהתנהלות של השרה המכובדת שעדיין הטרידה אותו. הוא תהה לאן נעלמה האידאולוגיה? ומה יקרה עם מחר הרוח תזוז לצד שני? הוא בדיוק נזכר שרק אתמול הסביר לבניו הצעירים את סיפור "רחב הזונה".

גם השר לענייני בפנים היה עם השר לעניינים כלשהם בחומש. רק שהשר הזה עסוק כעת. הוא ביקש מהעוזר שלו את התכתובת עם נשיא מדינה לגבי החניה לחברו ח"כ העבריין. על הפרק היו תנאי הכליאה הקשים שחווה אותו עבריין. "האשכנזים האלה" סינן לעצמו בעודו מכתיב לעוזר מה לשלוח לנציב הכליאה. במקביל, היועץ השני, ביקש שהוא יתראיין לרדיו. השיחות עם הפלשתינאים שוב תקועות , ויש דו"ח שמאשים את הצבא הכי מוסרי בעולם שהוא לא הכי מוסרי. השר לא התבלבל והתחיל לירות לתוך השפורפרת של הטלפון שבעצם "הצענו להם כבר את הכל" ואת מה "שאולמרט הציע – אף אחד לא יציע יותר" "הם לא בסדר" וגם קצת "חייבים לנצח את הטרור" וש-"הדו'ח הזה לא מאוזן בלשון המעטה", השר המשיך לקרוא מהדף שהכינו לו מראש ואפילו הזכיר את העובדה שאמנת ז'נווה לא מעודכנת. באותו זמן, ישב פרופסור מכובד במכוניתו תקוע בעוד פקק במחלף שעלה מיליונים. זה נשמע לו מוכר. הרי רק לפני כמה חודשים הוא ישב בראש וועדה שהמליצה וחקרה את התנהלות הממשלה לגבי נושא מסוים. הכל כבר עבר לממשלה מזמן. הוא לא הבין איך אף אחד לא טיפל בזה אז. הוא התריע ואמר, שאם ישראל תפקיד את הזירה הבינלאומית, אז הניצחון ההרואי יהפוך לניצחון פירוס. הוא אפילו פנה אישית לכמה וכמה חברי כנסת, אבל העוזרים הפרלמנטריים שלהם אמרו "שהוא יתקשר אליך אחר כך". עד היום הוא מחכה. השר מסתכל על העוזר שלו ועושה לו סימנים שהראיון הטלפוני הזה מתמשך מעל ומעבר. עוד מעט שעת צהריים. צריך להתפלל.

לרמי ולמירב יש דירה כבר שלוש שנים. לרמי, הייטקיסט ששדר את המשבר ולמירב, מורה צעירה עם פסיכומטרי גבוה יש ילדה. עוד אחת בדרך. לדירה יש משכנתא. בנתיים הכל מצויין. הם פלוס אוטו ליסינג וכלבה קטנה. רמי, קיבוצניק בעברו, רוצה להרחיב את הדירה כדי לבנות עוד חדר לתינוק שבדרך. הוא בנה את ההרחבה על המרפסת. בטפסים ובבירוקרטיה יטפל אחר כך. למי אכפת מעוד ארבע מטר מרובע, חשב לעצמו. בגמר העבודה היו ההורים נרגשים. כעת יוכלו לרהט את החדר לקראת הלידה המתקרבת. צו ההריסה שהגיע לאחר כמה ימים נראה בהתחלה כעוד טעות של הרשויות. רמי ניסה לענות עליו, אך לא הבין כלום. מרוב עומס, הוא פספס את השימוע שנערך לו בוועדה המחוזית. שנסע לערב את חברו העורך דין כבר היה מאוחר מדי. אשתו התקשרה אליו בוכה בטלפון. "הם הרסו הכל" סיפרה. רמי דפק אגרוף על השולחן. חברו הסתכל עליו והבין את מה שארע. כתוצאה מהחבטה התעופף העיתון היומי באוויר ונחת חזרה על השולחן. רמי הסתכל בכותרות וצחקק באירוניות. "עוד מאחז לא חוקי הוקם בשטחים", "תופעת הבניה הבלתי חוקית בגליל מתעצמת" וגם "ילדה נהרגה מקור בכפר בדואי בלתי מוכר בנגב".

סשה לחץ את ידו של המתווך. הוא סוף סוף הצליח למכור את הדירה הזאת במחיר שרצה. הוא מיד התקשר לאשתו ולידים שנמצאים כבר בביתם החדש ליד מוסקווה. "זהו, בעזרת השם אני מגיע אליכם שבוע הבא". סשה אפילו לא שם שהביטוי הכל כך ישראלי הזה נכנס בעברית למילים שהגה בשפה הרוסית. לא צריך להיות מאמין גדול כדי לומר "בעזרת השם". אבל סשה, עולה חדש, כבר 4 שנים בארץ, שאטוטו חוזר חזרה לרוסיה בקושי יודע עברית. הבטיחו לו מענק קליטה נדיב ושיוכל להמשיך את עיסוקו הנוכחי בארץ. האישה והילדים לא רצו. היה להם טוב שם, והבנות אוטוטו עולות לתיכון. אבל סשה התעקש. הוא זכר את צוואת אביו שלא הספיק לעלות לארץ ישראל, ודרש ממנו לעשות כן. הוא ניסה והשתדל. אבל הבנות לא נקלטו טוב בבית ספר. לאחר שעלה לארץ סרבו בהתחלה לתת לו תעודת זהות, כי חששו שהוא לא יהודי. לא עזר לו התעודות שהביא על כך שאביו היה יהודי. "הוא היה מומר במלחמת העולם השניה!" צעק עליו הפקיד בלשכה הדתית המקומית. סשה עצמו לא עבר ברית מילה, וגם ילדו גדול שהיה כבר בצבא סבל מיחס משפיל. סשה עוד ניסה להאמין שכן יהיה שינוי, ושזה ככה זה בישראל. גם ברוסיה המצב לא יותר טוב. חבריו שכבר חזרו לרוסיה אמרו לו שהוא סתם פראייר. סשה נשבר והבין זאת גם כן.

הם התכנסו כולם בדירה המפוארת ברובע היוקרתי של דמשק. עוזרו הקרוב של הנשיא האיראני, נשיא סוריה, ראשי ארגון החזיבאללה, נציגי האחים המוסלמים מירדן, מצרים ועזה, מישהו מהרשות הפלשתינאית ועוד נציג עלום מארגון ביון אירופאי. הם ישבו שם וחייכו. התוכנית עובדת. אנחנו מצליחים להרדים את ישראל. יצרנו מצב של התשה בעזה, תהליך שלום תקוע. אפילו הורדנו בכוונה את הטרור בגדה כדי לשחק את זה. מזלנו שהם, הישראלים לא יודעים להסתכל קדימה והגנים היהודיים שלהם גורמים להם לריב עם עצמם. הנציג האיראני צחק ואמר שבקצב הזה הם יפסיקו את פיתוח הפצצה שלהם. שהנשיא שלי אומר שמדינת ישראל תמחק על פני האדמה, הוא לא מבין שכל מה שהוא צריך לעשות זה לחכות. מדינת ישראל מוחקת את עצמה.

—
כמו סוס דוהר, אנחנו לא שמים לב למה שקורה מסביב. הממשלה שלנו עסוקה בלשרוד. אין מדיניות לטווח ארוך. השותפות הקואליציונית הזאת לא רואה מטר קדימה. שלושים שרים עוסקים בעניינים של כלום. כל שר דואג לעצמו ולציבור שאותו הוא מייצג. אין חשיבה קדימה. חברי כנסת מציעים הצעות חוק לפי הכותרת בעיתון והאידואלוגיה היא מילה קשה.

מחקרים אומרים, שבשנת 2020 יהיו יותר לא יהודים מיהודים מהירדן ועד לים. אם רוצים מדינת יהודים, צריך לפעול עכשיו לחשוב קדימה. לא צריך את הפלשתינאים כדי להכיר בזה שאנו מדינה יהודית. אנו צריכים להכיר בזה בעצמנו. מדינה אחת לעצמנו זאת הנוסחא. זה הזמן להסיט השקעה לכיוונים ארוכי טווח. שינוי שיטת הממשל, הבאת מיליון יהודים לנגב והגליל ורפורמה מקיפה בבירוקרטיה והמנהל הציבורי.

(זה מה שיוצא שלא מצליחים להרדם. תגובות יתקבלו בברכה. גם רפורמה בתחבורה הציבורית בהרצלייה).

אזרחי ישראל,

אתמול, בחרה וועדת פרס נובל, את פרופ' עדה יונת לזוכת פרס נובל לכימיה. בשם כל אזרחי ישראל ברצוני לברך אותה על הישגה המרשים. תשעה ישראלים זכו בפרס נובל עד כה. אין אח ורע להישג זה למדינת בת שישים ושניים שנים. זאת הוכחה נוספת לכוחה האינטלקטואלי של מדינת ישראל ולמשאב היקר ביותר שלה – המשאב האנושי.

לצערי, במהלך שני העשורים האחרונים, ביצעה מדינת ישראל מספר שגיאות בנוגע לאותו משאב יקר. לא השכלנו לשמר אותו, להשקיע בו ולדאוג להמשך צמיחתו. המערכת הפוליטית, שאני שותף לה, ביצעה אינספור טעויות בהקצאת המשאבים שלנו. במקום להשקיע בהשכלה הגבוהה, בחינוך ובאיכות סביבה בזבזנו את כספינו. כל ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים התעסקו במו"מ המדיני ובמשברים שונים. במקום לחשוב קדימה לטווח ארוך ראינו רק לטווח קצר. זאת שגיאה חמורה. בשם ההנהגה הישראלית, הנהגה שיודעת לברך ולהתהדר בהצלחות של טובי בנינו ובנותינו, אני רוצה להתנצל על כך שלא הנהגנו. משבר ההנהגה הוא תוצאה ישירה לכך. תקופת חגי תשרי היא זמן לחשבון נפש. בשבועות האחרונים, יחד עם יועציי הקרובים ביצעתי בעצמי חשבון נפש שכזה. הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה. הגיע הזמן לעשות.

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".

האתגר הגדול ביותר שלי כראש ממשלה הוא להבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית למען הדורות הבאים. אנו, הדור שהקים את המדינה ועיצב את דמותה חייב לעמוד באתגר הזה. אנו חייבים לחשוב מחדש, ולא להתקבע למוסכמות ולנורמות קיימות. הציבור שבחר בנו מביט בנו. הוא מתוסכל, טרוד ועייף. הגיע הזמן שנענה לדרישותיו. הגיע הזמן שנהפוך את ישראל למקום שיותר טוב לחיות בו. הגיע הזמן לרפורמה מקיפה בכל תחומי החיים הפנימיים שלנו.

אחד הצעדים הראשונים הדרושים לכך הוא יציבות שלטונית. אני מודע לתחלויי השיטה הקיימת. שיטה שאינה מאפשרת לי, ראש ממשלה נבחר, למשול ולהוציא החלטות אל הפועל. בעשור האחרון התקיימו חמש מערכות בחירות. אורך חייה של ממשלה עומד בממוצע על לא יותר משנתיים וחצי. משרדי ממשלה לא מספיקים להוציא מדיניות אל הפועל. הדרג הפוליטי נחלש והעוצמה עוברת לדרגים בלתי נבחרים אשר לא רואים תמיד את טובת הציבור בהחלטותיהם. כל החלטה שלי נתונה לביקורת שיפוטית, ואם זאת מאשרת את החלטותיי אז אני נתון לסחטנות פוליטית. במקום להנהיג, ראש ממשלה בישראל צריך להתעסק בעסקנות. זהו מצב שאינו מקובל עלי. הסובלים הישירים לכך הם אזרחי ישראל. נכון, שלא כל שיטה בעולם מתאימה לנו. אך אסור לנו להתקבע למצב הקיים. יש לשבת עד שייצא עשן לבן. עלינו למצוא את הנוסחה הנכונה לנו ומהר.

אני קורא מכאן ליושבת ראש האופוזיציה, הגב' ציפי לבני ולכל שאר המפלגות לתמוך ברפורמה לשינוי שיטת הממשל – עלינו לשבת ולבחור את השיטה הטובה לנו. עלינו לצאת משיקולים צרים ולחשוב גדול. לא לחשוב על הכסא, אלא על עתיד ילדינו אני מתכוון להתחיל מהיום להלחם על כך, גם במחיר פוליטי כבד. עתידה של מדינת ישראל חשוב לי יותר מהכסא עליו אני יושב ומהתואר בו אני נושא.

אתגר נוסף העומד לפתחנו הוא המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. איני זקוק להכרה של אף אחד בעולם לכך שאנו הבית הלאומי של העם היהודי. כך הוצהר במגילת העצמאות וכך היה לאורך כל ההיסטוריה שלנו כעם. עלינו לדעת כיצד להחזיר את הנושא היהודי והציוני אל מרכז הקונצנזוס. הדרך הראשונה לכך היא בעידוד עלייה ובהשבת יורדים לארץ. בריחת המוחות לחוץ לארץ אינה מקובלת עלי. הנחתי השבוע את משרד האוצר להעביר למעלה ממיליארד שקלים למבצע עידוד עליה. אני קובע מכאן, שעד סוף 2010 אנו נביא למדינת ישראל למעלה ממיליון יהודים. אנו ניישב אותם בנגב ובגליל, בחוף ובשפלה. זאת מדינה יהודית.

אין לפלשתינאים מה לחשוש מכך,. כפי שהצהרתי בנאום בר אילן, אני מקבל את הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. אולם איני צריך את אישור הצד השני או את של ידידתנו הגדולה, ארצות הברית, לפיתוח המדינה שלי. אנו נדע ליצור מציאות כזאת שתתאים לחזון הזה.

בהתאם לכך, הורתי לערוך הערכה מחדש של חלוקת התקציבים במדינה. מדינת ישראל היא הריבון על פי החוק. אזרחי ישראל יקבלו חינוך הכי טוב, ביטחון אישי ברמה גבוהה ומערכת ציבורית יעילה ואפקטיבית. לא עוד בירוקרטיה. לא עוד פחד להסתובב ברחובות. לא עוד אלימות במוסדות החינוך והישגים חינוכיים מבישים. אני מתכוון ליזום חקיקה אשר תבטיח רפורמות בכל תחומי החיים לטווח ארוך ללא קשר למערכת הפוליטית. יחד עם צמצום משרדי הממשלה ומהפכה בשירות הציבורי. אנו מתכוונים להפוך את הממשלה לגוף יעיל, אפקטיבי לטובת כל אזרחי המדינה. נצמצם את הבירוקרטיה ונעשה את הממשל לנגיש יותר לאזרח, כפי שראוי שיהיה בתחילת העשור השני של המאה ה-21. במסגרת תהליך זה, ויחד עם התייעצות של הרשות השופטת והכנסת אני מתכוון להוביל תהליך של חיקוק חוקה לישראל. במקום ללכת בין הטיפות, הגיע הזמן לקבל החלטות. אני מזמין את כל אזרחי ישראל, ללא הבדל גזע, דת ומין לקחת חלק בתהליך ניסוח החוקה. חוקה אשר תבטיח, חופש, שיוויון, ביטחון לכולם. אני קובע כי הבחירות הבאות לכנסת הבאה יהוו משאל עם לאותה חוקה, ואני כולי תקווה שכל המגזרים במדינת ישראל יבינו את חשיבות הרגע ויתנו ממרצם ומכוחם למען הצלחת החוקה.

פניה מיוחדת אני רוצה לעשות לציבור אזרחי המדינה דוברי הערבית. אני מבין שלא קל לחיות במדינה שעל דגלה נמצא מגן דוד, הימנונה הוא "נפש יהודי הומיה" ומגדירה את עצמה קודם כל כ"יהודית". אך דעו לכם. מדינת ישראל הייתה ותהיה המקום הטוב ביותר בו תוכלו לחיות. בעידן של משטרים חשוכים במזרח התיכון, דיכוי זכויות אדם וטרור אסלאמי קיצוני, רק במדינת ישראל תוכלו לחיות ללא פחד לבטא את עצמכם. אני מעריך מאד את המאמץ שאתם עשיתם ועושים למען שיוויון. נכון. לא חסרים גילויי גזענות במדינת ישראל כיום, והאפלייה לעיתים זועקת לשמיים. אך אם נמשיך לריב על מה שהיה קודם, לא יהיה לנו עתיד. אני יודע ששמעתם מילים והבטחות למכביר. מאז ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לא ראיתם תוצאות בשטח. אני מתכוון ללכת בדרכו של רבין. אני מתכוון להסתכל אליכם בגובה העיניים. עתידכם הוא לא בשנאה ובאלימות. עתידכם הוא בהשתלבות בחברה הישראלית. אני קורא לכם לזנוח את הקיצוניים. לא התנועה האסלאמית ולא הרשות הפלשתינאית יעניקו לכם תשתיות, חינוך טוב ופרנסה. עלינו להבין כי כמו כל אזרח במדינה, גם לכם מגיעים זכויות לצד חובות. אני מאמין בהידברות ולא בכפייה, רק תרומה שלכם לעתידכם ולעתיד המדינה תוכל להיות תחילתה של דרך המלך להשתלבות. הנפת דגלי פלשתין וכנסי שנאה אינם הדרך. חשבון הנפש שלי, הוא גם חשבון הנפש של כל הציבור היהודי במדינה. יחד נידע לקבל וגם לתת למען עתיד ילדינו.

המהפכה שאני מתכוון להוביל תקיף את כל תחומי חיינו, שוב ללא הבדל גזע, דת ומין. החל ממציאת אנרגיה ירוקה ומעבר של כל צי המכוניות מדלק מזהם לירוק, החל מתמיכה מסיווית בהשכלה הגבוהה, שיפור תשתיות ועוד. איני מקבל עוד מה שהיה עד כה. אין דבר שהוא אינו אפשרי. זאת רק ההתחלה.

מכאן, אני מבטיח לכם כי פרופ' עדה יונת לא תהיה הזוכה הישראלית האחרונה בפרס נובל. פרסים ומילים טובות הם רק הבונוס על המאמץ הכביר שאנו הולכים לעשות ביחד בשנים הקרובות. אני מבטיח לכם, שעד סוף תקופת כהונתיי אנו נדע לטפל בכל הבעיות הפנימיות של מדינת ישראל. רק כך נוכל לחזק את ישראל. רק שנהיה מאוחדים ובטוחים בעתידנו נוכל לגשת לעולם ולעמוד מולו בצורה נחושה. לא זנחנו את השלום. איננו חפצים עוד במלחמות ובהרג. אך השלום החיצוני מתחיל בשלום בתוך החברה הישראלית. זאת המטרה, ואני מתכוון להוביל את השינוי הכל כך דרוש לכך. רפורמה בכל תחומי חיינו הפנימיים. חוקה, ביטחון, חינוך, איכות סביבה ועוד.

אזרחי ישראל. יש בידינו את ההזדמנות, אולי אחרונה לעשות זאת. במקום להמשיך את הבלבול שאוחז בנו בשנים האחרונות, אפשר כעת לחזור לדרך המלך. לא עוד אלימות, לא עוד אדישות. לא עוד ציניות.

אלוהים יברך את ישראל

God Bless Israel

ليبارك الله اسرائيل

כל יום מחדש מושיק עושה את אותה פעולה. הוא מחכה שאבא שלו יתעורר, כאשר הוא מודע שהוא הולך להעיר אותו ברגע שיחלוף ליד דלתו. בדרך כלל אבא פותח את הדלת ומילל פנימה "מושיק תקום, כבר שש ורבע". כל פעם אבא לא שם לב שמושיק כבר יושב, מחכה שאולי הפעם ישים לב שהוא חצי לבוש ומוכן. מושיק רכס את מכנס הג'ינס עבודה שלו, בעוד הדלת נפתחה. הפעם זה לא היה מושיק, אלא אמא של מושיק, ברכה, שצרחה לתוך החדר שאבא לא בהכרה ושייוצא לו קצף מהפה. מושיק, שלרגע, השינוי מציאות כפוי הזה הכניס אותו למצב של שוק, עץ לו רץ לו לחדר השינה. אביו, נראה חצי יושב על המיטה, חצי שכוב על השטיח מקיר לקיר שסבב את המיטה של הוריו. מה שהפתיע אותו, ביחס הפוך להיסטריה של אמו, הוא שאבא נראה דיי בסדר. כלומר, אמנם יצא לו קצף מהפה, והאישונים שלו הזכירו למושיק את העישונים שלו מקולומביה, אבל תנועות ידיו הנמרצות של אביו, הראו לו שהעניין חיי ודיי בועט. מושיק ניגש לאביו, אוחז בראשו, משחזר את הסכימת טיפול בפצוע שלמד ביחידת השדה בה שירת בצבא. "אבא, אבא, אתה בסדר? אתה שומע אותי?! זה מושיק, מה קרה לך?". אביו, ניסה לומר משהו לבנו, מושיק, אבל הקצף והג'יפה שיצאו לו מהפה חסמו את אפשרות ההבנה של פשר חציי המילים שהוציא. מושיק התגבר על תחושת הגועל שלו ודחף את האצבעות שלו לתוך פיו של אביו. הוא הוציא את רוב העניינים משם, מתוך כוונה שאביו יאכל לתקשר עימו. בעודו מחזיק את ראשו של אביו, כפי שאביו החזיק את ראשו שמושיק היה תינוק והיה מרים אותו הכי גבוה בעולם כמו אווירון, למרות שמושיק פחד מזה, דחף מושיק את האצבעות בכל מני צורות. פעם אחת בסיבוב. פעם אחת בדוח, יענו ישר. מושיק יכל ממש לראות איך מה שיוצא מהפה של אביו, דמה יותר ויותר למין מזון משובח. הוא אכן היה בצבע הנכון, והיה בו מרקם של פפריקה אדומה. מושיק לא הבין מה פשר העניין, אבל המשיך והמשיך לחפור פנימה. אמא של מושיק, ברכה, צרחה לתוך הטלפון למגן דוד אדום שיבואו כבר. "מושיק, אני לא מבינה את המגן דוד אדום האלה, מה זה שמו אותי בהמתנה בזמן שאבא שלך מת, מושיק תעשה משהו!". מושיק צרח על אימו  "אמא תסתמי את הפה, לא יפה לצרוח שאוכלים, תראי כמה חומוס יוצא לאבא מהפה". אמא ברכה, רואת חשבון קשת יום בעיסוקייה, הסתכלה ולא יכלה להאמין. מושיק, בנה. מנגב חומוס מתוך הפה של אבא שלו. לא רק שהוא מנגב, הוא כבר חבש כפפות כאלה כמו של רופאי שיניים, והתחיל למלא אריזות שקופות. אם היה דבר אחד שברכה ידעה, זה איך לעשות כסף. מיד רצה והדפיסה מדבקות ענקיות "חומוס סגולה! ברכה לחיים ארוכים, זוגיות, ילדים ועושר – ישר מתוך פיו של הרבי הצדיק משה בן צדוק שליט"א". מושיק, סיים למלא חבילה עשירית.

אביו של משה, מושיק. נרגע. כבר לא יצא לו חומוס מהפה. הוא נרגע. ניגש לו לשירותים. הוא שטף את פניו, אמר את ברכות הבוקר, "מודה אני" ו-"נטילת ידיים". הוא הוציא קנאק מהצוואר. התלבש חיש קל בחליפת יירא שמיים שלו. תוך כדי ההליכה למטבח, הוא פתח את הדלת של מושיק, וצרח פנימה שכבר שש ורבע ושיש הרבה עבודה. הוא לא שם לב, שמושיק ישב שם, כבכל יום, אמנם, רק הפעם, מזיע זיעה קרה ורועד בכל רמ"ח אבריו. מושיק החל להתפלל. הוא חיפש את אישתו ולא מצא. אחרי קריאת שמע, בין שחרית לתפילין, הוא שוב מסתכל על השעון, מנדנד בראשו, ספק ממהר, ספק מאוכזב מבנו. "יצא לי חומוס הבן הזה" סינן בשקט. "חומוס-חומוס". סינן שוב, כאשר החל לכרוך סביב ידו את התפילין של יד.