shaar-titusjpg

התעוררי – מחשבות של ט' באב

התנערי מעפר, קומי
ליבשי בגדי תפארתך, עמי
על ידי בן ישי בית הלחמי
קרבה אל נפשי גאלה

בתור בן אדם חילוני לא תמיד הבנתי את המשמעות של צום ט' באב. כבר אמרנו סליחה ביום כיפור. למה צריך לצום על חורבן עתיק? יש לנו מדינה, למי אכפת מה קרה לפני 2000 שנה? נראה לי שמדובר באובססיה יהודית חוזרת של גלותיות והרס עצמי. עם הזמן הגישה שלי השתנתה. ההיסטוריה חשובה. הרי לא סתם אומרים שעם שלא יודע את עברו, סופו שלא יהיה לו עתיד. במציאות של ישראל ב-2010 הדבר מקבל משמעות  עמוקה ומכאיבה. לצערי זה פשוט לא להסתכל ללב הבעיה. נוח לי. אני מניח שנוח גם ללא מעט אנשים כמוני. אנו בועטים את אותה מסורת ואת מנהג של אבלות על חורבן בית המקדש. הדבר מגיע בגלל שני דברים עיקריים: המיאוס שבדת והמיאוס שבסכסוך.

אנחנו מדינה יהודית דמוקרטית. עם הגוון הדמוקרטי כולנו מתחברים. אין דבר נפלא יותר מחופש, ולו מקצתו. לא חוויתי בחיי רדיפה, או אנטישמיות. אני יכול לומר מה שאני רוצה ואני מאמין במערכות החוק והממשל שיידעו לעשות את עבודתם. כמובן שזה קצת אוטופי, ואולי רק חילונים שגרים במרכז המדינה מסוגלים להנות מחופש זה. אין מה לדבר על ערבים או אחרים שסובלים מקיפוח. אבל הנקודה היא אחרת. אם הייתי דבק רק בחלום הדמוקרטי והייתי מתנכר לזהותי היהודית רוב הסיכויים שהייתי יורד מהארץ. יש משמעות להיותי יהודי, גם אם זה במכנה המשותף הנמוך ביותר של לחיות במדינת היהודים. אולם למרה האירוניה, המקום היחידי שבו יש שאלה לגבי מהו יהודי ומי קובע כללים על יהודים היא הוא בישראל. דווקא כאן למשל, רוסים שעלו ארצה נדחים כי הם לא יהודים מספיק. דווקא אני, שעליתי למצוות על ברכי היהדות המתקדמת, לא מכירים בכך שאימי זכתה לעמוד לידי שעליתי לתורה. אז נכון, מסורת. אבל הדבקנות של פלגים ביהדות, הדתיים יותר והחרדים עוד יותר במונופול על הדת – מביאה לכך שמאות אלפי ישראלים מתרחקים מהיהדות. יהדות שהקנתה לעולם ערכים כמו "אהבת לרעך כמוך" ושאר עשרת הדיברות היא עולם זר להרבה מאיתנו. מדובר במחסום ראשון שנתקלתי בו שלא הצלחתי להתחבר לאבל שבט' באב. הלוואי ויכולנו לבוא במכנה משותף סביב היהדות, כזאת שכל אזרח ואזרח יוכל להתחבר אליה. להבין מדוע מדליקים נרות בשבת, גם אם לא מדליקים אותם. להבין מדוע החרדי לבוש כמו שהוא לבוש, גם אם אנו מפגינים נגד כפייה דתית, להבין ולקרוא בתנ"ך גם אם אנו סטודנטים במרכז הבינתחומי ולא בני ישיבות. המדרון החלקלק שאנו נמצאים בו, ודחיקת רגליהם של כה רבים מאיתנו מברכי היהדות היא לא פחות מפצע מדמם שהורג אותנו לאט לאט. חייבים למצוא תיקון אשר יביא את הטוב שבדת לכולם, שיידע כל אחד מה זה אומר להיות יהודי במדינת היהודים, גם אם הוא נוהג בשבת ואוכל שרימפסים. זה בסדר. צריך לדעת לחבק גם אותו.

מצד שני, מאסתי גם לחיות על החרב. מאסתי ממלחמות, משנאה ומחוסר כיבוד זכויות אדם בשטחים. מאסתי לכבוש עם אחר. מאסתי מהעיוולת של ההנהגה שלי ב-40 פלוס השנים האחרונות. עיוולת שיצרה את הבעיה, יצרה את אותו עם, ניתקה אותי משורשי ההיסטוריים ויצרה פילוג מיותר בעם. בהתסכלות רחבה, השמאל רוצה שלום שאומר לחזור לקווי 67, הימין לא רוצה. אמנם שניהם מדברים על מדינה פלשתינאית,אבל אם אני מתאמץ, אז השמאל מדבר על מדינה עצמאית לגמרי בשטחי 67, והימין מדבר על איזו יישות מפורזת עם ממשל עצמי. השמאל רוצה לפנות את כלל ההתנחלויות, הימין רוצה לפתח את ההתיישבות. השמאל מוותר על ארץ ישראל לטובת מדינת ישראל, הימין מדבר על מדינת ישראל כתחילת גאולתנו על הארץ. מה נכון? מה שגוי? דווקא היום הויכוח הזה נעשה יותר ויותר עקר. הרי, כולנו היינו מעדיפים מדינת היהודים עם 100 אחוז יהודים. הדבר לא קורה. יש נעלם במשוואה והוא 3 מיליון פלוס (או יותר) בני אדם שאינם יהודים שחיים מהירדן עד לים. אם היה פיתרון שהיה מעלים את אותו נעלם, אז מילא. אבל אין. הם פה ואנו צריכים למצוא דרך לחיות עם הבעיה. אפשר להסתכל אחורה ולהיות חכמים בדיעבד. זה לא יעזור. אני לא רוצה מדינה דו לאומית או ישראל שמאזרחת מיליוני פלשתינאים. זאת סכנה. אני גם לא רוצה להמשיך בסטטוס קוו הנוכחי שבו חוסר המדיניות מוביל למצב של היעדר שליטה. אז אני מבין שצריך לוותר על חלום ארץ ישראל למען מדינת ישראל. אבל פה קבור הכלב. פה טמונה הבעיה העיקרית של תנועות שמאל, כמו ה"שמאל הלאומי" – שהם לא מבינים מהו הכאב הכרוך בוויתור שכזה.

אני כותב את מילים אלו בערב ט' באב. בערוץ 10 זה עתה הסתיימה הקרנת הסרט המצוין של מנורה חזני – "התנערי" שמתעד את פינוי חומש בצפון השומרון. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי ושמעתי את הסיפור מנקודת מבטו של הצד השני. אני כותב צד שני, כי ב-2005 הייתי בצד האחר. בצבא. חייל באחד המעגלים שפינה, נאבק, עצר, אבטח ויצא מבין האחרונים מרצועת עזה. לחלק החיילים בצבא אגב, השירות הצבאי הוא ההזדמנות הראשונה להיות בהתנחלות או להכיר מתיישבים שלא דרך הטלויזיה. הסרט מבטא אהבה וחיבוק עזים לארץ ישראל. לאדמה, לחיבור הפשוט שלנו על אדמת ארץ הקודש. זאת שהובטחה לנו בתורה, זאת שגלינו ממנה וזאת שחזרנו אליה אחרי אלפיים שנה. מנורה היקרה, שצילמה את הסרט לא הצליחה להבין עד הרגע האחרון למה ממשלה וצבא יכולים לפנות אותה מהבית שלה, שנבנה על אותו הגשמת חלום מעל פיסת אדמה יקרה זאת. הקרע הזה והשבר מועברים בצורה חדה דרך הסרט. ההתנגדות לפינוי, והשבר הכואב שבא אחריו. לדעתה, היה מדובר בלא פחות ממלחמת אחים. הכאב שהיא מעבירה מרגש עד דמעות. זה גורם לך בפעם הראשונה אולי, להבין מה כרוך אותו וויתור. לכל מי שמדבר על פינוי שטחים וישובים – חובה עליו לראות את הסרט הזה. זאת חובה מוסרית להבין מהו הכאב והשבר. הטראומה היא נוראית, הוויתור הזה הוא נחוץ אך ורק אם הוא מקיים מטרה נעלה של קיום מדינת ישראל כמדינת היהודים. אחרת, המחיר הוא פשוט כבד מדי.

יש מי שיאשים אותי עכשיו שאני שמאלני עם מצפון כואב. אבל אולי בעצם זה כל העניין. הטעויות העיקריות של השמאל היא נכונותו לזרוק אנשים מבתים שלהם בהינף יד. ארגונים כמו השמאל הלאומי מכנים את אותו כאב של מנורה כ"משיחיות" ואז גם יורדים עליו בצורה מעליבה במניפסטים אלה או אחרים. זה לא העיקר כלל וכלל. אם נגזר על מי שמוכן להסכים בפינוי שטחים להיקרא שמאלני, אז אני מוכן לחיות עם הגדרה זאת. אבל שמאלני אמיתי במצב זה, יהיה זה מי שיצליח לגעת ולחוש את הכאב העצום בוויתור על שטחי ארץ ישראל. גם אם אתה מוכן לגבולות 67 עלינו לזכור מה המחיר שיביא אותנו לשם. מדובר בסולידריות חברתית, בהזדהות ובאמפטיה ששכחנו מה הם. כפי שיכולנו לא להסכים עם קריאת משפחת שליט ולהבין "שלא בכל מחיר", אך עדיין לחבק אותם ולצעוד איתם, כך גם דרושה לנו מעט סולידריות והבנה לכאב של מתיישבים בעקירתם מביתם.

מדוע ציונות נהפכה להיות מילה גסה? מדוע אנחנו צריכים להמציא הכל מחדש? בן גוריון דיבר על "זכותנו הטבעית וההיסטורית", אך היום הקונצנזוס סביב הנימוק הזה הולך ומצטמק. אנחנו לא כובשים, לא קולונילאיסטים ולא מהגרים. זכותנו על הארץ הזאת היא היסטורית! אבל במצב שנוצר, לומר שיש שורשים יהודים ביהודה ושומרון מאות שנים לפני שהגיעו לשם אותם פלשתינאים זה לדבר כהנאיסטית. זה לא כך. ההיסטוריה ידועה, אני לא ממציא, אני לא כהנא, לא משחיסט, אלא יהודי שיודע שהארץ הזאת היא שלו, זכות אבות, ומימוש הריבונות בארץ זאת היא הציונות ואין זאת מילה גסה. בהתנגשות בין זכותי הטבעית, לבין העובדה שיש כאן מיליונים שאינם כמוני אני בוחר במדינת ישראל, ומוותר על ארץ ישראל. אני עושה זאת בכאב רב, ובאותה הבנה של אנשים כמו מנורה ומשפחתה. אני שר "אם אשכחך ירושלים" ומשמיט ממנה את השכונות הערביות, אני מעריץ את גאולת הארץ שעשו המתנחלים ומקווה שאותה גאולה תגיע עכשיו במקומות אחרים כמו הגליל והנגב. אני יודע מה זה תפילין גם מבלי להניחו. זה החזון הפרטי שלי בעקבות הט' באב הזה. אני רוצה לראות את מדינת היהודים מתפתחת, אך בצד שני להיות פרגמטי לגבי המחיר שהדבר מצריך. איני עושה זאת בהינף יד. צריך לכאוב ולהבין את המחיר.

אבל ט' באב הוא גם משהו מעבר לדעה פוליטית זאת או אחרת. כפי דעתי יש דעות אחרות. צריך וחובה לכבדן. עד שנגיע לפיתרון מיוחל, נגזר עלינו לחיות יחדיו. חילונים, דתיים, חרדים, עניים, עשירים, תל אביבים ובני עיירות הפיתוח, ערבים, נוצרים, דרוזים וגם בדואים. ט' באב עבורי הוא זמן למחשבה. זמן לחשבון נפש כיצד אנו מביאים מכנה משותף, ולו המינימאלי ביותר שיאפשר לנו לחיות תחת מטרה משותפת. אני מבין את הכרסום בהגדרה היהודית, ואני מבין את הבעייתיות בדמוקרטיה במבנה אוכלוסיה שכזה, אך אולי יש ערכים עליונים יותר, היונקים משני היסודות הללו? לדעתי כן. אהבת האדם באשר הוא. מדובר בערך יהודי עליון ולא פחות דמוקרטי. עלינו לכבד אחד את השני. לכבד את הרצון של כולם לחיות. "בסופו של דבר כולנו בני אדם, כולנו נושמים את אותו אוויר, כולנו רוצים לראות את ילדינו גודלים בשלום" אמר הנשיא קנדי. הוא צדק. חובה עלינו להבין את השונה, ולו רק לרגע, ואחר כך לחזור לדעה הנחרצת שלנו נגדו. ואהבת לרעך כמוך, גם אם זה כואב.

עבודה ערבית

העניין הוא דיי פשוט. אנחנו חושבים שאנחנו מושלמים. אנחנו כל כך חרדים לגורלנו, שאנו נרשה לעצמנו לעשות הכל כדי לשמור על עצמנו, גם אם בטווח הארוך מדובר בירייה ברגל. אז נכון, חברת הכנסת זועבי היא מעצבנת. היא מייצגת זרם בציבור הערבי במדינה שלא מקבל יותר את ההגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, או יותר נכון, לא מוכן לקבל את האפלייה הבאה לידי ביטוי בעקבות כך. אז בסדר, זה לא ביבי. ממשלות ישראל לדורותיהן עשו שגיאות עם מי שלא יהודי במדינה הזאת. אבל בשונה מדור תש"ח, הדור השני של המגזר הערבי הוא לא פרייאר. מדובר באוכלוסיה משכילה, דעתנית שזרם לאומני לא קטן פועם בה. זועבי, שאח סבה היה חבר בהגנה, מובילה קו זה, קו שהחל הבוגד בשארה. תהליך איטי ומתוחכם שעיקרו הפיכת הגדרתה של מדינת ישראל דה פקטו למדינת כל אזרחיה. גם אם זה לא כתוב במצע, גם אם מדובר בכסות של חופש הביטוי, התהליך הוא רב שכבתי, מתוחכם מבפנים ומבחוץ.

אנחנו טבלים יהירים. אנחנו ונבחרי הציבור שאנו בוחרים. הרי, מדובר פשוט במשחק לידי זועבי. אם מטרת העל שלה היא להוכיח שמדינה יהודית דמוקרטית היא בהכרח מדינת אפרטהייד גזענית, איזו דוגמא טובה יותר היא הייתה יכולה לקבל משלילת זכויות שכזאת? אם עד כה היינו חכמים להמשיך את המהלך של בן גוריון של הזמנה לשחק במשחק הדמוקרטי, ואם עד כה הראנו את הצביעות של חברי הכנסת הנואמים לאומנות מתחת לדיוקן של הרצל – והיינו חכמים, אז עכשיו התחלנו בעבודה ערבית. אקוניס צודק. הוא באמת דמוקרט מתגונן. הרי אין תגובה לעלבון של השתתפות של זועבי במשט הסכינים והאלימות, שלא עשתה כלום כדי למנוע את הלינץ' בלוחמי השייטת ואחר כך בכתה שטובחים בה. היא חכמה. עכשיו תורנו להיות טיפשים.

הצרה בעבודה ערבית היא המחיר הדרוש כדי לתקן אותה. מחר בבוקר ירוצו תמונות של הליצנית מיכאלי, המקללת מירי רגב ושל הלורד האו האו אריה אלדד בכל העולם. מילא זה, אבל פתחנו דלת למסלול שעלול להוביל להקמת פרלמנט חלופי לציבור הערבי. אולי זה לא יבוא מיד. אולי בבחירות הבאות תהיה החרמה, אבל ברגע שסתמנו את הפה לחברת כנסת אחת, בעצם הראנו שאנו לא מסוגלים לשמוע כל דעה, תהיה מעצבנת ככל שתהיה. את החוכמה של בן גוריון החלפנו לרדיפה עיוורת של חברי הכנסת כלפי רייטינג זול. הם לא מבינים שזה אינטרס ישראלי לתת לזועבי לצרוח בכנסת ולהשתתף בכל משט שתרצה, אינטרס המראה שלמרות הכל אנו דמוקרטיה, וככזאת לא מדובר בשאלה של לגטימיציה, אלא רק של חלוקת משאבים צודקת יותר.

אני מקווה שבית המשפט העליון יתעשט ויציל אותנו מהבור שחברי הכנסת של הקואליציה הסהרורית הזאת הכניסו אותנו לתוכו. יש כאן בהחלט פגיעה בעקרונות דמוקרטיים ואולי אפילו פגיעה בכבודה של זועבי. כבוד שאנו עשינו בעצמנו. כי עד עכשיו, היא הייתה צריכה לנאום בעברית בכנסת ישראל בירושלים, תחת דיוקן של הרצל ולבכות שאין כאן דמוקרטיה. רק אללה יודע איפה תדבר בעתיד.

טל קרמן הי"ד

למה אני אצעד למען גלעד שליט – מכתב פתוח לאב שכול

מכתב פתוח לרון קרמן, אביה של טל קרמן הי"ד, שנרצחה יחד עם עשרות בני נוער בפיגוע בקו 37 בחיפה בשנת 2003.

רון היקר,

ראשית, אני רוצה להסביר מדוע פרסמתי את המילים הבאות. בימים שבהם החגיגה התקשורתית בשיאה, והאג'נדה של מי מאלה ברורה, אולי שווה לפרסם מכתב כזה שמביע נימוקים כנים ולא קו פוליטי כלשהו. אתה שכלת את בתך טל ז"ל בפיגוע טרור נפשע בקו 37 בחיפה. טל הייתה בת 17 ו-9 חודשים בהירצחה. יחד עימה נהרגו עוד עשרות בני נוער. טל יכלה להיות היום בת 23. אולי סטודנטית, אולי אפילו במרכז הבינתחומי. מי שרצח את בתך היו טרוריסטים חסרי לב ומצפון. מערכת הביטחון בסיכון חיי אדם ובהשקעה רבה שמה את אותם רוצחים בכלא. הם שם להרבה זמן (ואפשר לדון באלו תנאים). חייל נחטף. חייל שיש עדות שהוא חי. האם לשחרר אותם תמורתו? עד לפני כמה חודשים תמכתי בדעתך. זאת טעות חמורה לסכן כל כך הרבה חיי אדם תמורת חיל אחד. עם כל הכבוד לסבל של משפחתו, האמירה של "חייבים לשחרר את הילד" היא לא נכונה. גלעד שליט הוא חיל קרבי ולא ילד. למרבה הצער חיילים מתים, נפצעים וגם נחטפים. אחת המטרות של צה"ל היא הגנה על אזרחי ותושבי מדינת ישראל. בסדר העדיפות הבלתי נתפס, במציאות חיינו המטורפת אזרחים הם מעל לחיילים. אז כן, צה"ל הוא צבא העם, ואביבה שליט חיה במציאות בלתי נתפסת, אבל חיילי צה"ל צריכים לדעת ששבי זאת אפשרות לא כדאית אך שעלולה להתרחש.

רון היקר, לא רק שתמכתי בדעתך לגבי הטעות בשחרור אסירים, גם הבנתי את הכאב הכרוך בלראות את רוצחי בתך ועוד עשרות בני הנוער שנהרגו בפיגועי הטרור משתחררים. המוח לא מסוגל לעכל תמונות של חגיגות בערים פלשתינאיות וערביות. לראות מוגי לב, שהרגו חפים מפשע מתקבלים כגיבורים. סולם הערכים של מי שמקדש את המוות על החיים הוא לא מתקבל על הדעת. גם אם נכניס שיקולים פוליטיים, קשה להבין קצת הרג בתך קידם מאבק לאומי זה או אחר. הנחמה היחידה של אב שכול שכמוך הוא לדעת שמי שאחראי לאובדן שלך יושב ונמק בכלא. באותה מידה ששחרור אסירים פוגע בביטחון של מדינת ישראל, הוא גם גוזל את עשיית הצדק. היינו בתסריט הזה ב-2000 וגם ב-2007. הם חטפו חיילים, אנו שחררנו מחבלים, הם לעגו לחוסן של החברה שלנו, ומנגנון הטרור שומן מחדש ברוצחים, שעל פי ראש הממשלה בנאומו האחרון הם גם חזרו לעסוק בטרור.

אבל רון, אני מרגיש שטעיתי. בסופו של דבר הבחירה היא כואבת. באיזון הבלתי נתפס בין הביטחון הלאומי והצדק אל מול הבחירה בערכי החיים והסולידריות חברתית, האחרונים גוברים. החיים מנצחים את המוות. ברשותך אנסה להסביר.

אני אצעד מחר עם בני משפחת שליט משפיים למרכז הבינתחומי כי סולידריות חברתית היא ערך חשוב. אני סולד מהשימוש הזול שעושים אמצעי התקשורת בסיפור הטרגי של משפחת שליט. המניעים הם פסולים. ברגע שאותם גופים מזהים ראש ממשלה לחיץ, הם לוחצים. במסווה של מחאה עממית הם מפתחים מדיניות פסולה, לא דמוקרטית שעלולה להשפיע בצורה בלתי אחראית על חייהם של מאות אלפים. בשונה מהפסטיבל התקשורתי, חשוב לצעוד עם משפחת שליט מסיבה אחרת. סולידריות חברתית. החברה בישראל שהפכה למקדשת אישיות ולא קהילתיות הצליחה לא להתעלם יותר ולהפסיק להיות אדישה. שכחנו מהי מחאה חברתית. התרגלנו לספוג. אחרי הרבה זמן יש אפשרות לצאת לרחוב, ולהעביר מסר קהילתי שלא מסתכם ב-like בפייסבוק. חיבוק משפחה במצוקה ובמצב הומניטארי בלתי מתקבל העל הדעת הוא לגיטימי. גם אם מודבר בטיעון שהוא כללי ולא ספציפי. צעדה של אלפים עם המשפחה יוכלו להביא לידי ביטוי תחושות בציבור. תחושות שלא באות לידי ביטוי. נבחרי הציבור שולטים בנו ועושים מעשים, לעיתים קרובות משיקולים פוליטיים ועסקנות גרידא. כל תחלואי עמנואל, משבר משילות ומצבה החמור של מערכת החינוך אלה הם מחדלים. אם עד עכשיו הם סמכו על כך שלא נשים לב, השתתפות בקיום מחאה חברתית זאת – היא צעד ראשון לזה שכן שמנו לב, ואנו לא מקבלים את המצב הקיים. שמים את הפוליטיקה בצד ומחבקים את המשפחה. אבל זה לא מספיק.

רון ידידי, זה לא מספיק כי מה תועיל מחאה חברתית לאובדנך. כי הרי כל 5/3 באזכרה בבית העלמין בחיפה לא נשארת עין אחת יבשה למשמע כאבך. אין בעולם טיעון שיצדיק מצב שבו אב קובר את בתו. טל הייתה כל כך הרבה. "את לא כמו כולם" זהו השיר באתר לזכרה. עולמה הוא עולם ומלואו וזה בלתי נתפס ובלתי צודק שבפעולת טרור חייה נפסקו בטרם עת. השיר של משינה הוא קצת ממה שהיא הייתה. מפעל ההנצחה שהקמת לזכרה – צביעת הגמלים, התחרוטל והטיולים הם מה שמשאיר אותה איתנו למרות שהזמן פועל נגדך. ככה זה תמיד יהיה. אבל, אנו חכמולוגים גדולים בלהסתכל מהצד. אני בספק אם מישהו מכל הסביבה באמת יודע להבין מה זה אבל ושכול. משתמשים בזה בצורה זולה. אנחנו לא משתדלים להבין לעומק את הנסיבות לפני שאנו נוקטים עמדה. הנקודה הזאת מביאה אותי לעיקר.

גלעד נמצא 4 שנים בשבי. הוא חי. קטונתי מלעשות את ההשוואה הבלתי אפשרית בין גלעד לטל, אבל גלעד חי. בהשוואה שבין החיים לשכול אני בוחר בחיים. בנקודה שבין תחושת צדק על עוול לבין ערך של חיי חייל – אני בוחר באחרון. מדינת ישראל היא חפצת חיים, גם כשהיא שולחת את חיילה לקרב. חיילי צה"ל המחוזקים בתחושה צודקת של הגנה על מדינה יהודית דמוקרטית – יהיו מחוזקים עוד יותר כשידעו שאותה מדינה תעשה הכול כדי לשחררם. בשונה מאויבנו, אין אנו צריכים לעמוד מאחורי השכול והאובדן ומסכנה עתידית, אלא לעמוד מאחורי ערך החיים, גם אם הוא יקר. אין מחיר שהוא יקר מדי. אין איום טרור שיכול לנצח תחושה של צדקת הדרך בערכים שפויים. אלפי האזרחים הצועדים עם משפחת שליט מוכנים לשאת במחיר הזה. הם מבינים שהדבקות בערך העליון של החיים, הוא הביטוי הכמעט יחידי שיש לנו במדינת היהודים כקונצנזוס. סביב אותו קונצנזוס אפשר להילחם בכל השלכה של בחירה בחיים. האפקט החזרתו של גלעד חיי יהיה עליון בחברה הישראלית על פני כל איום של פחד. כבר ידענו לנצח גלי הטרור ומלחמות. אנו מדינה מצליחה ומתקדמת בין מיליונים שקיומנו כואב להם. שנים מנסים להתיש ולאיים עלינו. הם יכולים להמשיך. דווקא השארתו של גלעד שליט בשבי תשרת אינטרס רצחני של להחזיק מדינה שלמה בשבי. שחרורו יבליט את השוני של מדינת ישראל, את ההומאניות בחברה בישראלית, את ייחודיותה ואת חוסר ההסכמה להיגרר אחרי מוות וטרור.

מדינת ישראל אינה נכנעת לחמאס. ארגון הטרור הזה וכל אלה הרוצים ברעתנו צריכים להבין דבר אחד ברור. לא אקט של חטיפה ולא ירי של טילים יזיז אותנו מהמדינה הזאת. מאז ימי ראשית העולם היינו פה, ואנו נהיה כאן לעולם ועד. כאשר ארגוני הטרור יבינו דבר בסיסי זה הם יבינו כי הם לא סוחטים אותנו ולא מכניעים אותנו. אין להם מה להחזיק את גלעד שליט. בעזרת רוחנו וצדקת דרכנו נדע להתמודד עם כל תוצאה של שחרור זה, עם ובלי בחינה של יכולות הביטחון וההגנה שלנו. אין כאן כניעה לשום גורם.

כואב לי להשוות בין גלעד לטל ז"ל. אבל אולי בסופו של דבר בכל הויכוח הזה זאת ההשוואה שאנו נמנעים לעשות. צריך להיזהר בשימוש ציני בשכול, אבל אי אפשר להימנע מבחירה בין האובדן לבין החיים. אם מסתכלים על משפחת שליט, החיבוק המיוחל של גלעד עם אימו, החזרה של חייל מהקרב, מצוות פדיון השבויים "ושבו בנים לגבולם" היא הניצחון האמיתי. קביעת כללים ברורים למקרים של חטיפות עתידיות – היא האסטרטגיה הנכונה. המשך מלחמה בטרור ובמקביל המשך פיתוח הארץ – היא המדיניות הנכונה. החתירה לחברה טובה יותר, לישראל טובה יותר היא התשובה האמיתית לקורבן שאנו צריכים לסבול בקיומנו על פיסת ארץ זאת. ההקרבה היא אדירה ובלתי נתפסת. אני מחבק אותך בכאבך, אך בבחירה בין השכול לחיים – אני בוחר בחיים. לכן אצעד מחר, לכן אקווה לשחרורו של גלעד. גלעד חיי, חייל קרבי שחוזר מהקרב והשבי הם הערכים שינצחו את הטרור, אמונה בצדקת הדרך וחיבוק המשפחות השכולות הם דבר שאף מדינת אויב או ארגון טרור יוכלו לו.

אני אמשיך לעשות הכול כדי להמשיך לשמר את זכרה של בתך טל ז"ל וקורבנות טרור אחרים, ומבטיח לך לא לשכוח, כי השכחה היא האויב הגדול ביותר שלנו.

שלך תמיד,

עמרי

ביקורת הורסת

תגובה לראיון שנערך עם מבקר המדינה, מיכה לינדנשראוס בעיתון ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים מיום 11/6/10. התגובה נשלחה למערכת העיתון ופורסמה שבוע לאחר מכן לא במלואה. להלן הטקסט המלא.

היה לי לא קל לקרוא את הראיון עם מבקר המדינה. על פניו, הראיון צריך להרגיע את אזרחי המדינה. הנה יש מוסד ביקורת, פעלתן, עם מוטיבציה ולא מעט שיניים. אולם, שמסתכלים על המערכת כולה, התמונה היא יותר עגומה. ההתעללות של מבקר המדינה ברשות המבצעת והעומדים בראשה אינה ביקורת, וגם אם כן היא, מדובר בביקורת הורסת, בטח שלא בונה.

בימים שממשלת ישראל מוציאה לפועל 5 אחוז מהחלטותיה ומשבר המשילות חריף מעין כמותו, לא משנה כמה מחדלים נגלה, בהיעדר יכולת לתקנם, כל ההצעות למעקב אחרי אותה ביקורת שמציע מבקר המדינה אינן רלוונטיות. אם ברצוננו ברשות מבצעת ובגופי מנהל תקינים ובעלי יכולת למשול ולתקן, עלינו ראשית לחזקם. חבל שמבקר המדינה לא מכוון את הביקורת האמיתית כלפי הרשות השופטת והכנסת, שאינן מבצעות את תפקידם בעיצוב חוקה למדינה, או בפירוש החוק הקיים קצת לטובת משילות ליישום ותיקון טעויות.

אין לי כבוד למבקר מדינה שחורץ דינים בהיעדר משפט. המבקר שכח מהן זכויות הנאשם, גם אם הוא ראש ממשלה לשעבר. מבקר המדינה הוא אינו שופט, ומסע הצלב נגד אולמרט חצה כל קו אדום. גורלו של אהוד אולמרט ושאר מושאי הביקורת צריך להתברר בבית המשפט. עד אז יש לכבד את הבחירה הדמוקרטית של אזרחי המדינה, גם אם ראש הממשלה שלהם ממנה שר משפטים זה או אחר. מה יעשה מבקר המדינה אם מחר יאשימו אותו כי הוא מועל בכספי תקציב משרדו? האם לא יתקומם על האשמה חסרת בסיס זאת? האם שמו הטוב לא חשוב לו? מה עם משפחתו שתצטרך להתמודד עם האשמות קשות אלה?

ביקורת מדינה חייבת להיות אחראית לגבי משבר המשילות וזכויות הנאשם, בלעדיה היא לא מביאה תועלת אפקטיבית.

בנימית אישית אדוני המבקר, אם כבר בביקורת עסקינן, עסקת הטיעון שדחפת אליה במשפטו של השייח ראאד סלאח והזיכוי לנאשמי האונס בשומרת רודפים אותנו עד היום, ואף אחד לא מבקר או מעיז לצייץ בנושא.

Get Adobe Flash playerPlugin by wpburn.com wordpress themes